פרשת וישב

נכתב על ידי יהודה ברקאי ב-7/12/2017

 י"ט כסליו תשע"ח

פתיחה בענין י"ב האחים והיחס ביניהם[1]

בפרשתנו עולים אנו קומה נוספת וחשובה ביותר, ביצירת האומה אשר תפקידה בעולם לספר תהלת ה'. (עפ"י ישעיהו מ"ג כ"א: עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ). בתחילת הפרשה למדים אנו על ראשית המאבק בגילוי הכוחות של האחים. אולם חשוב מאוד לזכור מדובר בשנים עשר אחים שהם ראשיתם של שבטי י-ה, קדושים וטהורים, המחלוקת אינה על כוחות פיזיים אלא על משמעות גילוי הכוחות הרוחניים הטמונים בהם. די אם נזכור כי עד עתה לכל אחד מהאבות היו שני בנים, שהאחד היה בחינת 'פרי' והשני 'קליפה', דהיינו מאברהם היו יצחק וישמעאל, יצחק המשיך את בניית האומה וישמעאל נדחה, וליצחק היו את יעקב ועשו מהם יעקב בנה קומה נוספת, ועשו נדחה. כעת לראשונה כל הבנים מיועדים להמשיך ולהקים את פאר ארמון האומה הישראלית.

בספרו של הרב דוד כהן שליט"א ראש ישיבת חברון מזמור לדוד (ח"א מאמר ה') מבאר בהרחבה ענין האחים ובין דבריו: ...אעפ"י שנשלמו השרשים של האומה הישראלית ע"י האבות והאמהות, נצרך עוד שלב בסדר מהלך יסודות הבנין, והוא ענין 'ברית השבטים' והוא השלימות של הי"ב 'שבטים שבטי י-ה' (תהלים קכ"ב ז') ולמדנו מדברי חז"ל שהשלימות של ברית השבטים היתה ע"י מנין כל הי"ב שבטים, ובחסרון אחד מהם חסר בשלימות ברית השבטים ובשלימות הבנין של כל בית ישראל...בבראשית רבה (ויצא ס"ח י"א) מצינו דברים נפלאים בענין המעשה של הי"ב אבנים ששם יעקב אבינו מראשותיו...וזלה"ק:

'ויקח מאבני המקום' (ויצא כ"ח י"א) רבי יהודה אומר שנים עשר אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, כיוון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים.

ויסודות הבנין בדברים עמוקים של הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 211): תחילת תקון חטא אדה"ר היה ע"י עבודת האבות הקדושים ושלימות בחינה זו הושגה ע" יעקב...אך עדיין אין זה השלימות הגמורה של תקון חטא אדה"ר, כי [חטאו] היה בחינת כלל, שהרי בנשמתו היו כלולים כל הדורות כולם עד סוף העולם, כי עליו היה מוטל תקון כל הבריאה, אך תקון האבות היה רק בחינת פרט...התקון של תכלית הבריאה בתור כלל הותחל ע"י שנים עשר השבטים. [עכ"ל הרב דסלר].

מכאן מובן מאוד אבלו הכבד של יעקב בשמעו כי נטרף יוסף הצדיק, וכך מובא בתנחומא (ישן וישב ח') וימאן להתנחם, אלא אמר יעקב הרי נפרצה ברית השבטים, כמה יגעתי להעמיד י"ב שבטים, ורואה אני מאחר הלך פסקה אותו הברית, כל מעשיו של הקב"ה כנגד י"ב מזלות י"ב חדשים י"ב שעות ביום י"ב שעות בלילה י"ב אבנים שהיה אהרן לובש, ועכשיו הלך לו יוסף הרי נפרצה ברית השבטים. [עכ"ל התנחומא]....

[לסיום הבאת דבריו של הרב דוד כהן שליט"א, וכדאי מאוד לראות את כל המהלך הגדול ונפלא שלו בספר עצמו בשלימותו]: אמנם נראה שיש להוסיף...עיקר התכלית של השלימות של השבטים אינה אלא כדי שתשרה שכינה עליהם, שזוהי תכלית הבריאה להשרות שכינה בישראל, ומתוך שתשרה השכינה עליהם תשתלם כל הבריאה באחרית הימים לעתיד לבוא, ע"י שתתגלה מלכות שמים על כל הבריאה, ויהיה הגילוי שלם של 'ה' אחד ושמו אחד'...אך שלימות זו תלויה היא באחדותם של ישראל. בספר הדרשות של הרב יצחק איזיק חבר שיח יצחק דרוש לפרשת שקלים כתב:

