בס"ד                                                    ערש"ק  ור"ח                                               א'  בסיוון  ה'תשע"ז

                      תודה לבוראי וחי גואלי, יחזק את לבי לומר את חלקי על ספר רביעי

                        ליקוטי אור - בפרשה – במדבר

  " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ

   מִצְרַיִם לֵאמֹר   "(א, א)

הנה ידוע, שספר זה נקרא 'חומש פקודים', היינו מלשון מפקד, כי נעשו בו ב' מפקדים: האחד בפרשתנו, והשני

בפרשת פנחס. כאשר המפקד שבפרשתנו כלל כל מי שהוא מבן עשרים שנה ומעלה עד גיל שישים, כמניין שבט

ושבט, מלבד שבט לוי אשר נבחר להיות לגיונו של מלך בעבור שלא חטא במעשה העגל. והמעניין הוא, שמפקד

זה פותח בתיאור ופירוט מדויק של המקום והזמן, היינו המקום הוא במדבר סיני באוהל מועד, והזמן הוא באחד

לחודש השני שהוא א' באייר, בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים. וזאת בשביל להשרות שכינתו עליהם ולרומם

מחדש את קרנם של ישראל מול אומות העולם, בעבור שלא יאמרו שמלכם עזבם לאחר החטא.

ואפילו יותר מזה, היינו זה התיאור של המקום והזמן כנ"ל, הם בבחינת כתובה של החתן והכלה, אשר בה צריך

לפרט את המקום והזמן, כמו שדרשו חז"ל (במד"ר א, ה): משל למלך (הקב"ה) , שנטל אישה ראשונה (ישראל) ולא

כתב לה כתובה, וכו', אמר לשושבינו (למשה): אל תנהוג בה כראשונות, זו (ישראל) בת אבות (אבר הם, יצחק, יעקב)

היא, צנועה היא במעשיה וכשרה, וכתוב לה כתובה וכו'. ובידוע, שבכתובה ישנה גם התחייבות של החתן לזון

ולפרנס ולכלכל את הכלה.

ולכן, אף על פי שהמדבר הוא מקום של שממה שאין בו כלום, ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים אשר דאג ליש

ראל, והמציא להם יש מאיִן, שהרי אין חילוק אצל ה' הטוב אם יש או אין, שהרי הוא כל יכול, כמו שדרשו חז"ל (מד

"ר א, ב): מלך בשר ודם שיש לו מדינה והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה שיהו נושאים משואיהם ועושים משפטי

הם, מי צריך להיות זקוק למזונותיהם, לא בני מדינה צריכין להיות זקוקין להם?! אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה

כן,  אלא שלח למשה ולאהרן ולמרים וכו', ואף על פי כן בזכותן היו מתנהגין, והבאר בזכות מרים, המן בזכות

משה וענני כבוד בזכותו של אהרן וכו'. ועל תקופה זאת נאמר בנביא (ירמיהו, ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת

כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

ומכאן יובן למה פרשת 'במדבר' תחול לעולם בשבת שלפני חג שבועות (ולפעמים גם פ' נשא תצא קודם החג, ולעניות

דעתי כי שניהם מדברים ברוממות קרנם של ישראל כנ"ל), כי היא בבחינת מה שמכנים 'שבת כלה', היינו השבת שחוג

גים לפני החתונה, דהיינו ב ביום ו' בסיוון אשר בו קבלנו את התורה במעמד הר סיני. ואף חז"ל מסרו לנו סימן

על כך, ואמרו (שו"ע או"ח, סימן תכ"ח, ס"ד): 'מנו ועצרו' – 'מנו', תחילה קוראים על מניינם של ישראל בפרשת במדבר,

ורק אחר כך מגיעים ל'עצרו', דהיינו לעצרת שהיא חג שבועות. ולעניות דעתי, שבת זו תמיד תהיה סמוך ונראה

למועד של זמן מתן תורתנו הקדושה כנ"ל, בשביל לעורר בנו כל פעם מחדש את עניין החיבור שבין הקדוש ברוך

הוא לישראל על ידי התורה, וזה בבחינת: 'קודשא בריך הוא, וישראל, ואורייתא - חד הוא' ( זוה"ק אחרי עג).

ועל פי זה, גם נרוויח להבין את הטעם למנהג של קהילות קודש לקרוא ביום טוב של שבועות, לפני הוצאת הספר

תורה מעין 'כתובה' (שחיבר החכם המפואר כמוהר"ר ישראל נג'ארה נ"ע), וזהו לשונה: 'לפרוש עליה סכת שלומו.. אפריון

עשה לו... ביום חתונתו... וארשתיך לי לעולם' וגו'. וראה ראיתי שפירש בעל "נתיב מצוֹתיך" (חכם שאול הכהן זצ"ל

שהיה מגאוני וחכמי ג'רבה מלפני כמאתיים שנה): לפרוס עליה (על ישראל) שכינתו, ביום החופה, היינו ביום חתונתו, שהוא

יום מתן תורה ויום ששכן השכינה במשכן, ע"ש. היינו על ידי קריאת הכתובה אנו מעוררים בנו מידי שנה בשנה

את עיקר מהות חג השבועות, שהוא החיבור ביו החתן והכלה על ידי התורה כנ"ל, וזה בבחינת שבת כלה דהיינו

פרשת במדבר כנ"ל, שהיא בעצמה בבחינת כתובה, כמו שכתבנו למעלה.

והנה, כבר הקשו המפרשים, מה זה ועל מה זה הטעם למפקד. שהרי על פניו לא נראה שהייתה סיבה מהותית

למנותם, שהלא מניין זה שונה בטעמו מב' המפקדים הקודמים שנעשו: האחד, בראשית דרכם כאשר יצאו ממצ

רים בט"ו בניסן, בעבור לציין שיצאו שישים ריבוא מישראל, והשני שמנה אותם כשנפלו בעגל בעבור לדעת מניין

הנותרים. אומנם, דרשו חז"ל (במד"ר ב, יט): שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, וכפי שפירש רש"י: 'כשבא

להשרות שכינתו עליהם מנאם', אבל בכל זאת, נשאר לנו להבין, למה מנה אותם רק לאחר שלושים, דהיינו בא'

באייר כנ"ל.

ובטרם נבאר, נקדים המובא בשולחן ערוך ובטור בית יוסף בהלכות מזוזה (יו"ד רפ"ו, כ"ב): "השוכר בית בחוצה

לארץ, פטור ממזוזה שלושים יום" וכו'. ופירשו שם רז"ל: 'פחות משלושים יום הווי דירת ארעי'. משמע מכאן

שיש עניין שרק אחרי שלושים יום כדאי לקבוע מזוזה ולא לפני, כי זה הזמן שדירת ארעי הופכת להיות דירת

קבע אשר זקוקה לשמירה מהמזיקים. והטעם לקביעת מזוזה הוא, כי בצידהּ הפנימי כותבים שתי פרשיות אשר

בהם כלולים כל חמישה חומשי תורה, כידוע. ואילו בצידהּ השני היינו כלפי חוץ כתוב שם שד"י שהוא נוטריקון:

ש'ומר ד'לתות י'שראל, שהרי זה השם דייקא מסוגל לשמירה כנגד המזיקים והחיצוניים, ועל ידי כך ה' יתברך

שומר אותנו מבחוץ, כמובא שם (שם רפ"ח, ט"ו. זוה"ק פ' ואתחנן רס"ו). וכמו שדרשו חז"ל (ע"ז, יא): ששליחי הקיסר שאלו

את אונקלוס הגר: מה היא מזוזה? השיב להם: מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים

אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא עבדיו יושבים בפנים, והוא משמרם מבחוץ.

ואם כבר עסקנו בעניין השמירה והחשיבות של המזוזה בכלל ובבית בעיקר, הנה לכם סיפור שסיפר הרב יצחק

זילברשטיין מרמת אלחנן לר' חיים טפר, מבלי שיידע שהוא מקורבו ופוקד את ביתו בקביעות של הרב המקובל

משה בן טוב זצ"ל הידוע בכינויו "צדיק המזוזות", וזה לשונו: זוג אחד שגרו אצלנו בשכונה היקרה, הבעל ליטאי

ספרדי. אברך מצוין. נולד להם תינוק, כל הזמן חולה, אמרה האישה לבעל: אנחנו צריכים לבדוק את המזוזות,

והבעל אומר לה: תגידי לי, מה הקשר בכלל של המזוזות, זה את עם האמונות האלה...זה לא רמב"ם מפורש!

זה רק מצווה. שתקה והתחילה לבכות. אמרה לו: שמעתי על הרב בן טוב, אני נוסעת אליו. לקחה את המזוזות

ונסעה לרב לכשחזרה, שאל הבעל, נו...מה אמר? הוא אמר: שזה בגלל שיש שתי וערב (כידוע זהו סמל של עבודה

זרה בדת הנצרות) בבית! התחיל הבעל לצחוק, אמר אצלנו, שתי וערב? זה הכול שטויות...תשימי את המזוזות.

