ויקרא התשס"ח - שבת זכור

השבוע קראנו את הראשונה מארבע הפרשיות שמוסיפים מראש חודש אדר ועד ראש חודש ניסן - פרשת זכור.

בשבת זכור אנו קוראים את הפיוט נפלא של ר' יהודה הלוי- "מי כמוך". בפיוט זה מספר ר' יהודה הלוי את סיפור המגילה, בחריזה מדהימה.

הפיוט מסתיים בסיפור קריעת ים סוף,בעת היציאה  ממצרים.

מה הקשר של קריעת ים סוף לפורים?

פרשה זכור פותחת את "שבוע עמלק" - ארבע פעמים נפגוש השבוע את עמלק, במפטיר ובהפטרה של השבת וכן בקריאה בתורה של פורים וכמובן במגילה.

שלוש פעמים עיקריות פוגש עם ישראל את עמלק במהלך ההיסטוריה.

פעם ראשונה ביציאת מצרים, לאחר קריעת ים סוף, בפעם השנייה בזמן שאול (הסיפור המופיע בהפטרה), ובפעם השלישית, בזמן מרדכי ואסתר.

מה המשותף לשלוש הפגישות?

ניתן לראות את המשותף לשלוש הפגישות, במטרה של עמלק, כפי שהיא מצוינת בקריאת המפטיר: "אשר קרך בדרך" - המטרה של עמלק היא לקרר.

אמנם מפורסם הוא המדרש על פיו הקירור הוא ביחס של אומות העולם לישראל - עם קריעת ים סוף כל העולם מפחד מעם ישראל, אך לאחר שעמלק נלחם בעם ישראל, העולם מבין שניתן להלחם בעם ישראל - אך לדעתי ניתן להסביר את הקירור גם ביחס לעם ישראל עצמו.

לשלוש הפגישות קדמה התעוררות בעם ישראל.

לאחר קריעת ים סוף, נאמר "וייראו כל העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכן לאחר קריעת הים, העם בדרכו לארץ ישראל ולבניית בית המקדש " תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך".

אם כן, לאחר קריעת ים סוף ישנה התחממות רבה  בעם ישראל כלפי הקב"ה, ארץ ישראל
ובית המקדש.

כך גם במסופר בהפטרה. לפני המלחמה בעמלק המובאת בהפטרה, קדמה מלחמה בפלשתים.

עם ישראל, שמתחיל להתעורר כעם עצמאי, לאחר שהמליך על עצמו את שאול למלך, מתחיל להלחם על עצמאותו. השלב הבא, לאחר המלכת המלך, הוא הקמת בית המקדש, בשלב זה מגיע עמלק כדי לעצור מגמה זו.

הסיפור המסופר במגילת אסתר, גם הוא בא לאחר התעוררות גדולה של עם ישראל.
מדובר בתקופה של שיבת ציון. חלקים גדולים מהעם חזרו מהגולה לארץ ישראל והחלו לבנות את בית המקדש באישורו של כורש שהיה אב סבו של אחשורוש.

עוד לפני תחילת מלכותו של אחשורוש, הופסקה הבניה בעקבות לחץ של יושבי הארץ, וגם בתקופתו של אחשורוש, לא ניתן אישור להמשך הבניה בעיקר בלחץ בני המן (ע"פ המדרש).

אם כן, ניתן לראות שלשלוש הפגישות של עם ישראל בעמלק, קדמה התחממות של העם כלפי ה', ארץ ישראל ובית המקדש.

כפי שאמרנו למעלה, כל מטרתו של עמלק היא לדאוג לצינון התחממות מעין זו, ולכן כאשר הוא מזהה התחממות בעם ישראל, מיד הוא מגיע בניסיון לקרר התחממות זו.

עמלק הוא מעין טיל מונחה חום, המזהה התלהבות בעם ישראל ומנסה להשביתה.

עמלק אינו יכול לסבול שתהיה התחממות, ובטח שאינו יכול לאפשר את הקמת בית המקדש בארץ ישראל, שהוא מעין מקור חום ענק לכל העולם.

אם כך הוא הדבר, כיצד נלחמים במגמתו של עמלק?

בהתקררות יש להלחם ע"י תוספת חום, ואת זאת משיגים ע"י מסירות נפש.

מעניין לראות שבכל שלוש הפגישות קדמו גילויים של מסירות נפגש בעם,  וכן בכל שלושת המקרים הניצחון על עמלק הושג במסירות נפש.

בקריעת ים סוף התבטאה מסירות הנפש של העם בזה שנכנסו לים סוף, לפני שהחל להיקרע "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" – קודם בתוך הים ורק אחר כך הפך הים ליבשה.

את המלחמה בעמלק ניצחו ע"י מסירות נפש של הלוחמים, שהרי  לזכור, שעם ישראל הוא עם שרגיל להיות עבד במשך מאות שנים וכיצד הוא יודע להלחם אך כל זאת לא מפריע לעם לבטוח בה' ולצאת למלחמה בעמלק ולנצח.

למלחמה של שאול בעמלק, קדמה מלחמה בפלשתים שם מסופר שפלשתים לא התירו שבעם ישראל יהיו נפחים, נגרים וכד' שיוכלו ליצר כלי נשק. למרות זאת, למרות החוסר בכלי נשק עם ישראל יוצא למלחמה עם כלי העבודה שלו עם האת והקרדום, ומנצח במלחמה.

במסירות נפש מעין זו, יוצא העם למלחמה בעמלק ומנצח גם אותו.

גם למסופר במגילת אסתר, קדמה מסירות נפש גדולה של שבי ציון, שעולים לארץ ישראל בתנאים קשים, ובונים את בית המקדש תוך מאבק בהתנגדות המתיישבים המקומיים.

אף ההצלה במגילת אסתר מגיעה לאחר גילוי של מסירות - כל העם צם שלושה ימים ואחר כך נלחם באויביו ומנצח.

אם כן, רואים אנו, שהדרך להלחם במאמציו של עמלק לקרר, היא ע"י הוספת חום,
ע"י מסירות נפש.

מעניין לראות בנוסף, שבכל אחת מהפגישות קדמה או הייתה מסירות נפש גם של יחידים. בקריעת ים סוף - נחשון בן עמינדב הוא הראשון שקופץ לים.
במלחמת הפלשתים שקדמה למלחמת שאול יהונתן ומשרתו נלחמים בעצמם בפלשתים תוך הנחה שאם הקב"ה רוצה שינצחו אז מספיקים שניהם, ואם הקב"ה אינו רוצה שינצחו, גם אם יהיו מליון לוחמים, הדבר לא יצליח.

במגילת אסתר, הייתה כמובן מסירות הנפש של אסתר שסיכנה את עצמה ונכנסה למלך אחשורוש ביודעה שיתכן שיגזור עליה מוות בגלל הביקור הבלתי צפוי.

בשלושת המקרים הללו אנו לומדים מהי מסירות נפש. מסירות נפש כשמה - המאמץ להשיג מטרה, תוך נכונות לאיבוד החיים אם יהיה צורך בכך. כאשר נחשון קפץ לים סוף, הוא לא היה בטוח שיקרע הים, למעשה לא היה בטוח כיצד יסתדר העניין שבני ישראל יעברו את הים, אך תוך ביטחון עז בקב"ה החליט שהוא קופץ לים, עם הסיכון לטביעה.
כך גם יהונתן, שיוצא להלחם עם משרתו בפלשתים, תוך שהוא יודע שמדובר בסיכון גדול
מאוד לחייו.
וכך גם אסתר, כפי שתיארנו לעיל.

כן אנחנו למדים, שהחובה למסירות נפש מוטלת על כל אחד ואחד, גם אם סביבתו אינה הולכת באותה הדרך, כמו נחשון בן עמינדב, שלא חיכה לשאר העם, אלא קפץ לבדו למים.

ואולי זוהי הסיבה שר' יהודה הלוי קשר את פורים לקריעת ים סוף, בפיוט  מי כמוך, להראות שהדרן לניצחון זהה בשני המקרים ע"י מסירות נפש.

את זאת ניתן ללמוד גם מהפסוק השני בפרשתנו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן  הצאן תקריבו את קרבנכם".

מדוע התורה משתמשת בכינוי אדם ולא בכינוי איש?

ומדוע יש שינוי בנושא הפסוק? בהתחלה אדם ובסוף קרבנכם?
בדרך כלל כאשר התורה אומרת "אדם", היא מכוונת לומר דווקא יהודי ולא גוי. "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם".

אך אנו יודעים שאם גוי מביא קרבן, ניתן להקריב את קרבנו, אם כך מדוע לכאורה הפסוק אומר שרק יהודים יכולים להביא קרבנות?

לעניות דעתי, ניתן להסביר את הפסוק כך:

"אדם", כלומר יהודי, "כי יקריב", כאשר רוצה להקריב, "מכם  קרבן לה'", הקרבן העיקרי הנדרש ממנו היא היכולת להקריב את עצמו - מסירות נפש.

אך "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", אלו המינים אשר יש להקריב כאשר "תקריבו את קרבנכם", כאשר מדובר על קרבנות רגילים, אשר מקריבים גם יהודים וגם גויים (קרבנכם ברבים).

גם בימינו קיימים צאצאים לעמלק. אולי הם לאו דווקא צאצאים ביולוגיים, אך הם בהחלט צאצאים לרעיון.

בסוף המאה התשע עשרה, החלה התעוררות של הרעיון הציוני, נוסד הקונגרס הציוני,
החלו עליות ארצה, ונראה היה שזוהי הדרך לתקומת עם ישראל בארצו.

התעוררות זו הביאה להתעוררות מקבילה של עמלק - הנאצים.

על מנת לגדוע ולהפסיק התעוררות זו של העם היהודי, החליטו לצאת במסע השמדה מטורף אך מחושב של העם היהודי.

לשמחתנו נעצרו, אך לצערנו רק לאחר שהשמידו ששה מליון מבני עמנו.

אם  לנו יש ספק בקשר להיותם של אויבנו צאצא רעיוני לעמלק, הרי שהם יודעים זאת בעצמם.

לפני שנסביר, נשאל שאלה על מגילת אסתר. במגילה מסופר שביום הראשון שהיהודים הגנו על עצמם, והרגו גם את עשרת בני המן. בסיכום היום אחשורוש שואל את אסתר מה עוד בקשתה, ואסתר מבקשת, בן היתר, לתלות את עשרת בני המן.

נשאלת השאלה, מדוע העלתה אסתר את הצורך לתלות את בני המן לאחר שהם כבר מתים?

ועוד שאלה, בשמות של עשרת בני המן של שלוש אותיות שהן זעירות: ת' של פרשנדתא, ש' של פרמשתא וז' של ויזתא.

מדוע?

בסוף מלחמת העולם השנייה, שפטו בנות הברית כמה פושעים נאצים, במשפטים שידועים בשם משפטי נירנברג.
בסוף המשפט נגזר דינם של אחד עשר מהם למוות בתלייה.

מועד ביצוע גזר הדין נקבע ל- 16 באוקטובר 1946, בחצות, קצת אחרי ראש השנה התש"ז.
בלילה לפני התלייה, התאבד הרמן גרינג, אחד מהנידונים למוות. נשארו עשרה.
העשרה נתלו בחצות. בעת תלייתו של אחד מהם, יוליוס שטרייכר, צעק "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוקים, משתה פורים 1946!".

אם כן אנו רואים, שעשרה נאצים, כעשרת בני המן, נתלו, כמו בקשתה של אסתר, בשנת תש"ז, כמו האותיות הקטנות בשמות בני המן, והנאצים עצמם קוראים ליום זה פורים.

גם אויבנו היום, המקיפים אותנו מכל עברי מדינתנו, הם צאצאים של הרעיון העמלקי- מטרתם היא לכבות את האש הגדולה של עם ישראל בארצו.

כיצד נלחמים בהם?

ע"י הגברת החום.

אם הם תוקפים מתנחלים על מנת שיעזבו את מקומות מגוריהם - עלינו להוסיף התנחלויות ולחזק את המתיישבים.

אם הם רוצחים תלמידי ישיבה - עלינו להוסיף חיל בלימוד התורה, ולחזק את הישיבות.

אם הם יורים עשרות קסאמים ביום על שדרות - עלינו לחזק את תושבי שדרות אם כלכלית ואם מוראלית.

מעט מן החום דוחה הרבה מן הקור.