ידוע שכל מעמד ומצב של האומה הישראלית הוא כשיש אחדות בישראל וכמו שאמרו רז"ל במדרש (ראה בראשית רבה צ"ח ג', פסחים נ"ו ע"א)...ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא יש בכם ח"ו פסול? אמרו לו 'שמע ישראל...כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד. והענין, כלל האומה הוא דמות אדם שלם המורכב מאיברים רבים וגידים, וכמו שכל איבר הוא מיוחד לדבר פרטי ועושה פעולה מיוחדת שהיא צריכה אל הגוף בכלל, וכולם משמשים לבריאת הגוף וחיותו כדי שתוכל הנפש להיות שורה בו, ואם לא היחוד שבין האיברים לא היה הנשמה שורה בו...וכמו שבאיברים כל אחד הוא מיוחד לדבר פרטי, כמו"כ כל אחד מישראל נברא לדבר מיוחד לקיום העולם בכלל, והרי כל אחד מישראל הוא עולם שלם שגורם בדבר המיוחד לו קיום לעולם בכלל...ולכן כל זמן שישראל הם באהבה ואחוה כולם פונים לטובת הכלל, אז הוא ממש כמו הגוף שאבריו הם בריאים וחזקים והם משמשים כולם לטובת כל האיברים, ואז הנפש שהוא השכינה שורה בהם, ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. וידוע כי התקשרות ישראל תלוי בארצם בנשמתו של יעקב אבינו ע"ה אשר הוא מתלבש בנפשות ישראל ומאיר בכולם, ולכן נקראת אומה הזאת על שמו 'ישראל' ואז, כשיש אחדות בישראל נשמתו מאירה בהם ושכינתו יתברך שורה בהם...עכ"ל השיח יצחק, כפי שהביאו בספר מזמור לדוד.

לסיכום:

בהבאת דברים מבית מדרש אחר, המושתתים על אותם היסודות של דימוי האומה לגוף אדם המורכב איברים שונים, ורק בהרמוניה ביניהם הגוף חי ומתפקד. אך להבנת גילויי המחלוקת בפרשתינו ובפרשות הבאות, ובהמשך לדבריו של הרב יצחק אייזיק חבר שהובאו לעיל: 'כל אחד מישראל נברא לדבר מיוחד', כתב בספר שיחות הרב צבי יהודה בפרשתינו (סדרה ב'):

...בתוך הבנין השלם של כלל ישראל יש כל מיני מדריגות מסודרות מחוברות מצורפות יחד. כל הכוחות האלה מוכרחים להופיע 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. הלב צריך להיות דוקא לב, ולא רגל בשום פנים ואופן, אין מקום לחילוף תפקידים! אין ללב להיות עין... כשעוסקים באנשים גדולים בכוחות גדולים במלאכים גדולים...מתבלטת הראשוניות והאורגינליות של כל אחד...'ויהי האדם לנפש חיה'...כך באורגינזם הכלל-ישראלי מוכרחים להופיע חלקים מיוחדים. זה ראובן וזה שמעון, אלו בני לאה ואלו בני רחל. יהודה ענינו מלכות, ויששכר ענינו לימוד תורה וכהנה וכהנה...לכל שבט יש ענין מיוחד בגילוי הערך האלקי של 'עם זו יצרתי לי'...יש להבין שלא מדובר כאן בשנאה גמורה...האישיות הפרטית והמיוחדת של כל אחד חייבת להתגלות בתוקף היותר גדול, [ראה בשפת אמת בפרשתנו שנת תרנ"ח : וכל עבודת השבטים היתה בעבור כלל ישראל...והיה צריך להיות נפרש יוסף מהם, ואז יוציאו הם מדריגותיהם מכח אל הפועל] לכן בפרשה שלנו נפגשים בהבלטה חריפה של 'אני ולא אתה' בין בני רחל לבני לאה. יש בהבלטה זו צד של חיוב - 'אני', וגם צד של שלילה – 'ולא אתה', אבל שלילה זו שייכת לסדר האלקי, והיא מביאה ברכה לכלל ישראל ולעולם כולו...זה נחוץ מאוד וחיוני מאוד לבנין האלקי של האורגינזם הכלל-ישראלי, וזה מתבטא בצורה של שנאה וקנאה, אבל צריך להבין ש'וישנאו אותו' אין פירושה שנאה. המובן הגדול שלה הוא הבלטת האישיות...השבטיות. אותה הבלטה אנו מוצאים בבית המקדש, בתוך שבט לוי קיימת חלוקה, אלה שוערים ואלה משוררים...חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן השוערים (ערכין י"א ע"ב). עכ"ל שיחות הרב צבי יהודה.

מתוך דברים אלו עומדים אנו בשער האומה, ותחילת שמיעת שירת הקודש המתרוננת בעולם כולו בגילוי והופעת שם ה' בעולם.    

הבדל בין תגובת האחים לשני החלומות

בבית הלוי לרב יוסף דב הלוי זצ"ל (אביו של ר' חיים מבריסק זצ"ל) ד"ה ויקנאו בו אחיו, מבאר את טעם ההבדל בין תגובת האחים לחלום של האלומים המשתחוים לו, לבין דברי החלום שהשמש והירח משתחוים לו. בחלום הראשון נאמר 'ויוסיפו עוד שנוא אותו' ואילו בחלום השני שסיפר נאמר 'ויקנאו בו אחיו'. הלא דבר הוא! ואלו דבריו:

...בראשון היה שנאה, ובשני היה קנאה. והענין דבחלום הראשון היה נאמר לו שיהיה גדול מאחיו בעושר והצלחת עוה"ז ואחיו יהיו נצרכים לו ללחם ולפרנסה, וע"כ הראו לו החלום בתבואה שהיו מאלמים אלומים ואלומתו קמה, ואלומותם השתחוו לאלומתו, דזה מורה על פרנסה ומזונות שיהיו נצרכים לו. אבל בחלום השני הראו לו יתרונו עליהם בעניני רוחניות וכמו שאמר 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' אשר השנים עשר כוכבים, רומזים על סדר הנהגת העולם המונהג בסדרן של י"ב מזלות, אשר הוא יהיה המרכז לכל הי"ב כוכבים ו'צדיק יסוד עולם'.

והנה מעלת העושר והצלחות גופניות אינן מעלות נוספות בעצם האדם, כי לא נתוסף על ידם שום מעלה בעצם אל העשיר יותר מהעני ואינם רק 'מעלה שכנית' אבל בעצמותם העשיר והעני שוים...אבל במעלות הרוחניות והם תורה ועבודה, כל מי שהוא גדול מחבירו נתוסף העילוי בעצם האדם, דהצדיק נתעלה בעצמו יותר, ונעשה בעצם בחינה אחרת מזולתו.

וע"כ בחלום הראשון אמר 'תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי' לא אמר שהם משתחוים לו, דבזה לא נתוסף בו מעלה עליהם, רק [שהאלומות] שלהם השתחוו לאלומה שלו...אבל בחלום השני המורה על יתרונו ברוחניות אמר 'ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' שהוא בעצמו נתעלה עליהם. ועל כן בחלום הראשון לא נאמר בו קנאה כלל, כי הם לא רצו למלוך אחד על חבירו, וצדיקים כמוהם לא יקנאו בעושר ובהצלחת עוה"ז, רק שנאו אותו על שחושב שהם יצטרכו למזון והוא ימשול בהם. אבל בחלום השני שמורה על יתרונו ברוחניות, לא נאמר בו שנאה, כי לא שייך בזה שנאה רק קנאה על יתרונו עליהם, דהיא קנאה המותרת...עכ"ל בית הלוי.

דמות בחלון השפעתה על שלשלת הדורות

במאמר של הרב יעקב פישר שליט"א[2] מבאר ביד אומן את דברי רש"י (ל"ט י"א) ד"ה 'לעשות מלאכתו' עפ"י חז"ל (סוטה ל"ו ע"ב) על הכתוב: וינס ויצא החוצה, באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?! ובירושלמי הוריות (פ"ב ה"ה) תוספת חשובה ומשמעותית 'ואף איקונין של רחל ראה'.

[הבה נתבונן מעט בגודל ובעצמת הנסיון שעמד בפני יוסף. ראשית היותו בשנות בחרותו, ויצר זה כוחו עצום! אשת פוטיפר היא הגבירה והוא עבד נקלה הנתון תחת מרותה...בדידות איומה נגזרה על יוסף היותו יתום מאמו ומרוחק מאביו ומכל סביבתו, דברים המשפיעים מאוד על רמת המוסריות של אדם] ואמנם קשה לו ליוסף, 'בעל החלומות' הופך ל'בעל המחשבות', ונתון בלחצים קשים מנשוא ובהתלבטות מיסרת. ובכתוב (שם ל"ט ח'-ט') וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו, הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי...ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים?!

ואנחנו הרי יודעים, מקום שצריכים בו לטיעונים רבים...סימן של חולשה הוא! [ומכאן הבנה חדשה ביעד של אמירת הדברים] לא אל אשת פוטיפר מפנה יוסף את הדברים, אלא כי אם אל עצמו! דן הוא בינו לבינו במצב שנוצר, משל היה מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, ובעצם חישוב זה עלול הוא לפתוח פתח ליצר הרוצה לפרוץ ולגבור. נימוקים רבים לו ליוסף כנגד ביצוע העבירה ח"ו, ותירוצים ללא גבול. אבל איך אומרים: על תאוות אין קושיות...ואנו נוסיף: וקל וחומר שאין תירוצים!

אבל משהו אחד מצליח להדוף את המתקפות הנוראות הללו – דמות דיוקנו של אבא [ושל אמא, עפ"י הירושלמי הנ"ל] נראית לו! והיא זו שמגבשת את כל הנימוקים והתירוצים וה'סברות' לכלל מילה אחת – לא!!! [ובשפת אמת פרשתנו שנת תרמ"ד: וימאן...בתחילה מיאן בעבירה בלי טעם, רק מה שאמרו חז"ל (תורת כהנים קדושים כ' כ"ו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שע"י יראת שמים זה, זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע...כי החכמה של האדם הבל, ויש בו כמה טעותים, אבל החכמה שבא ע"י יראת שמים היא האמת!]

[וכשנתבונן] בלשון הכתוב, וליתר חידוד ל'טעם' בו מנוגנת המילה, נבחין בטעם חדש בסוגיה קשה ומיוחדת זו. המילה 'וימאן' מוטעמת בטעם המקרא 'שלשלת'...משתלשלת היא השלשלת מן העבר, ומושכת אל העתיד, ותמיד תמיד היא כרוכה ב'מיאון', ותמיד דמות דיוקנו של אביו, יעקב.

בעבר, ויקומו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ויבך אותו אביו (ל"ז ל"ה). 

בעתיד- וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל... (מ"ח י"ט).

ובכן משתלשלת היא השלשלת והולכת, תוך שהיא שוזרת ומרתקת בחוליות דורותיה את הזמנים השונים והמרוחקים ואת המקומות הקשים והטמאים, ומספקת תשובה ניצחת לכל ההתלבטויות, ומנצחת את כל היצרים. מנתקת היא שלשלת זו את יוסף מן התאוה העכשוית, ובו זמנית היא מחברת אותו אל דורות עבר ועתיד. מניחה היא בצד ומסיטה את כל השאלות, ואף את התשובות 'המלומדות' היא הודפת. תשובה אחת לה לכל שאלות ה'למה' – ככה! ולמרות שלילדים שעונים לשאלות המבוגרים, למה? - ככה. ובדרך כלל אומרים להם ש'ככה' זה לא תשובה, לפעמים 'ככה' היא כן תשובה. ועל כך יאמר בהלצה: אשרי העם ש'ככה' לו... את שאלת חז"ל (במדבר רבה י"ח ח') 'קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו'? מסביר האדמו"ר מקוצק בלשונו השנונה כתער – מה ראה לשטות זו, להיות פיקח?! ישנם זמנים ומצבים בחיינו בהם עלינו לזכור כי ה'חכמה' אינה במקומה...יש שאין אנו צריכים לתשובות 'מלומדות' שכנגדן יגייס היצר 'מלומדות' ומשכנעות מהן. ויש שאפילו לשאלות ולתהיות אין כלל מקום. בזמנים שכאלה אנו צריכים לשמוע את המנגינה, את ה'שלשלת'...

מדרש פליאה מהפרשה והארתו לחנוכה

בספר מדרש פליאה (אות ל"א) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, אלו נרות חנוכה. מבאר הרב יוסף כנפו[3] בספרו זך ונקי (פרק כ"ב) ...הנה ראובן לא הצילו ממש הצלה גמורה, כמפורש בכתובים, אלא היה גרמא להצלה ממיתה...הגם שאח"כ מכרוהו לישמעאלים, עם כל זה נקראת ההצלה על ידו מאחר שכבר התחילה. וענין זה דומה לעניננו בנס חנוכה הגם שלא היה הנס אלא בשבעה ימים [כמפורסם כקושיית הבית יוסף], מאחר שעיקר לנס הוא מציאת הפך שעליו שרתה הברכה שנמצא בכ"ה בכסלו, נכנס גם הוא במספר ימי הנס וקבעו שמונת ימי חנוכה, ומכח קביעותה שמונה ימים ...וזהו שיעור המאמר 'דודאים' שהוא רמז על ראובן [שהביא דודאים לאמו (ויצא ל' י"ד)] 'נתנו ריח' רמז שהציל את יוסף, והגם שלא הצילו לגמרי אלא שהתחיל להציל נחשב לו כאילו הצילו. כן ממש הענין בנרות חנוכה שיש בה שמונה נרות, וזהו שאמר 'ועל פתחינו כל מגדים' – אלו נרות חנוכה, כלומר הגם שלא היה הנס אלא בשבעת ימים דוקא, והיה ראוי להיות גם הנרות שבעה, ולמה עושים מספר שמונה? אלא ודאי גם בכאן העיקר הוא יום ראשון שעליו שרתה הברכה, כמו מעשה ראובן ממש... ועל כן סמך אותם בשניהם... [הספר הוצאת אהבת שלום]

נערך בעזר ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000


[1] הדף נערך לזכות ולרפואת אמי חוה בת לאה, הרה"ג הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא שליט"א. ולעילוי נשמות אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה (ברקאי). חותני הרב מנחם ב"ר יצחק, אשתו זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה ז"ל (חבה). הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע זצ"ל.

[2] הרב יעקב פישר שליט"א משמש כיום ראש ישיבת 'נוה שמואל' באפרת. למד בישיבת 'הר עציון' באלון שבות שבגוש עציון. השתתף בקרבות הקשים של מלחמת יום הכפורים ברמת הגולן. לעבודת קודש של החינוך נכנס לפני ארבעים שנה בדיוק, העמיד וממשיך להקים דורות של תלמידים. זכיתי להיות תלמידו מהקבוצה הראשונה שלימד בכפר הרא"ה, בראשותו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, שהשבוע (י"ט כסלו) היה יום פטירתו. במסגרת לימודו ועבודתו כתב עשרות מאמרים הכתובים ביד אומן מיוחדת, ומשובצת באבני חן של התבוננות מקורית מעמיקה בכוחות נפש האדם, עפ"י עיון בדברי חז"ל. לפנינו חלק ממאמר ששלח אלי השבוע (קשר רב ותלמיד שנמשכת השלשלת על פני ארבעים שנה, ואין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה).

ראה הסבר מופלא של הרב יצחק הוטנר זצ"ל (יום פטירתו כ' בכסלו) בספרו פחד יצחק 'אגרות וכתבים' (מאמר י"ב אות ב'): ...שור בן יומו קרוי שור ואילו באדם מהלך ההתפתחות הוא ענין של זמן...מפני שכך היא המידה שהמרחק בין ה'בכח' לה'בפועל' מתגדל עם תוספת החשיבות של הענין הנידון. ומכיון שהקבלה האצילית ביותר היא קבלת ד"ת מן הרב...לכן גילו לנו חכמים ששיעור המרחק בין ה'בכח' ל'בפועל' הוא ארבעים שנה... 

[3] הרב יוסף כנפו מחכמי מוגדור שבמרוקו תקפ"ג-תרס"א (כ"ח בכסלו, נר שלישי דחנוכה). בתחילת שנותיו עסק בצנעה בלימוד ובכתיבת ספריו. לאחר שנים נתבקש ע"י נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח ציבו ורב בית הכנסת. חולשתו הגופנית לא איפשרה לו להמשיך זמן רב בתפקידו, והתפנה לעסוק רק בתלמודו וכתיבת ספריו. הספר ז"ך ונקי, הינו ספר דרשות מופלאות המכיל כ"ז דרשות (מכאן שמו) הכתובות בלשון מושכת ומענגת לבבות, הבלולה מספרי דרוש רבים, וחידושי המחבר בצירוף פרפראות וגימטריות נאות המעטרות את הדרושים שמושכים הלבבות לעבודת ה' יתברך.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה