בה"תוכחה" שבפרשתנו נאמר "וכשלו איש באחיו" (כו, לז). ובגמרא (שבועות לט, סע"א) דרשו כתוב זה "איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".

והנה, ידועים דברי כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע לה'תוכחה' ש"אף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות" (לקוטי תורה פרשתנו מח, א).

והטעם ל"ערבות" זו הוא מפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה, כלומר "מעורבים" זה בזה . . [ו]כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו, כך כל ישראל ביחד הם נקראים "אדם" אחד - קומה אחת" (לשון אדמו"ר הזקן נ"ע בלקו"ת בהעלותך לג, ג), ומצד ה"עירוב" בין כל ישראל, לכן שייכים כולם זה לזה, וכל אחד מישראל יכול להועיל ולעזור לחבירו.

ועזרה זו צריכה להיות בשמחה ובחפץ לב, כפירוש השלישי ב"ערבים זה בזה", מלשון "עריבות" ומתיקות (ספר השיחות ה'תש"א עמ' 144. וראה ג"כ אג"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע ח"א עמ' שפד. ח"ו עמ' מז), שלכל יהודי צריך להיות נעים ומתוק הערבות והעירוב שיש לו עם היהודי האחר.

בנוגע לשנת השמיטה כתוב בפרשתנו "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" (כה, כ–כא).

ידוע שששת השנים הקודמות לשנת השמיטה הם כנגד 'שית אלפי שנין' של קיום העולם, ושנת השמיטה הינה כנגד האלף הז' שלאחריהם (ראה סנהדרין צז, א. ראב"ע ורמב"ן על פ' ב' כאן ועוד).

ואף כאן נשאלת שאלתם של ישראל "מה נאכל בשנה השביעית גו'": הרי אנו עומדים באלף השישי, בדור נמוך וירוד, וכקושיית הגמרא (יבמות לט, ב) "איכשר דרי?", ואם כן איך ייתכן שעל ידי מעשינו הדלים "נאכל בשנה השביעית", ונוכל לבוא לאלף השביעי?

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 190)