הגיע פסח, נשים צדקניות הופכות את הבית גם על מה שלא צריך, מסתבר כך סיפר הרב זילברשטיין, שהם

קבלו את המיטה מצרפת, עם המזרן שהיה עטוף כולו. הם הורידו את הניילונים מהמזרן וחשכו עיניהם, לכל

אורך המזרן הייתה צורת שתי וערב של אותו האיש!. האברך חטף חום...הוא רץ אליי לבית צועק, אני לא יודע

איך לעשות כפרה על דבר כזה...ככה צחקתי על הרב מה אני אעשה?! אמרתי לו תבקש סליחה מהרב ותספר

את הסיפור ברבים זו תהיה כפרתך.

ועתה נחזור לפרשתנו. אם אפשר ובעיני ה' יכשר, לומר אולי בסייעתא דשמיא, זה שכתוב 'במדבר סיני באהל

מועד', דהיינו בכל אותה תקופה שישראל היו במדבר סיני בארץ לא זרועה כנ"ל, ביתו של ה' יתברך כביכול היה

באהל מועד, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא ב): אמר הקדוש ברוך הוא: זה המדבר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה

לי אכסני (דירה) ירד לתוכה, התחילו הכול שמחים, שהקדוש ברוך הוא ירד לתוכו וכו'. על כן, גם נאמר דייקא

במדבר סיני ולא בהר סיני, בשביל להדגיש כי הקדוש ברוך הוא דר עימם גם בתחתונים, היינו בכל מקום אשר

ייסעו ויחנו במדבר באהל מועד.

וזה בבחינת: השוכר דירה בחוצה לארץ פטור ממזוזה שלושים יום,  אבל לאחר ל'(=30) יום חייב כנ"ל. היינו בא'

באייר צריך היה לקבוע מזוזה בפתחו של שער הבית בדרך קבע, כדי להשכין שכינתו בדירתו בתחתונים בעבור

להגן עליהם מהמזיקים והחיצוניים. והעניין שמנה את ישראל דווקא בראש חודש אייר, היינו לאחר ל' ימים מא'

בניסן כי בזמן זה יוצאת הברכה לכל העולם כידוע, ובפרט לעם ישראל שנבחר לקבל את התורה מכל האומות.

וזה שנאמר 'באחד לחדש השני' ראשי תיבות למפרע הל"ב וסופי תיבות צירוף שד"י. דהיינו הל"ב אותיות ה'

ל"ב, רצה לרמוז אולי על ה' חומשי תורה שיש בהם ל"ב נתיבות חכמה, והם כלולים בתוך שתי הפרשיות של

המזוזה, ושכלפי חוץ כתוב שם שד"י כנ"ל. וזה שנאמר 'באחד לחודש השני' דייקא, היינו בראש חודש אייר, כי

הוא נקרא גם זיו מלשון "אור" וזוהר", והחודש הזה הוא בחינת הל"ב כנ"ל, כי הוא רומז על החכמה שממנה

ניתנה לנו אורייתא, היינו אור התורה שבהּ, כידוע.

ולפיכך, ממנו מתברכים כל העולמות כי הוא מקור הזיו, היינו האור והזוהר היוצא לכל העולם, ועל ידי כך שורה

הברכה בעולם. ולפיכך, ציווה למנותם דייקא בחודש אייר, כי השם יתברך בוחן עתים וזמנים, ויודע תעלומות אין

מספר. היינו, אפילו שיספרו את בני ישראל ללא 'בקע לגולגולת' היינו מחצית השקל כבשאר המניינים, לא תשלוט

בהם עין הרע ולא יהיה בהם נגף, כי זאת החכמה היא בחינת התורה כנ"ל, והיא הנותנת חיות בכל העולם, בחינת

(קהלת ז, י"ב): "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ".

ולא זו אף גם זו, כי זה הזמן היינו באחד לחודש השני, רומז גם על שם שד"י כנ"ל, כי שם זה דייקא מסוגל כנגד

המזיקים והאויבים המתרגשים לבוא בדרך, בחינת שם שד"י שכתוב על המזוזה כלפי חוץ, כי הוא שומר דלתות

ישראל, כנ"ל. ועוד אפשר לומר אולי, על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה  יב(: שד"י - על שם שאמר לעולמו די, שהקדוש

ברוך הוא צמצם עצמו לדירתו בתחתונים כנ"ל, כי שם שד"י רומז גם על הצמצום, כאמור. ולפיכך, אם אפשר אולי

שהשמירה בפועל מפני המזיקים והחיצוניים הייתה על ידי זה שה' יתברך צמצם עצמו בשער הבית, בבחינת ז'

ענני הכבוד שהיו כבית לישראל במדבר, כמו שדרשו חז"ל (במד"ר פ"א, ב): ד' לד' רוחות השמים וא' מלמעלה וא'

מלמטה וא' שהיה מהלך לפניהם רחוק ג' ימים והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת

הסלעים, ואם היה מקום נמוך היה מגביהו, ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור, וכו'.

ועל פי המורם לעיל, יוסף ה' לי אור להבין את המהות לעריכת מניין זה שנעשה באחד לחודש השני. כי זמן זה

דייקא רומז על שם שד"י כנ"ל, הרומז גם על צבאות השם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל: שצבאות הוא הנעלם של

שד"י כי הנעלם (היינו אותיות המילוי) של ש'ין ד'לת י'וד הוא בגימטרייה 'צבאות' עם הכולל. ודרשו חז"ל (שמו"ר

טו, ו): שהמלאכים נקראים צבאות, שנאמר (ישעיהו ל"ז): "ה' צבאות אלוקי ישראל יושב הכרובים", ואף גם ישראל

נקראים צבאות, שנאמר (שמות יב): "יצאו כל צבאות ה'".

ואפשר שזה המהות למניין זה, היינו בשביל לסדר את בני ישראל במניין כל שבט ושבט 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם',  

כדי לדמותם לצבא ה' בעליונים, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא יד): בזמן שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני, באו עמו

כ"ב אלף מרכבות מלאכים והיו עשויין דגלים, כיוון שראו אותן ישראל, התחילו מתאווים לדגלים אמרו: ולוואי שאנו

נעשין דגלים כמותן וכו', אמר להם הקדוש ברוך הוא: התאוויתם בדגלים, חייכם וכו', ע"ש. לפיכך, נראה שמנה

אותם דייקא באחד לחודש השני כנ"ל, כי אין זמן טוב יותר ממנו שתשרור השמירה על בני ישראל היינו שלא יהיה

בהם נגף כנ"ל, ועוד זה גם העת שצריך שהשכינה תשרה על דרך קבע כנ"ל במדבר, שהוא בבחינת ביתם של

צבאות ה' בארץ התחתונה, היינו ישראל, כדי שיישמרו על ידי צבאות ה' העליונים, בארץ לא זרועה. ברוך ה' לעו

לם אמן ואמן.

חג השבועות – חג מתן תורתנו הקדושה שניתנה לאחר שבעה שבועות אשר בהם סופרים כל יום ספירת העומר,

היינו תשעה וארבעים יום עד ו' בסיוון, היום בו קבלנו את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני. כי עיקר העבודה בימי

הספירה היא לעבוד על מידותינו. כי כאשר המידות מתוקנות אנחנו הופכים להיות כלים טהורים ומתוקנים בשביל

לקבל את אור התורה שמושפע עלינו מלמעלה בהתאם לכלי. ודע, ובהתאם להכנה של הכלי כך זוכים לדעת גדול

יותר, היינו להכיר את גדולתו הנוראה של מלך מלכי המלכים – הקב"ה. כמו שכתוב בספרים הקדושים שביום

החמישים שהוא בחינת שער הנו"ן כל אחד זוכה לפי הכנתו לקבל את האור האלוקי שיקבע כמה הוא יעלה ברום

המעלות של הקדושה והטהרה, ועל ידי כך יתעלה ברוחניות, דהיינו בזכות זה יזכה לחידושי תורה, הבנה טובה

ומהירה של התורה ודברי חז"ל, וכן על זה הדרך. וידוע, שקיים מנהג טוב והוא להתקבץ בלילה זאת ללימוד תורה

כפי שסדרו חז"ל. וכתוב בזוהר הקדוש: כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים

וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון.

סגולה לערב שבועות - מאת הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א: "יפריש צ"א(=91) פרוטות וישלים ב' פעמים ב"ן

(52*2=  104 ₪ - דהיינו עוד 13 פרוטות) וייתן לתלמיד עני ועניו והוא סגולה לחשוכי בנים ומקרב הגאולה"

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

טבילת המקווה בשבועות הוא חסד עליון, ורחמים גדולים, ודעת נפלא מאוד; כי שבועות הוא שכל דק ועליון

וגבוה מאוד, שהוא חסדים ורחמים גדולים מאוד, כי הרחמים הם כפי הדעת, כמו שמבואר במקום אחר. אשרי

הזוכה לקבל קדושת שבועות, בפרט המקווה של שבועות, שהיא מקווה של שער החמישים, שמשם נמשך

הקדושה והטהרה על ישראל אז (סימן מועדי ה'- ספירה ושבועות, אות ד).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה