תפילה ליד ציון הקבר

נכתב על ידי הרב משה צוריאל, 1/2/2011

 תפילה ליד ציון הקבר

ועוד: האם המת מבין מה שהבא לבקר את קברו מדבר אליו?

 

נכתב ע"י הרב משה צוריאל

 

          בתקופה אחרונה נתהוה מנהג בישראל שהרבה באים לבקר את הקברות ושם מתפללים לה'. יש להעיר כי בגמרא (ברכות ג:) אסרו להגיד שם דברי תורה, וכך נפסק ברמב"ם (הל' אבל פ"יג ה"ט) ובשו"ע (יו"ד שד"מ סעיף ט"ז). אמנם על הפסוק "וכבוד עשו לו במותו" (דהי"ב לב, לג) אמרו חז"ל (ב"ק טז:) שהושיבו ישיבה על קברו של חזקיה המלך. אבל אמרו שם התוספות (ד"ה שהושיבו) "ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש". אבל הר"ן הביא מן "יד רמה" שלמען כבוד המת התירו אף תוך ד' אמות וכך נפסק ג"כ בשו"ע (יו"ד סי' שד"מ סעיף י"ז) "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ד' אמותיו, או בבית הקברות". אבל בשום אופן לא התירו להתפלל שם.

 

          ויש להעיר כי למרות דברי השו"ע, יש גדולים וטובים הנמנעים מלעשות נגד פשטות דברי הגמרא (ברכות ג:). ה"חזון איש" "הקפיד בתהלים לא לומר בד' אמות למת או בהקמת מצבה כשעומדים סמוך למת" ("תשובות והנהגות" להרב משה שטרנבוך, ח"א סי' קכ"א). ואף הרמח"ל שהכין תפילות לומר אותן בבית הקברות, נזהר ביותר לא להביא בהם שום פסוק (סוף "אוצרות הרמח"ל", במהדורתי).

 

          ומפורש בשו"ע (יו"ד שע"ו סעיף ד') "שאחר שנגמר סתימת הקבר נעפר מרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש". משמע שזה אסור להאמר תוך ד' אמות של הקבר. וכן מפורש בש"ך (לסי' שס"ז ס"ק ג') "כתב מהרש"ל דה"ה קדיש צריך להרחיק ד' אמות ומביאו הדרישה וכ"כ הב"ח" עכ"ל. הרי מכאן שאסור להפוך מקום הקבר לבית הכנסת!

 

          נעיר בהקשר לזה מה שחז"ל אסרו להכנס לבית הקברות עם ספר תורה בידו (רמב"ם הל' אבל פ"יד ה"יג) הסביר הגר"י קאפח בפירושו לרמב"ם שזה מחמת טומאת המקום (בספרו כרך כ"ג עמ' רי"ט). ומה שאמרו חז"ל "לועג לרש" (ברכות יח.) איננו שהמת מרגיש צער, אלא מפני שהחי מבזה בזה את כבודו של המת (ואין הכרח לסבור שהמת מודע להבנת הבזיון הזה, אלא שזהו דין הנוגע אל החי).

 

          ויש הנכשלים בגדולה מזאת, שהם באים לקבר ומספרים למת על צרותיהם ובעיותיהם, ומבקשים מהם להיות עבורם מליצי יושר לפני הקב"ה. כתב על כך "חכמת אדם" (סי' פ"ט ס"ק ז') "איסור דורש אל המתים וכן עמי הארץ שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם, קרוב הדבר שהם בכל זה" עכ"ל.

 

          לכן נראה טוב הדבר שנברר את הענין אם המתים שומעים ומבינים מה שמדברים אליהם אותם חיים הפוקדים את קברותיהם.

 

סוגיית המפתח הוא בתענית (טז.) שאמרו שביום תענית גשמים "ויוצאין לבית הקברות. פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא. חד אמר 'הרי אנו חשובין לפניך כמתים' וחד אמר 'כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים'. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי עכו"ם". זאת אומרת, אם מדובר ביישוב שאין שם קברי ישראל, לפי הטעם שיתפללו מתים עלינו אין טעם ללכת לקברי עכו"ם, כי אין בכוחם להתפלל.

 

איך הרמב"ם פסק? בהל' תעניות (פ"ד ה"יז) פסק "אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין ומתחננין שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם". נדיר הדבר שהרמב"ם מנמק את מה שפסק למעשה. כלומר כאן הוא יוצא לחנך נגד הדיעה שיתפללו עבורנו. יש לשים לב שהראב"ד (בשתיקתו) מסכים לעמדה זו (ואף זה נוגע למעשה, שיוצאים אף לקברי עכו"ם) וגם השו"ע (או"ח סי' תקע"ט סעיף ג') הביא כל לשונו של הרמב"ם (כולל הנימוק שנתן) ואף שם הרמ"א מסכים לנימוק זה ואיננו מסתייג.

 

ויש להעיר כי מה שכתב רמ"א (בסוף סי' תקפ"א) "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות"; האם זה הוא מנהג עממי בעלמא או שמא ע"פ דעת חכמים? ידוע שדברי רמ"א לשו"ע הם קיצור ממה שכתב ב"דרכי משה" הארוך על הטור. בסימן זה, כך לשונו: "כתב מהרי"ל דנוהגין בערב ראש השנה ויום כיפור לילך על הקברות למען הכניע עצמו ליוד הדין. והמנהג בזמן הזה לומר על הקברות תחינות ובקשות כי בעוד לבו נכנע תפילתו רצויה, ודעת המתים מהניא". הרי מכאן שחכמים קדמונים תקנו למען ההכנעה בלבד (וכהכרעת הרמב"ם הנ"ל), ורק "מנהג העולם" היה להוסיף לשם תחינות ובקשות. ובהגהותיו לשו"ע הרמ"א קיצר, וחבל.

 

          מניין לו לרמב"ם לפסוק כמו מאן דאמר שיוצאים כדי לקבל הכנעה, ולא מפני שמבקשים מהמתים להתפלל עבורנו? הרמב"ם למד זאת מהירושלמי, שעל המשנה הזו בתענית (תחילת פ"ב) הביא אך ורק את הנימוק של הכנעה. אם כן צריכים להבין שכל המאמרים האחרים שיש בגמרא שהיו הולכים אל המתים שיבקשו רחמים עבור החיים (וכמו שציינו התוספות בסוטה לד: וכולל הליכת כלב לקברי אבות) הם לפי מאן דאמר ההוא, אשר בסופו של דבר נדחה מן ההלכה למעשה. ואפילו דברי זהר ואריז"ל המלאים דברי התעוררות לפקוד את הקברות, כולם נאמרו רק לפי אותו מאן דאמר שנדחה. (עיין משנה ברורה לסי' כ"ה ס"ק מ"ב שבכל מחלוקת גמרא והזוהר, יש לעשות כמו הגמרא).

 

          וכעת נפנה לדברי התוספות (סוטה לד: ד"ה אבותי בקשו עלי רחמים) "וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות יח.) דהמתים לא ידעין מידי, ומשמע במסקנא ואפילו אבות העולם! יש לומר דע"י תפילה שזה מתפלל, מודיעין להן שכך נתפלל" עכ"ל. וכבר תמה שם מחבר "מסורת הש"ס" בגליון שעל הדף "עיי"ש היטב ומצוה ליישב". כלומר, הוא מקשה מניין להם לתוספות שכך מסקנת הסוגיא בברכות? הרי כתוב שם שר' יונתן הדר ביה! ועוד, כיצד התוספות הבינו מהסוגיא שם שאף האבות לא יודעים מידי מה שמתפללים ליד קברם? אמת, "מצוה לשמוע דברי חכמים" וכיון שגליון הש"ס אמר "מצוה ליישב", נבקש מהקב"ה שיאיר עינינו להבין דברי התוספות.

 

          נראה לומר כי שם בברכות (יח.) בסוגיא אם המתים מבינים עניני החיים או לא, יש שתי פלוגתות. בתחילה יש ר' חייא ור' יונתן "הוו שקלי ואזלי בבית הקברות". ר' יונתן הביא פסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת ט, ה). ואח"כ (יח:) יש עוד פלוגתא בין ב' בני ר' חייא אם אביהם יודע בצער שלהם, והאחד מהם הביא ראיה מן פסוק "יכבדו בניו ולא ידע ויצערו ולא יבין למו" (איוב יד, כא) כלומר איננו מבין בצער של החיים. אח"כ הביאו בגמרא שבע הצעות כדי להוכיח שהמתים יודעים בעסקי החיים, ושבע פעמים רב אשי העורך לתלמוד דוחה את הדברים. ונפרט אותם כדלהלן:

 

(א)   "קשה רמה למת כמחט בבשר החי". ודוחה: בצערו דידהו ידעי, בצערא דאחרינא לא ידעי.

(ב)    מעשה בחסיד אחד והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות המספרות זו לזו, ולבסוף אמרה האחת "דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים". ודוחה: דילמא איניש אחרינא שכיב, ואזיל ואמר להו".

(ג)     זעירי היה מפקיד כסף אצל אושפיזיכתיה ולבסוף הודיעה לו על פלניתא שעתידה למות בקרוב. ודוחה: דילמא דומה (שר בית הקברות) קדים ומכריז להו.

(ד)    אבוה דשמואל, והצטער על שבנו שמואל עתיד למות בקרוב. ודוחה: שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי.1

(ה)    "מניין למתים שמספרים זה עם זה? אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב" (ונבאר מאמר זה ע"פ דברי מהרש"א להלן).

(ו)       "כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן דלא ידעי

(ז)      חד אשתעי בתריה דמר שמואל ונפל קינא מטללא ובזעיה לארנקא דמוחיה (הרי שהמת הקפיד!) ודוחה: שאני צורבא מרבנן דקוב"ה תבע ביקריה. (והעיר הנצי"ב ב"מרומי שדה" לסוגייתנו, שלא כתוב "בצעריה" אלא "בכבודו", כי הוא עצמו אינו יודע בצערו.)

 

1 הערה: בהערות "מצפה איתן" שבסוף מסכת ברכות (בנדפס דף 38) הביא ראיה שהאמוראים שבסוגייתנו  לא הלכו בגופם לבית הקברות, אלא "חצר המות" הוא בחלום ורוח הקודש. כי הרי שמואל היה כהן, ואסורה לו ההליכה לבית הקברות. מכאן גם נבין הגמרות במסכת תענית (כג:) מדובר בחזון, ולא בגוף.

 

עוד יש להעיר כי המעשה כי כלב הלך לקברי אבות (סוטה לד:) לא מופיע בגירסת "הגדות התלמוד" (שנדפס לראשונה בשנת רע"א, ממש בתקופה ההיא שנדפס התלמוד לראשונה). האם זו מפני שקיצר ממה שהיה לפניו, או מפני שבכת"י התלמוד שבידו לא הופיע מאמר זה? אם כך הדבר, יש כאן ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם. עד כאן ההערה.

 

הרי לפנינו שהגמרא טורחת שבע פעמים לדחות את מאן דאמר שהמתים יודעים בעניני החיים. וכבר למדנו מהרא"ש (סוכה, תחילת פ"ב) שיש לפסוק כמו אותה דיעה שהגמרא טורחת לברר אותה וז"ל: "פוסק כר' יהודה כיון דשקלו וטרו אמוראי לפרש טעם דבריו" כלומר, מזה ידענו שכך היא ההלכה. כך גם בעניננו כל הסוגיא באה להצדיק רק את אותו מאן דאמר המלמד שאינם יודעים. ולכן התוספות אמרו שמסקנת הסוגיא היא שהמתים אינם יודעים מאומה (חוץ מידיעת הענינים שנוגעים אליהם).

 

נחזור עכשיו לבאר דברי ר' יונתן (פסקא חמישית לעיל, ושם הרי הודה ר' יונתן ו"הדר ביה"?!). ודאי כי אין פשט הסוגיא שמשה רבנו ילך למערת המכפלה ויודיע לאבות, כי הרי ה' מנע ממנו את הכניסה לא"י. אלא מדובר שיגיד להם אחרי מיתתו. ושואל מהרש"א: "יש לדקדק מאי קא מוכח מהא דידעי? ואימא כדמשני לעיל דאיניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו? הכי נמי אימא דלא ידעי, אלא דמשה אזיל ואמר להו? וי"ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא דקאמר דלא ידעי ומייתי ליה מדכתיב יכבדו בניו ולא ידע, דאיכא למימר דמודה דאי אתא אינש ואמר להו, ידעי. אבל ר' יונתן (בפלוגתא הראשונה והקודמת) דמייתי מדכתיב 'והמתים אינם יודעים מאומה' משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם, (ג"כ) אין יודעים" (מזה בלבד הדרי) עכ"ל.

 

זאת אומרת, יש כאן מחלוקות בשני ענינים שונים. (א) בין רבי חייא ור' יונתן, באיכות הידיעה, אם המת יכול להבין במה שאיננו נוגע אליו. (ב) כיצד אפשר להעביר איזו ידיעה כלשהי לידיעתו של המת, מחלוקת בין ב' בני ר' חייא.

 

במחלוקת הראשונה אמרו לנו חז"ל "הדר ביה ר' יונתן", זאת אומרת המת יכול לדעת גם במה שאיננו נוגע לו עצמו. אבל במחלוקת השניה, כיצד מעבירים לו מידע, משמעות הגמרא היא שרק אם מת אחר יודיע לו או ע"י כרוז של דוה וכיו"ב , ידע. אבל אין אפשרות שהחי יגש לקברו ויודיע לו. "יכבדו בניו ולא ידע".

 

          ולכן יפה הקשו התוספות (סוטה לד:) כיצד הלך כלב לקברי האבות להתפלל שם? והסיקו התוספות שהחי מבקש מהקב"ה שהוא יודיע למת להתפלל עבורנו. ואם נשאל, הרי היה יכול אדם להתפלל זאת בביתו של המתפלל? אלא שיש כח נוסף לריכוז המחשבה והתעוררות יתרה כשבאים על קברו.

 

          ואמרו חז"ל (ירושלמי, ע"ז פ"ג ה"א) "אמר ר' זעירא שומע המת קילוסו כמתוך החלום". משמע שהוא מבין? אבל הט"ז לשו"ע (יו"ד סי' שד"מ סוף ס"ק א') הוסיף ב' מלים: "עד שיסתום הגולל". כלומר מאז ואילך הוא כבר עבר למקום אחר. וזה מפורש בדברי רש"י כדלהלן. אמרו במסכת שבת קנג.) "אחים בהספידא דהתם קאימנא" כלומר שם המת נמצא ומקשיב לנאמר עליו. אבל בהמשך הסוגיא הביאו ביסוס לכך מהמקרא "ואזניך תשמענה דבר מאחריל זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו" (ישעיה ל, כא) ומפרש רש"י: "מאחרי מיטתך כשתמות כשיאמרו זה הדרך שהלך זה בה לכו בה, מובטח שהוא בן עוה"ב". רש"י סרב לבאר שמדובר בהספד משך ז' ימי אבלות (או משך י"ב חודש לת"ח) אלא דוקא "אחרי מיטתך".

 

          ויש להוסיף שעל פי הרמב"ם אין שום טעם ללכת לבית הקברות שלא בזמן קבורת המת. לשונו של הרמב"ם "והצדיקים אין בונין להם נפש (מצבה) על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם (כך אמרו חז"ל בשקלים, סוף פ"ב) ולא יפנה אדם לבקר הקברות" עכ"ל. נושאי כלי הרמב"ם לא ציינו מקור לסיום של דבריו. נ"ל שהוא באבות דר' נתן (פרק מ"א ה"ח) "ואינו הולך לבית הקברות".

 

          ידוע שהרמ"א מהעתיק המנהג ללכת לבית הקברות ביום ט' באב (אוט"ח סוף סי' תקנ"ט). אבל פוסקים רבים מבארים שהכוונה רק בריחוק ד' אמות מן הקבר (ובבית קברות ציבורי שיש קברות רבים סמוכים זה לזה, יהיה מן הנמנעות להתקרב ממש לאותו קבר של הצדיק). נביא להלן המקורות:

 

(א)   ר"ח ויטאל כותב שם האריז"ל  "ותמיד צריך להיות רחוק ד' אמות מן הקברות, כדי שלא יתאחזו עמו אותן הרוחות הנמצאיות שם הנעשין מן טיפין בעלי קריין" (שערי רוח הקודש, תיקון י"ב, דף מ"ט בנדפס).

 

(ב)   "מגן אברהם" (לאו"ח סוף סי' תקנ"ט): "וכתב בכתבי האר"י דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלויית המנת, ובפרט אם לא תיקן עון קרי מתדבקים בו החיצונים".

 

(ג)    הגר"א (באגרתו לבני ביתו, בדרכו לא"י) " ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל, ששם מתדבקין הקליפוץ מאד וכ"ש בנשים, וכל הצרות והעונות באים מזה".

 

(ד)   "ערוך השולחן" (או"ח סי' תקנ"ט ס"ק ז') "והאריז"ל אין דעתו נוחה לילך על הקברות זולת להלוית המת, וכבר כתבו דעכשיו שהולכין בחבורות ומשיחין שיחות בטלות יותר טוב שלא לילך" עכ"ל.

