'מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וגאלם, שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות, כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם”' (הגדה של פסח). והנה נשאלת השאלה הידוע, הרי הצטוו כבר קודם לכן על איסור חמץ בפסח, אז מה הטעם שלא הספיקו להחמיץ, הרי היה להם אסור להחמיץ?- וראה ב'תורת המועדים'-'מצה זו על שום מה' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמברר היטב ועמוק מאוד. והנה אולי אפשר לומר דבר אחר, שהנה בגמ' מובא 'אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור, דכתיב (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים" בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב "על מצות ומרורים"? מצה מיהדר הדר ביה קרא (שמות יב, יח) "בערב תאכלו מצות"... תניא כוותיה דרבא: (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך" מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא? הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלוהו". אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? ת"ל "בערב תאכלו מצות" הכתוב קבעו חובה' (פסחים קכ,א). הרי שכיום מרור רשות כיון שמצוותו עם הפסח, לעומתו המצה גם כיום דאורייתא כיון שיש חיוב מיוחד "בערב תאכלו מצות" אבל בלעדיו היתי לומד שבלי הפסח זה רשות. מימלא אולי אפשר שבמצות יש שני עניינים, עניין אחד הוא לזכר העבדות (לחם עוני) והחפזון כקרבן פסח ["וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'” (שמות יב,יא)] והעניין השני הוא שמיהרו לצאת עד שלא הספיק בצקם להחמיץ. מימלא לטעם הראשון המצה קשורה עם הפסח, שיצאנו מהעוני של מצרים ע"י שה' פסח (שזה קשור בקרבן פסח) ולכן דינו כמרור, שרק עם הפסח חל. וכיום כשאין קרבן פסח, אנו מחוייבים במצה דאורייתא בשל הטעם השני, שכאשר יצאנו ממצרים, כשנישלחנו בבוקר, וכבר ניגמר ליל פסח, בשל המהירות לא הספיק בצקם להחמיץ, וזה מנותק מהפסח שכבר ניגמר. וזהו דברי ההגדה שלא הספיק בצקם להחמיץ שזהו הטעם למצה בימנו, ואמנם זה נאמר יחד עם פסח ומרור, וחובתו להאמר בליל הסדר, אולם אין זה מטעם שתלוי בדין המצה שיחד עם הפסח, אלא חובתו להאמר כדי להדגיש את הדין שקיים בליל הסדר לאכול את אלו, שסימן שהם חשובים, שמרמזים על כלל יציאת מצרים שמזכירים בליל הסדר. ועוד, שהעניין שלא הספיק בצקם להחמיץ כי גורשו קשור לפסח, שהתגלגל ממנו, שנעשה פסח בחפזון כפעולה לעשיית חפזון לגאולה, ולכן מצד אחד זה קשור עם הפסח (ולכן כל הטעמים חלים בקשר לחיבור פסח מצה ומרור), אולם לא בטל בלעדיו מפני מעלתו העצמית. ומימלא מה שנאמר שלא הספיק בצקם להחמיץ הכוונה שמרוב המהירות ביציאה בגירוש, לא הספיקו להכין גם בלי קשר לאיסור חמץ, שמיהרו אותם כ"ך שבכל אופן לא יכלו לעשות חמץ, ולכן מאז התחייבו גם מטעם זה (וכיום זהו חיובנו מדאורייתא). ואולי אפשר שהצטוו על המצה מראש כנגד הזריזות ליציאה ממצרים, כדי שלא ישקעו בשער ה50. וזה נירמז ב'עד שניגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם' שיכל להאמר רק 'עד שגאלם' למה לפרט 'שניגלה עליהם..'? אלא מרמז על הקדושה, גילוי ה', שה' מיהר לגאלם שזהו עניין הפסח בחפזון, כנגד חפזון השכינה (מכילתא שמות יב,יא) לגאלם לפני שישקעו, לכן הצטוו במצה: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי" וגו' (שמות יב,יז) שזה קשור למהות היציאה, ועניין זה מרומז בחמץ ומצה שאותיותיהם דומות כידוע, שעוד רגע קט לא היה את מי להוציא והחמץ מרמז על יצה"ר... מימלא עניין זה היה עוד קודם ליציאה עצמה, וביציאה זה ניראה בצורה גשמית ע"י שמיהרו לגרשם ובכך לא יכלו להכין לחם בזמן שכזה, שזה נעשה כדי לרמז על העקרון של מהירות יציאתם. מימלא לכן עשו מצה כי גורשו ולא יכלו להחמיץ גם אילו רצו, שלכן זה מראה את הצורך השמיימי שהיה ביציאה מהירה. מימלא זהו שהמצה כנגד המהירות שלא הספיק להחמיץ ביציאה, שבעומקו זה קשור לכלל היציאה, ולכן הצטוו בשל העקרון הכללי של המהירות להכין מצה עוד לפני שהתגלה בפועל לעין כל בכך שהמציאות לא נתנה להם אפשרות להחמיץ, וכשהתגלה במציאות אז אנו מתחברים להוכחה הזו כדי לחזק את עניין עשיית המצה, ולכן אומרים שעושים ע"ש שלא הספיק כיון שגם בגללו נקבע מצה, כיון שהוא חלק בעניין הכללי של מהירות היציאה ממצרים, ועניין המהירות לא כל אחד יכול להבין (בפרט ילדים) ולכן מסתפקים באמירה שלא החמיץ שגונז בתוכו את כל עניין הזריזות. ולכן במשנה נאמר: '...מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים' (פסחים י,ה) בלי שלא הספיק להחמיץ, אלא עצם היציאה קשורה בזריזות לגאלנו ממצרים, ולכן כל דבר שמלמד שהמצה קשורה לגאולתנו ממצרים זה מספיק, ולכן גם כשמסבירים שזה ע"ש שלא החמיץ בצקם, זה גם טוב, כי מספיק להראות בכך את קשר המצה לעניין היציאה, שלא חובה להעמיק בברור על עניין הזריזות, אלא גם בקשר הקל ביותר שקשור ליציאה הוא מספיק לצאת ידי חובה (כמשנה) שלא הקפידו לחייב יותר מכך, ובהגדה הוסיף לקדם עוד צעד שזהו ע"ש שלא החמיץ, וכל אחד ורמתו יבין כפשוט או יותר בעומק.