"בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט,ט). "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים ארבעים יום וארבעים לילה" (שם י,י). 'כתוב אחד אומר (דברים ט, ט) "ואשב בהר", וכתוב אחד אומר (דברים י, י) "ואנכי עמדתי בהר". אמר רב: עומד ולומד, יושב ושונה. ר' חנינא אמר: לא עומד ולא יושב, אלא שוחה. רבי יוחנן אמר: אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר (דברים א, מו) "ותשבו בקדש ימים רבים". רבא אמר: רכות מעומד, וקשות מיושב' (מגילה כא,א). לכאורה מה בכלל הסתירה בפס', הרי הישיבה נאמרה בעליה הראשונה, בלוחות הראשונים, ואילו העמידה נאמרה בלוחות השניים (בעליה השלישית)? אלא שכיון שהפס' אומר "עמדתי בהר כימים הראשונים" סימן שזהו עמידה כמו בפעם הראשונה. אולם לכאורה אין זה הוכחה, כיון שפשט הפס' יכול להתפרש גם רק על ההמשך: "כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה", ששניהם היו ארבעים יום, אבל עמידה או ישיבה, כיון שקודם במפורש אמר אחרת, אז זה לא חל עליו? אלא שכנראה למדו שאילו רצה לומר רק על הדימוי בארבעים יום, היה צ"ל את ה"כימים הראשונים" לאחר הארבעים יום, ולא לפניו שמשמע שחל גם על העמידה. ועוד שלא בא רק לומר שהיה שם ארבעים יום, אלא מדגיש שהפעם הזו היא כעין דימוי לפעם הראשונה, שזהו "כימים הראשונים", ממילא אם שניהם דומים, כעין קבלה מחודשת מדויקת כפעם הראשונה, אז צריך להיות בהתאם גם בצורת העמידה או ישיבה. ועוד, הדגש של "כימים הראשונים" חל על העמידה, כיון שאם הדגש על הארבעים יום, הרי גם בפעם השניה , כשעלה לבקשת סליחה לבנ"י, היה זה ארבעים יום, אז מדוע אומר דווקא "כימים הראשונים"? לכן מוכח שהכוונה בדגש על העמידה. בפשטות נראה גם שלמדו זאת בהגיון פשוט, כיון שקודם נאמר בגמ': 'תנא מה שאין כן בתורה. מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה, לא) "ואתה פה עמד עמדי", ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה... ת"ר: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה'. ממילא אם עיקר כבוד התורה הוא בעמידה, איך אפשר לומר שבפעם הראשונה ישב, כשלכאורה בפעם הראשונה היה זה במעלה גבוה יותר (שהיו כמלאכים, קודם לעגל)? לכן הבינו שגם בפעם הראשונה ודאי שעמד, ולכן מה שנאמר "עמדתי" זה ודאי חל גם על הפעם הראשונה (והתורה אפילו מדגישה "כימים הראשונים" כדי לומר זאת). בפרט שנאמר במפורש: "ואתה פה עמד עמדתי" (וכמו שלמד מזה רבי אבהו מקודם ששניהם כביכול עמדו, שכך ראוי ללמוד תורה) ולכן ודאי שעמד, ולכן "עמדתי בהר" זהו ראיה שעמד, כמו שה' אמר לו לבוא ולעמוד. רב מסביר שהיה לומד מה' בעמידה ואח"כ משנן בעצמו בישיבה. אולי הסברו מבוסס על מה שהיה עד מות רבן גמליאל, שהיו למדים בעמידה, לכאורה איך עמדו כ"ך הרבה זמן? לכן נראה שלמדו בעמידה כששמעו מהרב, אבל אח"כ כשעשו חזרות עשו זאת בישיבה. אולי למדו זאת מזה שנאמר "עמוד עמדי" שלומדים: 'אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה, לא) "ואתה פה עמד עמדי". ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה. וא"ר אבהו: ממנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע? שנאמר "ואתה פה עמד עמדי"'. 'שלא ישב על גבי המטה - אלא או שניהם על גבי המטה או שניהם על גבי קרקע' (רש"י). ממילא למדו שצריך לעמוד בזמן שקוראים בתורה, וגם למדו צריך להשוות את התנוחה של הרב והתלמידים כמו שהקב"ה כביכול עמד עם משה. ממילא יוצא שהזמן שבו עמד משה, שעשה אותה תנוחה כביכול כמו ה', זה היה כשה' לימדו, שעל אותו זמן נאמר "עמוד עמדי". ממילא יוצא שעמד כשלמד עם הקב"ה, וממילא השלב שישב זהו כשלמד לעצמו. או שרב למד מההלכה שקוראים בתורה בציבור בעמידה (כמובא קודם 'תנא: מה שאין כן בתורה' שבקריאת התורה אינו יכול לשבת). ממילא כמו בציבור יש מעלה גדולה יותר של קשר לקדושה (מגילה כג,ב), כך גם אצל משה: 'ולומד - מפי הגבורה. יושב ושונה - שנית לבדו מה שלמד' (רש"י), שכשלמד עם ה' זה היה כמעלת קדושה גבוה יותר, ולכן עמד כמו במניין. או שלמד שבפס' של עמידה נאמר "וישמע ה' אלי" כעין שדיבר עם הקב"ה, ובפס' של ישיבה לא נאמר שדיבר עם ה', ואף נאמר "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם" כביכול שזה בין בנ"י לה', ומשה כעין רק מהצד למסור לבנ"י, ולכן למד שכאן זה כשלמד מה' וכאן כשלמד בעצמו שידע היטב להעביר לבנ"י. אולי זה מרומז בהבדל שבין קריאה בתורה, לבין קריאת המגילה. שישנם דעות שהמגילה ניתנה למשה מסיני (ראה ב'מועדי ישראל' פורים, למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), אם כן אז במה ההבדל בניהם שזה בעמידה וזה אף בישיבה? אלא שהתורה היא ישר מה', ואילו המגילה קשורה גם לסנהדרין שכתובה (שהיסודות מסיני, והפרוט בסיפור ע"י הסנהדרין [ראה שם]), ממילא ההבדל הוא בין ישירות מה', למתגלה שלא ישירות אלא ע"פ ה'. זהו גם שמשה עמד כשלמד ישירות מה', וישב כשלמד שלא ישירות. ר' חנינא מעמיד שמשה היה 'שוחה' כשלמד. ששוחה זה בין עמידה לישיבה, שכך קיבל את התורה לעולם בצורה שתהא מקושרת וממשיכה מסיני בכל דרך שילמדו, בין יושבים ובין עומדים. או שלמד שמצד אחד לא ישב ממש, כמו שאין לשבת במקדש, ומצד שני מצד הקושי הפיזי לא יכול להיות שעמד כל הארבעים יום שלמד, לכן העמיד שהיה שוחה. אולי זה מרמז על: 'ותניא, ר' יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"' וכו' (סוכה ה,א). עמידה זה כנגד השמים שלמעלה, ואילו ישיבה זה כנגד הארץ שלמטה (וכן בשמים אין בעיה של כוח פיזי לעמוד, ואילו בארץ יש ולכן צריכים לשבת). לכן ה' ירד להביא תורה לעולם, ומשה עלה לקבל, ושניהם לא לגמרי, שה' לא ממש ירד ומשה לא ממש עלה, ולכן על החיבור הביניים הזה נאמר 'שוחה', שכך למד מה' והוריד תורה לעולם בצורה של בין עמידה לישיבה, בין שמים לארץ. אולי זה מרומז ב"בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים" שסמוך ל"ואשב", שהישיבה היא כמו עליה בהר, שלא עולים זקופים אלא שוחים מעט, שכך קשור להורדת התורה לעולם. ר' יוחנן מסביר שישיבה אין הכוונה ישיבה ממש, אלא שהתעכב שם. מעבר לפשט, אולי אפשר שמשה רומז בישיבה לפס' "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" (דברים א,מו) כמו שר"י מביא. הפס' הזה מדבר על ישיבת בנ"י במדבר ('"ותשבו בקדש ימים רבים" - י"ט שנה, שנאמר "כימים אשר ישבתם" בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה. י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב) "ויניעם במדבר" כך מצאתי בסדר עולם'. רש"י). ממילא הפס' מדבר על שבנ"י היו במדבר בצורה של חצי זמן, בצורת זה כנגד זה (י"ט שנה בקדש, ועוד י"ט אחרים). אולי בא לרמז שבנ"י היו במדבר סה"כ ארבעים שנה, והיה בזה מטרה (מעבר לעונש על חטא המרגלים) כדי שהתורה תיספג בבנ"י ('אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן'. תנחומא "בשלח" סימן א' [אמנם כאן לא מפורש ארבעים שנה, אבל ברור שהתורה לא יכולה להתיישב בשנה אחת, וגם שלפני ואחרי הדרשה הזו מפורש שמדברים שם בדרשת הפס' על 'ארבעים שנה']). ממילא משה רבנו מרמז שהתעכב בהר ארבעים יום, שבזה עשה כעין מול הארבעים שנה של זמן ספיגת התורה, זה כנגד זה [כמו שהליכתם במדבר התגלה בצורת זה כנגד זה (י"ט שנה), כדי לרמז על זה כנגד זה של זמן המדבר כנגד זמן משה בסיני] (אולי בלי חטא המרגלים היו נכנסים לא"י, ועדיין היו קשורים ארבעים שנה למן וכדו' כדי שהתורה תיספג בהם). רבא מעמיד את הסתירה בפס' שתלוי מה למד: 'רכות מעומד וקשות מיושב'. 'רכות - דברים רכים ונוחים שאדם מהיר לשמען' (רש"י). בפשטות זה משום שכך המציאות, שדברים קלים ומהירים אפשר ללמוד בעמידה שזה פחות נוח, אבל דברים קשים צריך להתאמץ ולוקח זמן להעמיק, ולכן בינתיים יושב מהזמן והקושי. (גם קריאת התורה היא בעמידה, וזה קל כי לא מתעמקים אז..). אולי למד זאת ברמז מהפס'. בפס' של הישיבה נאמר: "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", יש כאן עניינים של ביטוי קושי: עליה להר, לקיחת לוחות אבנים (שאבנים גדולות הם כבדות), אי אכילה ושתיה (גם אם משה בעצמו לא נזקק לאוכל ושתיה בשל היותו כמלאך, וגם בלוחות הכתב הקדוש היה מקל על משקלם, בכ"ז יש כאן ביטוי של דברים של קושי). זהו שהישיבה קשורה לקושי. לעומת זאת בפס' על עמידה נאמר: "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים ארבעים יום וארבעים לילה" '"כימים הראשונים" - של לוחות הראשונות. מה הם ברצון, אף אלו ברצון. אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס' (רש"י). משה אומר כאן שהארבעים האלו והארבעים הראשונים היו בעניין רצון משמים, ומזה נשמע בסתר שלא כמו הארבעים האמצעיים שהיו קשים. ממילא משה מרמז כאן על עניין זמן רצון, שלא כמו זמן כעס. זמן רצון הוא זמן נוח (שלא ככעס שיש קושי בשל מידת הכעס, להוריד את הכעס מעל בנ"י), בזה משה מרמז שעניין העמידה היה קשור עם נוחות- קלות, שזהו שלמד בעמידה מה שהיה קל ומהיר לתפיסה. אולי כל הדעות הם הבדלים בתפיסה איך ומה ראוי לעשות לכתחילה, שראוי לעמוד בשמיעת הרב (רב) או בדברים קלים ומהירים (רבא), ואם לא עומד אז לפחות להיות שוחה (ר"ח) [ראיתי תמונה של הרצי"ה קוק זצוק"ל זיע"א עומד ונשען על הסטנדר, כשמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א נאם]. כן יש הדגשה שראוי ללמוד את התורה לאט ובעיכוב, ולא למהר ללמוד ולגמור, אלא בנחת ולברר היטב (ר"י) [שכך לא יטעה, וגם לא ראוי למהר שנראה כזלזול].