'... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות... בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"' (משנה ר"ה א, א-ב). נראה שאין זה מקרה ש-א' תשרי זה ר"ה לשנים וכו' וכן יום דין לאדם. אלא בר"ה אדם נידון על מעשיו בעולם, כמה קידם את העולם לתיקונו. לכן זה קשור לשמיטה שבה מראים את מלכות ה' בעולם (שהארץ שלו), וכן ליובל (שהוא גם סוג של שמיטה גדולה, וגם) שנקרא 'עולם' בהקשר לפעולת האדם (בעבד נרצע: "ועבדו לעלם" [שמות כא,ו] '"ועבדו לעולם" - עד היובל או אינו אלא לעולם (קידושין טו) כמשמעו? ת"ל (ויקרא כה) "ואיש אל משפחתו תשובו", מגיד שחמשים שנה קרויים עולם. ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג' [רש"י]) שאנו עבדי ה' (תהלים קיג,א) ומתקנים את העולם לה'. לכן זה קשור גם לנטיעה וירקות, רמז לעניין הצומח, שמרמז על המשיח, כגון בפס' "והקמתי לדוד צמח צדיק" (ירמיהו כג,ה) ועוד (ראה ב'קמעא קמעא' [וכן ב'צמאה נפשי'] למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א), כך שכולם קשורים יחד בעומקם. נראה שלכן בבית שני כשעלו מבבל החלו למנות את השנים מחודש תשרי (שלפני זה היו מונים ע"פ ניסן כמו שבתורה), שזה היה לציין את גאולתם (כמו שביציאת מצרים מנו בניסן לציון גאולתם). אולם בעומק יותר נראה שבבית שני חשבוהו לתחילת הגאולה השלמה, ולכן בנוהו מעין מקצת הבית של יחזקאל. שלו היו זוכים (שלא היו חוטאים) הייתה באה אז הגאולה (ראה 'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בסוכות). לכן מנו מתשרי כנגד הזמן הקשור בדימויו לצמיחת המשיח, שכך ראו בעיניהם שמהם עכשיו תצמח הגאולה. ועוד, ישנם אלפיים שנה 'ימות המשיח' (סנהדרין צז,א) שהם מתחילים לאחר מאה שבעים ושתים שנה לאחר חורבן הבית, שזהו הזמן הראוי בדין שיבוא המשיח, לאחר אלפיים שנות תורה (רש"י). ממילא יוצא שבאזור בית שני היה לקראת התחלת הזמן הראוי למשיח (שבא לאחריו) וממילא זהו כעין צמיחת המשיח (ההתחלה לקראתו) ולכן ראו בזמנם כראוי למנות מתשרי. לכן בתחילת בית שני החלה להתבטל הנבואה: 'כדתניא: משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול' (יומא ט,ב) עד שבחורבן בטלה לגמרי הנבואה: 'אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים' וכו' (ב"ב יב,א) ולאחר זמן אפילו בת קול בטלה, ונשאר רק תלמידי חכמים שעדיפים מנביא. אין זה מקרה, אלא שנבואה ובת קול קשורים ישרות לשמים, ואילו ת"ח קשור לתורה בארץ (שנבואתו באה דרך חכמתו בתורה). כיון שזה קשור לעניין המשיח שהוא כעין צמח, שמלמטה עולה כלפי מעלה, לכן הדגש הוא על החכמה בארץ שדרכה עולים למעלה. (הגמ' ביומא מביאה את העניין של החלשות הנבואה כקשור לאי עליתם יחד מבבל, נראה שזה משום שלו היו עולים כולם יחד הייתה באה הגאולה. ממילא כיון שלא באה אז, צריך עכשיו להגיע לאט במשך הרבה יותר זמן, צמיחה הרבה יותר איטית, לכן זה קשור עם גילוי של החלשות כוח הנבואה וממילא גם העברתו לחכמים). כך אנו מתקנים במשך השנים את העולם, לצמוח לגאולה. בנוסף, כמו שהיובל והשמיטה קשורים לא"י (שחלים בא"י), כך גם ר"ה קשור בעומקו לא"י, שלכן למדו לדין של ר"ה מפס' מעלת א"י: 'ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) 'רב נחמן בר יצחק אמר לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראשית השנה נידון מה יהא בסופה' (ר"ה ח,א). אולי זה כעין הנאמר בספרי על הפס': '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה". רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו"! ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה"? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה - דורש כל הארצות עמה'. כך גם אולי בר"ה ה' בא לדין א"י, כיון שכאן זהו מקום תיקון העולם השלם, כאן מקום התורה והמצוות (ספרי "עקב" מג)  [ובכלל יש לא"י מעלה, כמקום שכינת ה'] לכן מתחיל מכאן, וכהמשך לזה גם לכל שאר העולם. ממילא אם כך, ר"ה (שמיטה) ויובל קשורים ממש, לכן גם הלימוד השלם של תקיעות שופר נלמד מיובל (ר"ה לג,ב) לומר שיש קשר בניהם. יותר מזה, רוב הלימוד הוא מיובל לר"ה, כדי להדגיש את המהות והחשיבות של א"י בתיקון העולם ובדין של ר"ה, שלא"י יש חשיבות גדולה בהמלכת ה' בעולם. לכן גם הגאולה קשורה עם צמיחה בא"י: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' [סנהדרין צח,א], כיון שיש קשר של צמיחת המשיח, עם א"י בגילוי של צמיחה, שכך מביאים את גילוי ה' לעולם, המלכת ה' בכל העולם כולו בגאולה השלמה. מובא ברס"ג שבנביא נאמר על תקיעת שופר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג,ו), שגם תקיעת שופר בר"ה מביא לחרדת דין, כמו שהקול מעורר פחד, כמו אזעקה בימנו שמיד מלחיץ מהרעש. נראה גם שזה מזכיר מלחמה (שהיו תוקעים לבא להתאסף למלחמה) שבא לומר לנו שיש צורך לצאת למלחמה על היצר, שגם אם בכל השנה ח"ו כשלנו, עכשיו יש לצאת למלחמה בכל הכוח נגד יצה"ר, גם בגלל שזהו יום הדין, וגם שעכשיו ה' קרוב אלינו, ולכן יותר קל לנצח את היצר ולשוב בתשובה מכוח הקדושה. לכן את דין התרועה למדו באם סיסרא (ר"ה לג,ב) שזה היה בהקשר למלחמה. כמו כן, במלחמה יש פחד חזק ומידי מהמוות, כך עלינו להרגיש כבמלחמה שה' דן אותנו עכשיו לחיים ולמוות, ולכן עלינו במיוחד עכשיו לשוב בתשובה שלמה. במלחמה אנו נלחמים מלחמת ה', כמו שמשה אומר כמה פעמים: "לפני ה' למלחמה" (במדבר לב) [וכן יש בעוד במקומות] כך גם עלינו להתאמץ ולהילחם את מלחמת ה' בעולם, לתקן את העולם, ולכבוש את היצר הרע. כמו שבנ"י נלחמו עם סיסרא, כך גם במלחמה נגד החטאים בעולם יש שני מקורות לחטא: '...רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). לכן נלמד מאם סיסרא, כיון שמרמז גם על חטאים בשל שעבוד מלכויות, בשל שהגויים שולטים עלינו. אולי לכן יש תשר"ת תש"ת ותר"ת, שיש שני סוגים של קשר לחטא, יש שחוטא מצד יצה"ר שבו, ויש שחוטא מצד שעבוד המלכויות, ויש שחוטא מטעם שניהם, ממילא לכן יש כמה סוגים של תרועה. לכן מי שקבע לתקוע את כל הסוגים זהו ר"א בקיסרי (ר"ה לד,א) שקיסרי מרמז לשעבוד מלכויות (כעין רמז לקיסר אצל הרומאים), שכך יש קשר לכל סוגי ההשפעה לחטא. (בפרט לשיטת הגאונים שתקנת ר"א הייתה בעקבות הגלויות, שבשל כך היו נראים התקיעות השונות כעין תורה אחרת, שכל מקום תקע ע"פ צורת הבכי שבאותו מקום, ולכן מי שבא ממקום למקום היה נראה לו כתורה אחרת, ולכן תיקן ר"א לתקוע את כולם. ממילא מהצד החיצוני-הלכתי תקנת תקיעת כל הסוגים יש בה קשר לשעבוד מלכויות [גלויות], כך שמהצד הרעיוני בשל שעבוד מלכויות- גלויות, מודגש חזק סוגי התקיעה שקשורים לגלויות, ולכן תיקן לתקוע את הכול). חז"ל חלקו האם אם סיסרא גנחה או יללה (שם) אולי אפשר שבפס' נאמר: "ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים ה,כח). נאמר שאמרה שני דברים: "מדוע בושש רכבו לבוא" ו"מדוע אחרו פעמי מרכבתו" (אמרה פעמיים "מדוע", לחלק). אולי בתחילה אמרה את הראשון, ועם הזמן כשהתעכב עוד ועוד, אמרה בנוסף גם את השני. כך שאולי בתחילה גנחה כשאמרה את הראשון, ואח"כ יבבה כשאמרה את השני. מעין דברי הגמ' מדוע לא עושים 'תרועה-שברים': 'סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל' (ר"ה שם). ממילא אותו דבר אם סיסרא בתחילה גנחה ואח"כ יללה. ומה שהסתפקו זה האם מה שנאמר "ותיבב" חל על דבריה הראשונים או השניים, או על שניהם יחד, ור"א תיקן לתקוע את כל האפשרויות. גם מלחמת סיסרא הייתה על א"י, כך שגם בזה רמוז הקשר שבין א"י ושופר בר"ה. נראה שבתחילת דבריה פחדה שלא ניצח, ולכן בושש להגיע כי לא ניצח מהר ומתגונן, כך שכאבה היה על חשש אי ניצחון, ואח"כ כאשר ממש איחר להגיע כבר החלה לחשוש לחייו. כך שהפעם הראשונה שזה גניחה זה קשור לשעבוד מלכויות (שלא ניצח), ופעם שניה שזה יללה זה קשור לכאב האישי שלה. ממילא שברים זה כנגד שעבוד מלכויות (כעין "שבר בת עמי" [איכה ג,מח]) ותרועה כנגד יצה"ר שבאדם. כך גם בתפילה יש 'מלכויות, זיכרונות ושופרות', 'ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר' (ר"ה טז,א) מלכויות זה מלכות ה' בעולם, בכל העולם, ממילא לא תהיה שעבוד מלכויות, וזיכרונות זה שמעשינו יהיו מתוקנים שלא נחטא מיצה"ר, ולכן יעלה זיכרון מעשינו לטובה, וכל זה קשור לשופר. נראה שיש בזה משום קשר למעשה העגל, שבמתן תורה העולם התקדש כעין בזמן הגאולה (ע"ז ה,א) והערב רב החטיאו אותנו בעגל (תנחומא "כי תשא" סימן כא) ונפלנו מדרגה זו. לכן בר"ה כשבאים לשוב לה' ולתקן כל העולם לה', לקדשו לגאולה. מזכירים שהגויים (הערב רב) הם שהחטיאו אותנו, לכן יצה"ר שולט בנו (ועד היום מחטיאים אותנו בשל שעבוד מלכויות). לכן קול שופר מפחיד את יצה"ר, שבשופר אנו מתחברים למעמד מתן תורה שבו ניטל כוח היצר, וקושרים לכוח הגאולה. לכן בשמיעת השופר השטן חושב שהגיע הגאולה (ר"ה טז,ב. תוס' ד"ה 'כדי') לא רק כי יתקעו בגאולה, אלא ממש מרגיש את חיבורנו לזה, ע"י חזרה למעמדנו במתן תורה. זה במיוחד מובן ע"פ דברי הר"ן שר"ה נקבע כיום דין בשל קרבתו ליוה"כ, וע"פ דברנו מובן שהשופר קשור לכפרה על העגל, שזה קשור ליוה"כ (שבו נאמר סלחתי [רש"י. דברים ט,יח]) [ובו ירדו הלוחות השניים כהמשך למתן תורה]. לכן תוקעים בשופר להזכיר עקידת יצחק: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א) נראה שלא רק בגלל מעלת הקדושה כאילו נעקדנו כמותו, אלא יש בזה גם בעמקו קשר ליצחק שהוא קשור להבאת הגאולה (שבת פט,ב). נראה שלכן קוראים ביום הראשון של ר"ה את "וה' פקד את שרה" לא רק בגלל שאז נולד יצחק, אלא גם בשל קשרו לגאולה (שיצחק יקח על עצמו בגאולה בעקבות האמירה: 'בניך חטאו לי..', לכן מציינים את הולדתו כרמז כמו שהוא הבן...), וגם קוראים אז את גירוש ישמעאל, רמז לביטול ההשפעה מהגויים. לעומת היום השני שקוראים עקידת יצחק להדגיש את ביטול היצר (שמסר נפשו ולא נכנע ליצרו, וגם העקידה באה בעקבות טענות השטן על אברהם [סנהדרין פט,ב], כך שקשור בהתגברות על יצרו, וכן בא בעקבות דברי יצחק לישמעאל [שם] שנותן את כל כולו לה', שהוא מתגבר על יצה"ר). כך ששני הימים זה כנגד שני סוגי השפעת היצר להחטיאנו. ביום הראשון מפטירים בהולדת שמואל, כי נולד בר"ה, אולם נראה שיש בזה גם רמז להבאת הגאולה, כיון ששמואל הוא שהמליך את דוד שממנו המשיח. ביום השני קוראים הפטרה בירמיהו (לא), שמדבר על הגאולה. ששני אלו קשורים לר"ה, שקשור לצמיחת הגאולה כמו שאמרנו.