והקשו המפרשים, הרי אם מדובר על לימוד התורה מדוע נקרא זה בכתוב בשם "חוקותי", הרי ה"חוקים" הם המצוות והגזירות שאין להם טעם בשכל האדם (ראה פרש"י אחרי יח, ד. ועוד), ולכאורה עיקר העמל בתורה הוא בנוגע לטעמי התורה, וזה שייך דוקא באותן מצוות שיש בהן טעם והבנה, ולא כל כך בנוגע ל"חוקים", שבהם אי אפשר להבינם כלל!

ויובן זה בהקדים המבואר בספרים (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ח. קונטרס אחרון סד"ה דוד זמירות, ובכ"מ) שבאמת גם אותם חלקים בתורה שמובנים הם בשכל, הנה בעומק ובפנימיות הרי הם למעלה מהשכל. שהרי מדובר בחכמתו של הקב"ה, וכשם שאי אפשר להשיג ו"לתפוס" באמת את הבורא שהוא אין-סוף – כך אי אפשר להשיג ו"לתפוס" בשכל את חכמתו.

ומעתה יש לומר, שכאשר אדם לומד תורה באופן של "עמל" ויגיעה, הוא בא לידי הכרה שבאמת גם הדברים שלכאורה מובנים לו, הרי בעצם הם למעלה מהשכל. וכל זמן שחושב שהוא הבין את דברי התורה לתכליתם – הרי זה עצמו הוכחה שלא נתייגע מספיק בתורה.

בתחילת פרשתנו נאמר הציווי על שמיטה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן, מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

ותירץ כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע (לקו"ת שם מ, ד) שבא הכתוב לומר בזה, שהגם שהשנה השביעית באה לאחרי ששת השנים, מכל-מקום מיד כאשר "תבואו אל הארץ" צריך לידע שמטרת ותכלית הכניסה לארץ אינה העבודה עם הקרקע בשש שנות החול, אלא התכלית היא השנה בה "ושבתה הארץ שבת לה'". והיינו, שגם בעת העבודה ב"שש שנים" צריך להיות ניכר שאין זו התכלית והמטרה, כי אם היא הכנה לבוא להתכלית – השנה השביעית – ה"שבת לה'". וכאשר יודעים דבר זה, אזי העבודה ב"שש שנים" נעשית כפי שצריך להיות, וחדורה בקדושה.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ב עמ' 245 ואילך)