"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יח)

עשרת הדברות נאמרו גם בפרשת "יתרו" וגם בפרשתנו. אחד מעשרת הדיברות הוא האיסור לחמוד. בפרשת "יתרו" נאמר (שמות כ, יד): "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ", ואילו בפרשתנו, פרשת "ואתחנן", מתווסף עליו האיסור "וְלֹא תִתְאַוֶּה" - "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ".

ההבדל בין שני האיסורים מבואר ב"מכילתא": בעוד שעל איסור "לֹא תַחְמֹד" עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי כגון, לקיחת חפץ מידי אדם אחר, לעומתו איסור "לֹא תִתְאַוֶּה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה, אפילו אִם האדם לא בא לידי מעשה ממשי.

נראה, שההבדל שבין האיסורים: "לֹא תַחְמֹד" וְ"לֹא תִתְאַוֶּה" משקף שני יעדים ערכיים שונים שהתורה רצתה להציב בפנינו:

ברמה אחת – ע"י האיסור: "לֹא תַחְמֹד", התורה חפצה לתקן את המציאות החברתית והכלכלית, על ידי מניעת מעשי גזילה וחמס. כחלק מכך, היא אוסרת על חימוד שעלול להביא לידי הפרת הסדר החברתי התקין.

בנוסף לכך – ע"י האיסור: "לֹא תִתְאַוֶּה" - התורה גם מעוניינת בתיקון הלבבות כיעד עצמאי. מבחינה זו, עצם העובדה שאדם חומד בממון חבירו - היא כשלעצמה דורשת תיקון, גם אם חימוד זה לא יבוא לעולם לידי מימוש.

אומרים חז"ל (מסכת יומא כט, א): "הרהורי עבֵרה קשים מעבֵרה". הרמב"ם במורה נבוכים (ג', ח) מבאר - שהרהורי עבֵרה חמורים יותר מאשר העבֵרה עצמה, שכן כאשר אדם מבצע עבֵרה, הוא עושה כן באיבריו החומריים, ואילו כאשר הוא מהרהר בדבר עבֵרה, הוא מכניס את העבֵרה אל השכל, שהוא החלק הנעלה ביותר של האדם.

הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, מתוך האתר "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

הרב יצחק בן דוד, מתוך האתר "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home