 

(ה)   "המשנה ברורה (סי' תקנ"ט, ס"ק מ"א) "וכל זה היינו לילך לבית הקברות ברחוק ד' אמות, אבל לא על הקברות ממש אפילו קברי ישראל כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים. כתב של"ה שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה כי אין זה אלא טיול וגם מביא לידי שיחת חולין".

 

(ו)      חיי אדם, סי' קל"ה ס"ק כ"ה, כתב כנ"ל.

 

ולכן הנוהגים בזמננו ללכת, ואומרים שכך היא ע"פ ה"קבלה" לכאורה עושים בניגוד לאריז"ל ושאלתי כמה מהם על מה הם סומכים ולא היה להם מה לענות (חוץ מן "ככה נהוג הדבר").

 

 

*

 

          הערה: כאן יש לנו מקום עיון בשאלה צדדית. פסוק זה "יכבדו בניו ולא ידע" (איוב יד, כא) נאמר ע"י איוב שלכאורה היה מכחיש האמונה בתחיית המתים (ב"ב טז.) והא כיצד נביא ממנו ראיה שהמת איננו יודע? הרי הוא סבור שמיתת האדם היא סופית ולחלוטין, ופשיטא שלסברתו אין המת יודע כלום?! אלא נראה לומר שתי תשובות בדבר.

 

(א)   הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"כג, ובמהדורת הגר"י קאפח בדף שכ"ו הערה 26) סבור כי רק בתחילת דבריו היה איוב מכחיש את האמונה בתחיית המתים. ואח"כ חזר להאמין (כדבר ה': "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב"). אותו הפסוק שרבא דרש כי איוב היה מכחיש האמונה הוא בפרק ז' פסוק ט' "כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה". אבל כשהגיע איוב לפסוקנו (יד, כא) הוא כבר מאמין בתחיית המתים, אלא הוא דן אם יש להאמין בהשארות הנפש בעולם הנשמות או לא (כן כתב המלבי"ם, על איוב, לפני פרק ט"ו, פתיחה לענה השמינית). גם רש"י סבור כי בפרקנו כבר איוב מאמין בתחיית המתים (בפסוק י"ד). וכן כתב שם רס"ג בפירושו לפסוק זה). ובכן יש שלש תחנות. יש מצב הגופה שבקבר. יש תחיית המתים של הגופות. ויש השארות הנפש לנשמות. פסוקנו דן רק במצב הראשון בלבד.

(ב)    רק לענין השארות הנפש הקשה איוב והביא דוגמאות (בסוף פרק י"ד) מהכליון שיש לדברים הטבעיים, (הר נופל יבול, אבנים שחקו מים, וכן מן כליון הגוף. "יכבדו בניו ולא ידע") וניסה איוב ללמד מן הידוע אל הבלתי ידוע (לענין השארות הנפש). ולכן המשפט הזה שאמר "יכבדו בניו ולא ידע" הוא יציב ונכון בפני עצמו, שהמת איננו יודע מה שמדברים אליו, וניסה להקיש מענין זה לענין השארות הנפש. וטוב עשה בן ר' חייא שהביא ראיה לדעתו מן הפסוק הזה. עד כאן ההערה.

 

 

סיכום:

 

בימינו יש נהירה גדולה לנסוע לקברי הצדיקים (אם מדובר לאומן מקום הציון של אדמו"ר מברסלב) או לקברי אבות תנועת החסידות בפולין ואוקריינא, חוץ מהבעיה של איסור יציאה לחו"ל, יש כאן הפיכת בית קברות לבית כנסת. ועוד יש להדגיש כי ע"פ חז"ל וכן ע"פ הרמב"ם ואבות דר' נתן (פ"מא) אין ללכת לקברות כלל, שלא בזמן קבורת המת. והרי התוספות החליטו שמסקנת הגמרא היא שהמת איננו מבין כלל מה שהאדם החי אומר לו בבואו לקברו. וגם המאמר "לועד לרש" יש להבין משום כבוד המת, ולא משום שום צער שהוא מצטער. ויש לחנך את הדור לעשות באופן החיובי, להתפלל בבית הכנסת, ולפנות ישירות להקב"ה ולא לשום דבר אחר. "הברו, נושאי כלי ה'!" (ישעיה נב, יא).

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע