פרשת השבוע קורח

נכתב על ידי אלון ב-18/6/2017

 

קורח

"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (טז, א)

הם, קורח ועדתו, חטאו בפיהם בלשון הרע ובמחלוקת ונענשו במדה כנגד מידה – "ןתפתח הארץ את פיה" (האדמו"ר מבעלז).

כל מה שעשה קורח מאד תמוה. הוא יצא להרפתקה שאין לה כל סכוי להצליח. למרוד במשה? שהוא שליח ה'?! שהביא כאלה מכות קשות על מצרים, ובקע את הים, והטביע בו את המצרים, והוציא מים מן הסלע, איך אפשר להבין אותו את קורח? הקינאה העבירה אותו על דעתו. כשאדם אכול ברגשי קנאה, הוא מוכן להפסיד הכל, להתמוטט לגמרי ובלבד שיזיק לזולתו. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם, קנאה ורדיפת הכבוד זה הגיהנום בהתגלמותו, זה "וירדו חיים שאולה" שנאמר על קורח ועדתו. כי מי שרודף אחר הכבוד, כל פעם שמשהו לא מצליח לו, כל פעם שהוא רואה שהשני יותר טוב ממנו, הוא נשבר לגמרי, הוא גומר עם כל החיות שלו.

מה זה קנאה? זה – אדם סובל כשלשני טוב.

רבנו אומר בתורה רנ' שכל סוגי הצער והיסורים שאדם עובר בחיים זה מגיע מקנאה ושנאה. אדם שמקנא הוא כל הזמן סובל, הוא סובל כשפלוני מצליח, הוא סובל כשלפלוני יש פרנסה, שפלוני קיבל תפקיד חשוב, יש לו כל הזמן יסורים מהקינאה. הוא רואה שהשני לומד טוב, הוא נשבר מזה. לא אכפת לו שהוא עצמו לא לומד טוב, זה לא כואב לו, זה שהשני לומד טוב, זה מה שאכפת לו. אם כולם לא היו לומדים טוב, זה היה בסדר מצדו, הוא היה מרגיש טוב, הוא היה רגוע.

האר"י הקדוש אומר בשער הגלגולים (שער כ"ג) שעל הכל ה' יסלח! רק לא על הקנאה! בגלל שאין לזה שום סיבה! מה אתה מקנא? לקחו ממך משהו? מה זה נוגע לך מה קורה עם השני?!

למה אדם נכשל בלשון הרע? כי הוא מלא קנאה ושנאה! הוא מלא מחשבות רעות מהקנאה, הוא מגיע ללשון הרע מהקנאה, הוא כל הזמן סובל!

לפני כמה שנים נערך ראיון עם יהודי שנחשב אז לתושב המבוגר ביותר בארץ, הוא היה אז בן 112 שנים וכששאלו אותו את השאלה המתבקשת, מה הסוד של אריכות הימים שלך, הוא ענה: טוב ליהודי, טוב לי. ככה הלב נשאר רגוע.

אם אדם מקנא פרושו שאין לו שום אמונה. אם הוא נמצא כבר בקנאה זה אומר שאין לו שום אמונה בה'! אדם צריך אמונה, צריך לדעת שיש פה בעולם השגחת ה'! יש ה'! ה' מנהיג את העולם! לכל אחד יגיע מה שהוא צריך לקבל! הקנאה היא גאווה אחת גדולה, שהאדם למעשה חולק על ההשגחה של בורא עולם ורוצה לנהל את העולם באופן אחר. מה אתה מתערב בהשגחה? יש לעולם מנהיג ואם ה' מנהיג את העולם כך – תקבל את זה ותהיה שמח ומרוצה בהנהגתו יתברך.

הכל מתחיל וניגמר באמונה. אדם שיש לו אמונה לא מקנא באף אחד כי הוא יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לו לפי התיקון שלו ואין לזה שום שייכות אליו. כשאדם יש לו אמונה אז הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך עם הרגשה של "מגיע לי", הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם. קורח אומנם היה גדולה במעלה, בעל השגה ובעל מדרגה, אך לא זכה להכניע את הגאווה שלו, לא זכה להבין שזה היה רצון ה' יתברך, שבחר באהרון ובמשה ולא בו, הוא לא זכה להכניע את עצמו ולהתבטל באמת לצדיק האמת. כשאדם יש לו אמונה בבורא עולם, הוא לא מקנא במה שיש לחברו, הוא לא נשבר כשהוא רואה את ההצלחה של השני, מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם, כל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה כדי להתקרב אל ה', להשלים את התיקון שלו.

מה זה משנה לך מה שיש לשני. אם יהיה לו או לא יהיה לו, מה זה משנה לך? אדם חושב, אם יהיה לשני, אז יחסר לו, אז הסכוי שלו לקבל נהיה יותר קטן. אתה "מקטין" ככה את ה' ח"ו, ה' יש לו די והותר לכ-ו-ל-ם. יש אין סוף דברים במה לקנא ואם מזהים שאנחנו מקנאים, הולכים ובוכים על זה. אנא ה', תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי ושאסור לי ליפול ברוחי גם אם אחרים כבר התקדמו הרבה יותר, אם בגשמיות או ברוחניות. אם בגשמיות אז בוודאי שאסור לי לקנא כי גשמיות זה אפס אפסים, אבל גם ברוחניות, אדם צריך לעשות את שלו בלי קשר לאחרים, לעשות את שלו כלפי שמיא, אין לו מה להסתכל על אחרים גם אם נראה לו שהם מצליחים יותר ממנו. במסלול שלהם, גם הם נתבעים על מה שהם נתבעים, גם הם, במסלול שלהם יש להם עבודה קשה גם אם הם כבר דורי דורות עובדים את ה'. לכל אחד יש עבודה פנימית לעשות, לכל אחד יש את השביל שלו.

כל מה שקורה פה בעולם זה כדי שיתגלה כבוד ה', מהדברים היותר קטנים והיותר נמוכים עד לדברים הכי גבוהים. כל מה שנברא פה, נברא לכבודו יתברך. אז בא בן אדם והופך את היוצרות, לוקח את הכבוד לעצמו. וזה הנסיון הכי קשה שלנו פה, לדעת שכל מה שיש לי , זה מה' וכל כבוד שנותנים לי, אני צריך להחזיר למעלה, אל ה'. כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', באמת לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני, אתה לא מקנא בו, כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל כשהוא מצליח, זה כאילו אתה רוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך, לא, לא לכבוד ה'.

בואו לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה. קשה לנו לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאתנו. כמה צריך לבכות לה', ה' מה אני עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר, תציל אותי, כבר אין לי כוח לקנאה הזאת, תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי בלי קשר לשני.

ה' רוצה שנחליף מבט. שכל התמונה שלנו על החיים תהיה אחרת. רוצה שנגיד לו: "ה', אני יודע שהכל זה אתה, אני יודע שהכל איך שאתה רוצה, לא איך שאני. אני יודע שאני כל הזמן צריך לראות את החבילה היפה שקיבלתי ממך ולשמוח בה בלי קשר למה שיש לשכן. אני יודע שיש לי מספיק סיבות להתהלך בעולם שמח וטוב לב, לשמוח גם במה שלא הולך לי, שלא מסתדר לי, גם בכל מה שחסר לי כי מה שקיבלתי ומה שלא קיבלתי זה בדיוק מה שאני צריך כדי להשלים את התיקון שלי כאן. ואני גם יודע שהשמחה הכי גדולה שלי זה שיש לי איזה קשר איתך אבא, קשר אישי, קשר חם, קשר כזה שממלא לי את כל הנשמה.

עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לשמוח איתו, לדון אותו לכף זכות, לזכור שהוא יצור אלוקי. זאת עין שרואה משהו טוב בכל אדם כי אין דבר כזה שאי אפשר למצוא משהו טוב בשני. זאת עבודה לכל החיים. להעביר את זה הלאה, לבנים, לנכדים, להסתכל בעין טובה על כל אחד. איך? אם האדם בעצמו יהיה בשפלות, ירגיש את עצמו שהוא אין, אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני, תמיד יכול למצוא בשני משהו שאין בי.

עין רעה לא יכולה לסבול שמישהו אחר מצליח, שלמישהו אחר טוב. ישר פוסלים. אבל שוכחים שהפוסל, במומו פוסל. אם אתה אומר: את זה אני לא יכול לסבול, סימן שלך יש את התכונה הגרועה הזו. אם אתה אומר על מישהו משהו לא טוב, סימן שזה נמצא בך.

אך אם אתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, וזאת בעצם עיקר העבודה שלנו פה.

קודם כל תְלָמֵד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בוודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תילמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים רעים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני, אני לא חושב שאני לא שווה. אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר.

אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש במי לקנא. כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'.

זה הכוח של העין הטובה, שמחפשת את הנקודה הטובה, הגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה, ויכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב, ואצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, איך להכיר טובה על כל דבר שעושים למעננו.

המחלוקת היא המידה שמזיקה לאדם יותר מכל דבר בעולם. כשהמחלוקת בוערת בלב, אז לא רואים ולא שומעים כלום.

גודל העונשים שבאים על מי שאוחז בדרכי המחלוקת זה דבר מזעזע ממש. בבית דין של מעלה לא מענישים אדם שהוא פחות מבן 20 שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום. עד היום, בכל דור ודור, בכל מקום שיש מחלוקת, יש שם ניצוצות של קורח ועדתו. צריך להתרחק ממדת המחלוקת בכל ענין, אסור שיהיה איזה דבר בעולם שבשבילו נהיה מוכנים להיות מעורבים במחלוקת. אסור להאמין לשום דבר רע שאנחנו שומעים על יהודי אחר וכל שכן על צדיקים.

כשאדם הולך עם החוכמות שלו, עם הליצנות שלו, אז אין לו חיות ואין לו התחברות. ליצנות זה הגרוע מכל. זה כביכול כל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. לפעמים רואים יהודים ששואפים להיות צדיקים, ומקבלים על עצמם הנהגות גבוהות, ובמקום לפרגן ולעודד אותם, מתלוצצים עליהם. שופכים את דמם. גם אם ההנהגות של אותו אדם הן חיצוניות בעיקר, עדיין לא הופנמו, גם אז צריך לפרגן, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

רבנו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות, שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח מרומם יותר. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אזי גם אם לו לעצמו אין שאיפות דומות, הרי שכל משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם".

עיקר היהדות אומר רבינו הקדוש הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חוכמות. קורח הולך עם חוכמות. הוא מתחכם. טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית? בית מלא ספרים חייב במזוזה? וכשמשה רבינו עונה בחיוב כן, חייבים, הוא לועג לו כי זה לא הגיוני. קורח מפרש את המציאות על פי הבנתו, הוא לא מוכן לקבל באמונה שלימה את מה שאומר לו החכם האמיתי, צדיק האמת. הוא לא מקבל את זה שהצדיק חכם ממנו, יודע טוב ממנו. הוא הולך עם מה שהלב שלו מדמיין וזה מוביל אותו לאבדון. עיקר הפגם של קורח, אף שהיה גדול במעלה מאד היה שסמך על דעתו והיה חכם בעיני עצמו. אצלו הכל בסדר. הוא כבר הגיע לשלמות. אך יש אנשים שהכל כל כך לא בסדר להם, שהם לא יכולים להתבלבל שהכל בסדר, כי הם רואים שפה זה לא מצליח להם ופה זה לא מצליח להם והם חושבים שהם המסכנים, אבל הם בעצם נמצאים במקום של צמיחה, כי אם זה לא בסדר וזה לא בסדר ועדיין זה לא שווה וזה לא שווה ויש כל כך הרבה לעשות, אז יש לנו צמיחה, ויש לנו תקוה, ויש לנו חיבור להקב"ה ויש לנו תפילה ושי לנו דמעה.

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו ושכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, והכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.

שיחה דחופה מאד!

פרק א'

ראש הישיבה הגאון הגדול רבי יצחק מנחם שטרנהאוס, למרות חולייו המרובים לא הרשה לעצמו לנוח. מפעל התורה שעמד בראשו היה כבד מנשוא על כתפיו של אדם מין היישוב, אלא שראש הישיבה לא היה אדם מין היישוב, אלא מתמיד עצום שלא בזבז שניה לריק.

מאות ואלפי בני ישיבה ואברכים שקדו על תלמודם, בעוד הוא משרך רגליו מיבשת ליבשת, ממטוס למטוס, ממונית למונית, ופוקד מעונותיהם של שועי עולם. לא, לא כקבצן המחזר על הפתחים אלא כלפיד מאיר בחשיכה הרוחנית, כגיבור עלי–אורח, על מנת שקולו של יעקב ימשיך לצפצף ולהחיות עולם ומלואו. קסמו האישי של הרב שטרנהאוס, רכש את ליבם של רבים טובים מנגידי העולם. היו בו את החושים הרגשיים והתבונה, לתת לעשירים תחושה חדה שהם לא עושים לו טובה, באמת שלא. זה הוא שדואג להם, זה הוא שכתת רגליו למענם, למען עתידם הרוחני הלוט בערפל, שכר העולם הבא.

כשהוא נכנס למשרד הם עמדו ביראת כבוד. אף לא אחד מהם ראה בו שנורר חלילה, וגם החילונים שבהם עשו מאמץ עליון לתת קצת יותר מכפי המידה. האנשים שעל יד ימינו היו מתפעלים כיצד המסר הזך והמזוכך הזה, היה נצרב כמכוות-אש בליבם, רוצה לומר " יותר משאני דואג לעצמי ולתלמידיי, אני דואג לכם, לרגע הנורא בו ישאלו אתכם, קבעתם עיתים? החזקתם תורה?".

האמת ניתנת להיאמר שהם אהבו יותר את השאלה השנייה "האם החזקתם תורה?" מיליוני דולרים זרמו מחשבונותיהם למוסדות ראש הישיבה ופנקסי הקבלות יעידו. אלא שהשאלה "קבעתם עיתים לתורה?" ריחפה כחרב פיפיות סביב לראשם, והם היו דוחקים אותה עם התירוץ הנוצתי השדוף משהו "עדיף שננצל את הזמן לעשות עוד כסף, כדי להחזיק עוד תורה". נו מילא.

ראש הישיבה נהג להפגין מורת-רוח מהתשובה הזו. "אתם ראויים גם להינות מהעולם הזה... מי שלומד תורה נהנה, פורח, מלבלב. לעשות כסף לעומת העונג שבפלפולי הסוגיות, זה הבדל בין אור לחושך, בין גן עדן לגיהנום".

פרק ב

למיליונר נפתלי משה זיסלמן היה רקע ישיבתי לעילא. למען האמת, הוא אחד מבוגרי ישיבתו של הרב שטרנהאוס, וזכור לרבים כבחור מתמיד, נבון ונוח לבריות. לאחר חתונתו חזר לארה"ב למשפחתו, ואחרי שנת לימוד בכולל נשאב לעסקי הספנות של אביו ועשה חיל. בעשור הראשון לפעילותו בחברת הספנות המשפחתית, הוא הכפיל ושילש את צי האניות של החברה, והוסיף צירים ונתיבים חדשים שריפדו היטב את חשבונות הבנק.

אביו היה מרוצה מאד, "נפתלי משה הוא לא רק תלמיד חכם" נהג להתפאר, "הוא גם סוחר מעולה, שמנצל לטובה את שנינותו התלמודית כדי לעשות כסף...". בשנים הראשונות נהג נפתלי משה ללמוד על הסטנדר חצי דף גמרא, עם רש"י ותוספות, בלילה חזר על משנתו. אלא שהקצב המסחרר של הביזנס שאב אותו עמוק אל ישיבות העבודה האינסופיות עם קברניטי האניות, רואי החשבון, הפקידים והקליינטים הרבים שצבאו על דלתות משרדו בענייני עסקי ייבוא ייצוא. כשהיה בגיל 40 לאחר שנפטר אביו אחז נפתלי משה במושכות החברה שגלגלה עשרות מיליונים בחודש. בבוקר ניו יורקי קפוא אחד, נכנס ראש הישיבה למשרדו לא תיאום מוקדם. הוא קם לכבוד רבו ומורו ונישק את ידו. "נפתלי משה, נפתלי משה", המהם ראש הישיבה, "אתה עשיר גדול, אבל לא רק בשביל עצמך, נכון?" "נכון כבוד הרב, מה צריך הרב?". "הישיבה גדלה יקירי, מאד גדלה". נפתלי משה רשם המחאה שמנה, באמת שמנה, הרב הודה לו בחום רב, ורמז לו בעדינות, "נפתלי , להחזיק תורה זה יפה מאד. כבודו קובע עיתים לתורה?". "לפעמים... כשיוצא לי... אני עסוק המון כבוד הרב, לפעמים אין לי זמן לנשום", מלמל הגביר במבוכה. "אם לא תלמד נפתולי, לא תעריך את התורה שאתה תורם עבורה, ויתרה מזו, אם לא תלמד, לא אבוא יותר לבקש ממך עזרה לישיבה..." סיכם ראש הישיבה ונפרד בחביבות מתלמידו. ראש הישיבה לא היה צריך לטרוח יותר, זיסלמן העביר מעת לעת את תרומותיו בהעברה בנקאית, ובהחלט בעין יפה. הגביר הצעיר זיסלמן ניסה על פי הוראת רבו לקבוע עיתים לתורה, אך זה לא צלח. בכל פעם שניסה לפתוח ספר, הפלאפון צלצל, מזכירו האישי הכניס מסמך, או קליינט מודאג דהר למשרדו וביקש עזרה דחופה.

פרק ג

כעבור שלוש שנים קיים יו"ר חברת הספנות הגדולה ישיבה רבת משתתפים של כל מנהלי המחלוקת והסניפים ורואי החשבון של חברת הענק. בסופה של ישיבה חשובה זו, היה עליו להחליט האם לקנות חברת ספנות מתחרה, והזמן דחק, כי היו עוד קופצים לעסקה. ישיבה סוערת ומתח באוויר. זיסלמן הקשיב לכל דובר, ושזר חוטים של תובנות מה הסיכוי ומה הסיכון שבהרחבת שורות חברתו. מזכירו האישי נכנס במרוצה לחדר הישיבות. "נפתלי, ראש הישיבה על הקו, רוצה לשוחח איתך". "תגיד לו שאני באמצע ישיבה דחופה, אם אפשר מאוחר יותר". המזכיר יצא, ונכנס כעבור חצי דקה. "ראש הישיבה אמר שזה דחוף! דחוף!". לחלולית של כבוד התורה מעולם לא נעלמה מן הגביר שלנו, שיצא בזריזות מחדר הישיבות והרים את השפורפרת. "שלום כבוד הרב? מה שלום הרב?". "ברוך השם, נו, ר' נפתולי קובע עיתים לתורה, כמו שסיכמנו כשנפגשנו?, "כן,"כן, התפתל הגביר בחוסר נעימות. "יופי אני שמח, על תוותר אף פעם על לומד'ס. באיזה מסכת אוחזים?". "שאבעס", המשיך להתפתל הגביר ברגליים רועדות. "מצוין, שאבעס, מצוין". "רציתי לדעת מה הרב צריך?" התעניין הגביר. "זה הכל, רק לדעת שאתה לומד", ענה הרב. "נו, המזכיר שלי אמר לי שזו שיחה דחופה... שהרב מבקש אותי דחוף!" הפטיר זיסלמן. "מה?" השתאה ראש הישיבה, "הלימוד שלך, סדרי הלימוד שלך, העולם הבא שלך היש דבר יותר דחוף מזה?!".

...והם נפרדו לשלום... כאשר ברכיו של בעל חברת הספנות, נוקשות זו לזו. "ומאז אותה שיחה" מעיד נרגשות הגביר נפתלי משה זיסלמן, הוא לא דילג מעולם על סדר לימוד יומי בן כמה שעות, בבוקר ובערב, מדוע? "כי שיחה דחופה שכזו, בנושא כל כך חשוב, לא היתה לו מעולם...".

מילים מאחורי הסיפור

לפני מספר שנים נכנס למעונו של ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א אחד מגדולי עשירי היהודים המתגורר בחו"ל. הלה מפעיל בארצנו מערכות גדולות ונכבדות של פעילות תורנית, במסגרתן פועלים לקירוב לבבות מאות ואף אלפי אברכים ובני תורה. העשיר נכנס למעונו של ראש הישיבה, ובידו תיקייה גדושה המתארת את שלל פעילות מפעלו הקדוש, למענו הוא מקציב סכום של עשרות מיליוני ₪. "נו, וצדקה אתה עושה?" שאלו ראש הישיבה. העשיר נדהם מן השאלה, "מה פירוש? הנה ראש הישיבה רואה, הכל מונח פה לפניו.. בתיקייה". "לא, לא", היסה אותו הגראי"ל, "פה אתה עושה ביזנס, ביזנס הכי מצוין, בכסף קטן אתה קונה תורה של נצח, אבל אני מתכוון לצדקה, שנותנים ללא שום תמורה. ללא אינטרס, נטו לצדקה, לא כביזנס, זה אתה עושה?". ויידום העשיר. וראויים הדברים הללו לחדד בקרבנו את העובדה כי תרומה לאחזקת אברכים ובני ישיבה היא עסק, עסק לכל דבר. ומה לנו להתפאר בו?!

תפילה

רבונו של עולם

יש רגעים בחיים שבהם הלב מתמלא עד הקצה ממש, והעיניים לחות מהתרגשות, ומרגישים אז כזה אושר, וכזה נועם, וכזאת אהבה לכולם, פתאום כל כך קל להתמודד עם התאוות ומהמדות הרעות ומה שרוצים זה רק להמשיך ולהיות בתוך האושר הזה. שזה לא ייגמר. כל כך אוהבים אז את כולם, וכל כך מתפעלים מהדברים היפים שלהם, מהאור שהם מקרינים שזה בעצם האור שלך אבא, אור אלוקי. ורוצים אז רק להגיד מילים טובות ואם זה לא היה מביך, אז היינו יכולים להשפיע מהטוב שממלא אותנו על כל אדם ברחוב. ברגעים האלה אני מרגיש שבשביל זה בדיוק בראת את עולמך. בשביל שנרגיש את הדבקות הזו. אז למה זה ניגמר כל כך מהר? למה צריך לחזור לדאגות, ולמלחמות, ולנסיונות, ולירידות, למה אי אפשר ללכת עם זה עוד ועוד, הרי אתה רוצה שנהיה צדיקים, שנהיה טובים, שנחשוב רק טוב, ונגיד רק מילים טובות, והלב יתרונן, ונזמזם כל הזמן איזה ניגון מתוק שבשניה מחבר אותנו אליך. למה זה ניגמר אבא? הרי זאת חומת הבטחון הכי חזקה נגד היצר הרע וחילותיו, אז למה אי אפשר לחיות ככה כל הזמן?

זה לא טענה אבאל'ה, זו בקשה מעומק הלב, בקשה להיות מחוברים אליך שזה אומר מחוברים אל כל הטוב והיפה שבחיים. כל רגע ורגע. ואם אי אפשר כל הזמן, אז לפחות יותר זמן. זמן שאנחנו בחבוק עם העולם, זמן שאנחנו בחבוק אתך אבאל'ה.

אתה בטח שם לב שהיום אתה יותר אבאל'ה מאשר רבונו של עולם, כמו שהיה פעם. אז התפילה שלי היום היא תחינה מעומקא דליבא, שהחבוק הזה לא ייגמר לעולם.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה