איננו נותנים כל-כך את דעתנו לעובדה שחיי השגרה שלנו כאן בארץ הם בעצם חלום בעיני דורות של יהודים. אנחנו חיים בארץ ישראל, ארץ הקודש, אוכלים מפרייה, מתהלכים על אדמתה ורואים אותה נבנית ושוקקת חיים.

קרה לנו מה שקורה פעמים רבות עם הגשמתו של חלום. כל עוד היה חלום, הוא הרטיט לבבות. ברגע שהתגשם פג קסמו וחלפה ההתרגשות שליוותה אותו. אם כן, האם מוטב שלא להגשים חלומות? לא, אלא שלאחר שמגשימים את החלום, זקוקים למאמץ מיוחד כדי לשמר את חיוניותו.

בעבר המושג 'ארץ ישראל' היה משאת נפש, ערגה ותפילות. יהודים עשו מאמצים כבירים לבוא אליה, לנשק את עפרה, לנשום את אווירהּ. זקנים היטלטלו בדרכים שבועות וחודשים, כדי לזכות לסיים את חייהם בארץ ישראל ולהיטמן באדמתה הקדושה. וכיום אנו חיים בארץ ישראל, וזה נראֶה לנו דבר שבשגרה.

בכל אומה קיים הערך אהבת מולדת. כל עם מספר בשבחה של ארצו, עברה ונופיה, כדי ליצור בלב בניו קשר רגשי לאדמה שעליה הם חיים. ואולם בעם ישראל זה הרבה יותר מאהבת מולדת. בארץ ישראל יש מימד של קדושה. שבחה של הארץ אינו ביפי נופיה ובאוצרות הטבע שבה בלבד, אלא גם בקדושה השורה בה.

ההלכה שאסור לצאת מארץ ישראל (אלא בשל סיבות מוגדרות וברורות) ממחישה היטב עד כמה מקומו של יהודי בארץ ישראל ולא במקומות אחרים. בכל הדורות מסרו יהודים את נפשם למען ישיבה בארץ ישראל, בתנאים קשים, בעוני ובמחסור, ולא עלה על דעתם לעוזבה ולחפש לעצמם חיים נוחים יותר בנֵכר.

בדורות קודמים אהבת הארץ הייתה כמיהה טבעית, בשל הריחוק מארץ ישראל. בימינו זו חובתם של הורים ומחנכים לטעת בילדים את להט האהבה לארץ. הבה נשאל את עצמנו: מתי בפעם האחרונה לקחנו את ילדינו לכותל המערבי, למערת המכפלה, לקבר רחל ולאתרים מרכזיים אחרים בארץ ישראל? כמה זמן השקיע כל מחנך בשנה האחרונה כדי לטפח בלב תלמידיו את האהבה לארץ ולהחדרת קדושתה בנפשם?

דווקא אנחנו, החיים בארץ ישראל חיי יום-יום, זקוקים ליתר הכרה בקדושת הארץ. עלינו להקדיש לזה יותר מחשבה והתבוננות, כדי שתחושה זו לא תאבד מעוצמתה בתוך חיי השגרה, וכדי שנדע להנחילה לדור הבא.

לקראת חודש אלול בתי חב"ד ברחבי הארץ פותחים במבצע מיוחד לבדיקת תפילין ומזוזות, על-פי מנהג ישראל לבדוק את כשרות התפילין והמזוזות בחודש זה. כדאי לזכור כי גם תפילין ומזוזות כשרות עלולות להיפגם במרוצת השנים. בדיקת התפילין והמזוזות גם מוסיפה שמירה והגנה עלינו ועל בני ביתנו.

בפרשתנו מוזכר בפעם השלישית מותו של אהרון הכוהן: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם". בפעם הראשונה סיפרה על כך התורה בפרשת חוקת: "וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר... וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". גם בפרשת מסעי מופיע תיאור דומה: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה', וַיָּמָת שָׁם".

כל מילה בתורה מדוייקת, קל וחומר סיפור שלם. לשם מה התורה חוזרת שוב ושוב על סיפור מותו של אהרון? אמנם בפרשת מסעי צויין יום פטירתו ומספר שנות חייו, ובפרשתנו יש סמיכות לסיפור שבירת הלוחות, "לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" (כפירוש רש"י); אבל את כל זה היה אפשר לחבר לפעם אחת במקום לספר על כך שלוש פעמים?

בכל דבר בעולם יש שלושה היבטים: ישנו העניין כשהוא לעצמו, בלי קשר לאירועים שקדמו לו או שיבואו בעקבותיו. היבט זה נובע מהבריאה המתמדת של העולם יש מאין על-ידי הקב"ה. בכל רגע העולם נברא מחדש, ולכן כל רגע מנותק לחלוטין מקודמיו ומאלה שיבואו בעקבותיו.

היבט שני הוא הקשר של הדבר לדברים אחרים, כמי שמושפע מהם או כמי שמשפיע עליהם. וההיבט השלישי עוסק בהשפעת הדבר על העולם כולו. הלוא כל הבריאה משרתת מטרה אחת – להמליך את הקב"ה על הכול, ומתחייב אפוא שיש קשר הדוק בין כל המאורעות שבעולם.

גם בפטירת אהרון מופיעים שלושה היבטים אלו. תחילה ישנו האירוע כפי שהוא לעצמו, בהזכרתו הראשונה בפרשת חוקת. שם התורה מתארת את מות אהרון כאירוע יחיד, בלי קשר לאירועים אחרים. אחר-כך בא התיאור בפרשת מסעי, ששם הוא כבר מופיע בהקשר המסעות של בני ישראל ממצרים, בין מסעות שקדמו לו למסעות שבאו אחריו.

בפעם השלישית מוזכרת פטירת אהרון בפרשתנו כשהיא נושאת משמעות רחבה יותר, והדבר מתבטא בהיקש שבין פטירת אהרון לשבירת הלוחות.

צמידות העניינים בין פטירת אהרון לשבירת הלוחות מופיעה בפרשת עקב דווקא, בתוך דברי התוכחה שהשמיע משה רבנו באוזני בני ישראל המתעתדים להיכנס לארץ, ולמעשה זה מסר לכל בני ישראל במשך כל הדורות.

הסתלקות של צדיק צריכה לעורר כל יהודי לתשובה, וכך יוכל לתקן את דרכיו ולהשלים את כל ארבעים ושניים המסעות, על-פי דברי הבעש"ט שכל יהודי צריך לעבור במרוצת חייו את ארבעים ושניים המסעות שעברו בני ישראל בצאתם ממצרים. ועד סוף המסעות – "על ירדן ירחו", הרומז לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

"והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" – ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי.

אדם צריך לשמוע ולהטות אוזנו לכל צעד שהוא עושה ולבחון אם הוא ממלא בזה את רצון ה' יתברך. "והיה עקב תשמעון" – על כל צעד של עקב הרגל תקשיבו ותיתנו את דעתכם אם יש בזה רצון ה'.

"והיה" לשון שמחה. תהיה שמחה למעלה אם תהיו בעיניכם בבחינת 'עקב', שתתנהגו בענווה, כמאמר הכתוב (ישעיה כט,יט) "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה".

אם בזמן של "עקב", עקבתא דמשיחא, בשעה שתתנסו בניסיונות קשים ומרים ויהיה קשה לשמור את תורת ה' ומצוותיו, "תשמעון", תשמעו בקול ה' ותקיימו את מצוותיו – תהיה מזה שמחה במרום.

פירושו של 'עקב' הוא בעבור, כמו "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כו,ה). יהודי צריך לזכור תמיד שעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות היא בעבור עניין אחד – ההתקשרות עם נותן התורה ומצווה המצוות.

השגת המוח צריכה לחדור בתוך האדם עד לבחינת ה'עקב' שבו. וכפירוש הידוע על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – ה'שמע בקולי' חדר עד ה'עקב'.

על "והיה עקב תשמעון" מפרש רש"י: "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". אדם צריך לדעת שלפעמים אפילו מעשה פעוט שהאדם התרשל ולא עשאו יכול להכריע את גורלו.

יהודי צריך לכוון בעת עשיית המצוות שהדבר יביא לידי בחינת 'עקב', קץ לגלות, ושבני ישראל ייגאלו גאולת עולמים.

יהודי שפרק מעליו את עול התורה והמצוות שאל את בעל 'חידושי הרי"ם': "כתוב בקריאת שמע: 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ועצר את השמים וגו'', ואני רואה שההפך מזה קורה – הצדיקים חיים חיי צער ואילו לי יש כל טוב".

אמר לו הצדיק: "מכיוון שאתה שואל את שאלתך מפסוק בקריאת שמע, יש להניח שקראת לפחות פעם אחת בחייך את קריאת שמע". "ודאי", השיב האיש.

"אם כן", סיים הצדיק, "תמורת פעם אחת של קריאת שמע כל מה שיש לך הוא מעט, ומגיע לך הרבה יותר"...

"משמעותו הפנימית של הציווי 'ואכלת ושבעת ובירכת', שתהיה שבע מה'ובירכת' – מהברכה שאתה מברך אחרי הסעודה" (רבי שלמה מקרלין)

ניחוחות התבשילים התפשטו בסביבה הקרובה. ריח הבשר הנצלֶה התערב עם ריחות שאר המעדנים וגירה את חושי הטעם. הריחות חדרו בקלות מבעד לסדקים של הצריף הקטן שעמד ליד הבית המפואר.

בתוך הצריף התהפכה קיבתם של דייריו. היו שם אישה וכמה ילדים רעבים. זמן רב לא טעמו את טעמו של תבשיל בשרי. העניות היא לחם חוקם. עשירות ברוחניות יש להם בשפע. אבי המשפחה קדוש ופרוש מענייני העולם, ומבלה את יומו ולילותיו בלימוד ובתפילה. אבל העוני והרעב מציקים מאוד.

נכנס האיש אל הבית ונדהם למראה עיניו. העוני והעליבות זעקו מכל פינה. פניהם החיוורות של הילדים העידו על המצוקה הגדולה שהם שרויים בה. לאחר שהעיר את הילדים מעלפונם שאל האיש היכן בעל הבית. "הוא בבית הכנסת", אמרה לו האישה.

"אלך לראות מה הוא עושה שם", קרא בעל הבית בזעף. "אני חייב לברר אם אכן הוא איש קדוש או סתם בטלן, שאינו חס על בני משפחתו ומניח להם לרעוב". בצעדים מהירים יצא מהצריף ומיהר לבית הכנסת.

בבואו לשם ראה את האברך עומד סמוך לכותל, שעון על ידו, שקוע בשרעפיו. חמתו של בעל הבית בערה בו. אכן, הולך בטל האברך ואינו עושה דבר. במקום לעבוד ולפרנס את בני משפחתו הוא מבזבז את זמנו לריק. אגרופו כבר נקמץ בזעם, והוא התקרב אל האברך במהירות.

באותו רגע הסתובב האברך לעברו. פניו האירו בנהרה שלא מן העולם הזה. עיניו דלקו כלפידים. השכן קפא על מקומו. "אם רצונך להכות אותי, בבקשה!", אמר לו האברך. השכן סב על עקבותיו ושב אל הצריף. הוא נתן סכום כסף נאה לאשת האברך וביקש ממנה לקנות בו מזון לבני המשפחה. "אכן, בעלך איש קדוש", הודה בשפל קול.

מאותו יום אימץ האיש את המשפחה ודאג לכל מחסורה. אף שהוא עצמו היה רחוק מיראת שמים, חש ליבו כבוד לשכנו העני. הוא הבין שאין הוא אדם רגיל.

שנים חלפו. אט-אט החל להתפרסם באזור שמו של אדם קדוש ומורם מעם, הלוא הוא רבי שלמה מקרלין – האברך העני. חסידים דבקו בו ונהרו אחריו. רבים החלו לפקוד את בית מדרשו ולהאזין לדברי תורתו. סיפורי מופתים שחולל עברו מפה לאוזן. יהודים שנזקקו לישועה באו לתנות לפניו את צערם.

יום שישי אחד נפטר בעל הבית העשיר והלך לעולמו. רבי שלמה מקרלין יצא להשתתף בהלווייתו. לאחר שנטמן בקברו ניגש רבי שלמה לעץ סמוך, תלש ממנו ענף ונעץ אותו בחלקת הקבר הטרייה. הדבר היה לפלא בעיני החסידים. אחר-כך פנה הרבי לביתו והתכונן לשבת.

בהגיע שעת סעודת ליל שבת הייתה ארשת רצינית שרויה על פניו של רבי שלמה. פניו בערו ועיניו היו נעוצות כאילו בנקודה נעלמה. נראֶה היה שהוא כאן בגופו, אך לא בנשמתו. הנוכחים המתינו, אולם השעות חלפו ורבי שלמה כמו שרוי בעולם אחר; אינו מדבר מאומה ואינו טועם ממאכלי השבת.

פתאום התנער. "הגישו את סעודת השבת, כי שבת קודש היום להשם!", הורה. מכאן ואילך התנהלה הסעודה כרגיל, כאילו דבר לא אירע. הדבר התמיה מאוד את הסובבים, אולם איש לא העז לשאול את הרבי לפשר הדבר.

המחזה הטריד במיוחד את אחד החסידים הקרובים אל רבי שלמה. כל הלילה לא הצליח לעצום עין. בבוקר לא היה יכול לכלוא עוד את צימאונו להבין את סוד העניין. "אנא, יאמר לי רבנו מה אירע אתמול בליל שבת", ביקש ברעדה.

"שכני המנוח הגיע לשמים", פתח רבי שלמה וסיפר, "ושם נוצר רעש גדול. מלאכי החבלה רצו לעשות בו שפטים. המוני מקטרגים הזכירו את כל העוונות והחטאים שעשה במשך חייו. אכן, הוא היה רחוק מלהיות יהודי ירא שמים ומדקדק במצוות. ואולם אז התברר שהמקטרג אינו מצליח לגעת לרעה בנפטר.

התברר שפיסת העץ שנעצתי בקברו מגִנה על האיש ואינה מניחה לפגוע בו. השטן השתולל. הוא דרש לדעת את פשר הדבר. במהרה התברר שאני נעצתי את פיסת העץ בקבר. הסנגורים סיפרו שעשיתי זאת מפני שלפני שנים רבות הציל האיש את בני ביתי מחרפת רעב ואף תמך בי שאוכל להתעלות בתורה ובעבודת השם. לפי זה, טענו המלאכים, הרי שהאיש הוא בחזקת 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'.

העניין הובא להכרעת בית דין של מעלה. המקטרגים הדגישו את אורח חיים הקלוקל של הנפטר. מנגד ניצב מעשה החסד שעשה עמי. בסופו של דבר, לאחר דיונים רבים, הוכרע דינו של שכני והוא יצא זכאי בדין.

"אך אני", הוסיף רבי שלמה להמתיק סוד באוזני תלמידו, "הוזהרתי מבית דין של מעלה שלא לחזור ולעשות שוב מעשה שכזה"...

הציפייה לביאת המשיח שזורה בהופעתו הצפויה של אליהו הנביא. כך מסתיימים ספרי הנביאים (מלאכי ג,כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". וכך אנו אומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות".

לפי כמה מקורות תפקידו של אליהו הנביא להחזיר את עם ישראל בתשובה קודם ביאת המשיח. כך רש"י מפרש (מלאכי שם): "יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום". כך מפרשים גם אבן עזרא, רד"ק ועוד מפרשים, וכלשון מצודת דוד: "והשיב – הוא ישיב לב האבות למקום על-ידי הבנים".

דבריו אלה של הרמב"ם באים בהמשך לפרק הקודם, שבו הגדיר את מהותו של משיח, תפקידו וסדר התגלותו. כאן עלולה להתעורר שאלה גדולה: וכי זה כל עניינו של משיח – פשוט מלך מבית דוד שיביא שלמות בתורה, יסיר את ההפרעות מצד האומות, יבנה את בית המקדש וכו'?! היכן הם כל הדברים המופלאים שנאמרו על ימות המשיח, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג, שינוי טבעו של העולם ועוד?

על כך הרמב"ם משיב, כי דברים אלו אכן יקרו, אך לא נדע איך ומתי; ומכל מקום אין הדברים הללו תנאי הכרחי, ואין הם צריכים להסיח את דעתנו מעיקר מהותו של המלך המשיח, כפי שתיאר בפרק הקודם.

לאחר נישואיו החל לעסוק בהוראה, אך בכל הזדמנות נהנה לקחת את משפחתו לטיולים, מצוייד באוהלי שינה. כשנתמנה לסגן ראש המועצה הדתית בעירו קידם טיולי שורשים מטעם המחלקה לתרבות תורנית.

להדרכת טיולים מקצועית פנה בעקבות ריבוי אסונות שבהם היו מעורבים בחורי ישיבה שיצאו לטייל, בלי הדרכה מסודרת. הוא מבקש להעביר מסר למטיילים: "יציאה לטיול בלי מים וציוד מתאים ובלי הכרת השטח, היא סכנת נפשות ממש. לפני כל יציאה צריך לקרוא על המסלול, לציית לאזהרות ולהצטייד בהתאם. צריך גם להיזהר מנחשים ועקרבים שעלולים להימצא בנתיבי ההליכה. צאו לטייל בדרך שתבטיח כי תחזרו הביתה בשלום".

בימי החופש הגדול ידיו עמוסות עבודה, בהדרכת מטיילים מכל הגילים והמגזרים. "אני נוהג לשלב סיפורים מהתנ"ך והתלמוד על המקומות שאנו מבקרים בהם. אחד המסלולים האהובים עליי מתחיל בתל מגידו ונמשך בעמק יזרעאל, תל יזרעאל, הגלבוע ובית שאן, עתירת המעיינות. יש שם נוף נפלא והמון שורשים היסטוריים של עמנו".

הפעלת מוזיקה בבית בעוצמה לא סבירה נחשבת רעש חריג. במקום שיש נוהג שמידת הרעש המותרת היא עד רמת דציבלים מסוימת, אסור להרעיש מעבר לאותה מידה.

ואולם לכל הדעות, שכן בעל רגישות מיוחדת לרעשים, מפני מצבו הגופני או הנפשי, זכותו למנוע משכנו לעשות רעש המזיק לו (גם רעש הנובע משימוש רגיל), אם יוכיח את הנזק שנגרם לו.

בימינו הכול נחשבים כ'חולים' לעניין שינה, כי מניעתה עלולה לגרום כאבי ראש, עייפות ועצבנות, ואף תוצאות קשות יותר.

שעות המנוחה המקובלות הן לפחות מהשעה 11 בלילה ובין 2 ל-4 אחר הצהריים. במקום שיש ילדים קטנים או חולים הרגילים לישון מוקדם – יש להתאים את הפעילות לשעות שלהם.

ולענייננו: בדרך כלל רעש של תיפוף חורג מהרעש הסביר, ואפשר לדרוש מהשכן להימנע מכך בשעות המקובלות למנוחה.