לברוח ממחלוקת כמו מאש

באחד הימים נכנס יהודי אמריקאי שנראה בעל בעמיו אל
חדר קדשו של הרה"ק רבי משה יחיאל מאוז'רוב זיע"א בעל
'אש דת' ובאר משה'. הוא הגיש קוויטל כנהוג, ופרש בפני
הרבי את כאבו.
יהודי ותיק הוא בארצות הברית. לפני שנים רבות ייסד
וכונן בעמל רב את בית המדרש ומוסדות הקהילה בשכונה בה
התגורר. כמובן שמטבע הדברים כיהן כראש הקהל והכל
שיחרו למוצא פיו. ממנו ועל פיו ישק כל דבר.
אולם הנה לאחרונה חדשים מקרוב באו. חברים חדשים
נוספו לקהילה, צעירים וקלי דעת, והחלו לשבש סדרים
ולשנות מוסכמות, להשמיע תרעומות וטענות וככלות הכל
לערער על מעמדו ועל תפקידו בו זכה בעמל רב.
הלא בעשר אצבעותיו בנה כונן וטיפח, כיתת רגליו
והקדיש ימים ולילות למען שגשוג בית המדרש והקהילה,
ועתה יתייחסו אליו כאל פיסת עבר זניחה. לשם כך הגיע
למעונו של הרבי הקדוש מאוז'רוב.
דומיה שררה בחדר שכל כתליו עמוסי ספרים לעייפה,
הרבי האזין בקשב לקובלנותיו, הביט בו בעין חמלה. קווה
קיוה היהודי כי ייהנה עתה מעצה ותושייה ותיפתח לפניו
הדרך לפתרון הבעיה ולהשבת מעמדו על כנו הראשון.
בסיימו את דבריו הביט אליו ה'באר משה' ושאלו, האם
תדע מדוע באתי הנה לארצות הברית?
הלה נדהם. לא הבין מה עניין שאלה זו לנושא השיחה
לשמה הגיע אל הקודש פנימה. והנה מפתיעו הרבי בשאלה,
ומשלא ענה מאומה, התחיל הרבי לספר.
הגעתי הנה עוד טרם המלחמה העולמית, בשנת תרפ"ו,
הותרתי אחרי את פולין התוססת בחיים יהודיים מפכים בעוז,
חסידים ואנשי מעשה מפארים את קהילותיה ועיירותיה,
באוז'רוב עירי פרחה הקהילה הקדושה, ישיבה גדולה המתה
המוני בחורים שוקדים על תלמודם לשם ולתפארת, ואנכי
זנחתי אחר גווי את כל אלו, את הרבצת התורה והנהגת העדה,
את הרבנות ואת הנשיאות ובאתי הנה, אל מדבר שממה רוחני,
ללא חסידות וללא חסידים. בגפי הגעתי עם בני ביתי וכמעט
שאף לחם לאכול לא היה לנו, שמא תוכל לומר לי מדוע מה
לי ולזאת? – שאל הרבי בשנית.
היהודי האמריקאי הנבוך מגילוי הלב ומהשאלה הישירה
גמגם, אכן רבי לא אדע ולא אבין מה הביאו לבצע צעד זה.
הבה ואספר לך, יקירי, פתח הרבי ברוך, בחיי אבי מורי
ורבי זצ"ל שהיה הרבי באוז'רוב כיהנתי כרב העיר, עניתי
לשאלות ופסקתי הלכות לכל דורש, בנוסף לכך זכיתי בס"ד 
לייסד ישיבה גדולה אליה נהרו בחורים מעולים מטובי
המוחות והתייגעו בתורה ובחסידות, כך הלכה החצר ולבלבה
לשם ולגאון ולתפארת, כך פיכו חיי תורה וחסידות בכל עוז
באוז'רוב, באותם ימי אור בתקופה שלפני מלחמת העולם
הראשונה.
בינתיים הוצעו לי הצעות רבנות גדולות ומכובדות מאוד.
בהיותי בן כ"ד שנים בלבד כבר הוצעה לי רבנות ראשונה
ובהמשך עוד ועוד בערים מכובדות, אך לכולם סירבתי בתוקף,
לא אניח את העיר בה חיו ופעלו אבותיי הקדושים והניחו
יסוד לחיים של אהבת תורה ויראת שמים, אולם אז קפץ
עלינו רוגזה של המלחמה הנוראה, מלחמת העולם הראשונה,
שהפכה את מזרח אירופה לכדור אש מתגלגל.
עירנו היתה נתונה למרמס ולא משנה היה מי השתלט
עליה, תמיד היו אחינו בני ישראל נתונים לשוד ולביזה
לפרעות ולמשיסה. עד שהגיעה הגזירה הנוראה כאשר
הרוסים הודיעו על גירושם של כל יהודי העיירה מנער ועד זקן
טף ונשים, בלית ברירה ארז כל אחד מעט מטלטלין כאשר
יכלו ידיו שאת, באשר אף את הוצאת הרכוש הגבילו הצוררים,
בראש מורכן בעיניים כבויות ובגו שחוח עזבו יהודי אוז'רוב
את ביתם, משתרכים לאיטם בשיירה ארוכה כשבכיות
העוללים ואנחות הזקנים מנקרות במח ופולחות כל לב.
ויהי כצאתנו את העיר והנה איכרי הסביבה ממהרים
בזריזות אל בתינו הנטושים עטים על שלל הביזה שהותירו
אחריהם היהודים ועינינו רואות וכלות, כוחנו היה לנכרים
אדמתנו לזרים, ומן הפח אל הפחת לא עברו דקות מעטות
מאז שיצאנו שיירת הגולים את אוז'רוב ולהבות עשן היתמרו
מעל גגות בתיה שקרסו אחד אחד תחת להבות האש שעשו
בה שמות. שריפה עזה פרצה וכילתה את כל בתי העיר
בהותירה אחריה אדמה חרוכה וזיכרונות.
ומעז יצא מתוק, הרוסים עזבו את העיר החרבה ואנו
יכולנו לסוב אחור ולשוב.
מכל מקום לפחות לא לנדוד בדרכים לא דרכים, אך שוו
בנפשכם את המצב שנוצר, קהלה שלמה כמעט ללא קורת גג
ללא בית כנסת וללא מקווה טהרה ללא מוסדות חינוך וללא
לחם לאכול, מתוך האפר והרמץ מעומק תחושות התסכול
והייאוש עזרני ה' ונסך בי כוחות לקום ולפעול, נדדתי בעיירות
הסמוכות וערכתי מגבית רבתי למען יהודי עירנו, ועוררתי
אותם לקום ולשקם את ביתם ואת חייהם. הבתים נבנו אט
אט מאל"ף.
ושוב איתרע מזלנו, דווקא כאשר הסתמן עתיד חדש
ותקווה טובה פשטה מגפה נוראה בין יהודי העיר מגפת הדבר 
רחמנא ליצלן, וכיון שניתנה רשות למשחית לא חס ולא חמל,
במגפה שיכלתי את ילדי ואת אשת נעורי.
ואם לא די בכך למלא את סאת הייסורים והשבר, הרי
באותה שנה עלה אבי מורי ורבי הצדיק לגנזי מרומים. נותרתי
לבד בעולמי.
אולם השי"ת לא עזבני בעניי, עד היום איני מבין מאין היו
לי תעצומות נפש כאלו להתנער מסבלי האישי ומחורבן ביתי
ולהתמסר למען עם קודש.
אוז'רוב קמה וגם ניצבה, בחסדי שמים נבנה בית המדרש
וחודשה פעילותה של הישיבה, שוב הדהד קול התורה
והתפילה ונישא ברמה ועם פטירת אבי הוטלה עלי גם אדרת
ההנהגה, ושוב נסעו חסידים לאוז'רוב כמימים ימימה ויתרון
האור מן החושך, ובחסדי השי"ת המלחמה תמה, השקט שב
לשרור, החיים שבים אט אט למסלולם הראשון הן ברוח והן
בגשם.
אכן שבנו אל המנוחה ואל הנחלה, כל חסידי בית אבא
המקושרים לבית אוז'רוב קיבלו את מרותי וסרו למשמעתי.
וכן היה גם עם יהודי העיירה שכה עמלתי למענם, את בתיהם
ואת חייהם שיקמתי, אהבתי אותם והתמסרתי למענם, וברוך
ה' כמים הפנים אל הפנים גם הם החזירו לי אהבה, והשלום
והשלווה שררו בעירנו.
אמנם מסתבר שהיה הדבר לצנינים בעיני ה'בעל דבר',
שאחרי תלאות כה רבות תזכה אוז'רוב המעטירה על רבה,
תושביה וחסידיה, לרוות מעט נחת ולקיים חיי תורה וחסידות
כרצון ה' יתברך, והקפיץ עלינו רוגזם של מחרחרי ריב.
כעבור תקופה, כמה אינשי דלא מעלי חברו יחדיו וחפצו
להעמיד רב אחר בהנהגת העיר. תחילה היה זה בלחישה, ואט
אט עברו לומר דברם בקול רעש גדול. אמנם לא היתה כל
אמתלא של אמת בדבריהם שכן כיהנתי כרב עוד בחיי אבי
ומוניתי על ידו, ואף קיבלתי הכרה ממלכתית משלטונות
העיר, וחסידי אבי זיע"א מילאו את רחובות העיירה בכל חג
ומועד, אך כך היא דרכה של מחלוקת, אין היא זקוקה
להסברים ואינה שוחרת צדק ויושר.
ידעתי גם ידעתי את מסירותם של התושבים והחסידים
כלפי, והבנתי שעד מהרה יתגלגלו הדברים לכדי מחלוקת
נוראית. ומשום שרק הרחתי ריחה של מחלוקת העלולה
לפרוץ, אחת הייתה מטרתי, לברוח ולהימלט על נפשי.
נשאתי את רגלי ונמלטתי, את הכל הותרתי מאחורי, את
העיר אותה בניתי ושיקמתי, את בית המדרש והישיבה
הגדולה שייסדתי וטיפחתי, את ביתי ונחלת אבותיי, את עדת
החסידים ואת עולם התורה והיהדות של פולין המעטירה,
ונסתי על נפשי כבורח מן האש, הרחק הרחק ככל האפשר,
אל מקום בו לא ירדפו אחרי, לא ישדלוני במשלחות בתחינות
ובבקשות.

הרחקתי נדוד עד לאמריקה הרחוקה, בעירום ובחוסר כל,
למקום ציה ושממה רוחנית, והתיישבתי פה בעיר שהיתה אז
רחוקה מאוד מלהיות מקום מתאים ליהודי ירא, אך הכל היה
עדיף מן הריב מן הפירוד ומן המחלוקת. וחפץ ה' בידי הצליח,
כי באין שני צדדים בעיירה שב השלום לאוז'רוב, מונה רב
חדש לעיירה, גם היו מהחסידים אנשי שלומנו שמצאו בו את
אשר איוותה נפשם, וזיכני ה' להציל את נפשי ואת נפש העיר
מתבערת המריבה והמחלוקת.
קולו הרטיט בבכי. דמעות זלגו מעיניו הטהורות שהפיקו
צער וכאב. והוא המשיך בדבריו: ואילו היום שוב חרבה עירנו
אוז'רוב, האם תדע כיצד הייתה ראשית סופה המר? כאשר
הגיעו הנאצים ימ"ש אל העיר חפצו להתעלל ביהודים ולשבור
את רוחם טרם ישברו גם את גופם, כינסו אפוא את כל יהודי
העיירה והעמידום בשתי שורות משני צידי הרחוב, ואז הוציאו
הרשעים הארורים את הרב הישיש שהוכתר על ידי אותם
אנשי ריב ומדון, הטעינו על גבו את ארון הקודש אותו עקרו
ממקומו בבית המדרש על ספרי התורה שבתוכו, והורוהו לרוץ
בין שתי השורות של צאן מרעיתו. כמובן אך הונח המשא על
שכמו של הרב הזקן כרע נפל תחתיו, ונקבר תחת ארון
הקודש על ספריו רחמנא לצלן, ה' יקום דמו.
ישמע נא יהודי, הפטיר הרבי הקדוש אל ראש הקהל
העומד למולו נרעד ונפחד, שוב לביתך, אמר הרבי וחשוב
היטב על הדברים ששמעת באם תרצה שוב נא אלי למחר
ונדון בעניינך, כמובן שלמחרת הגיש אותו אדם את
התפטרותו ובלבו נצר משמעות חדשה שנגלתה לפניו בפסוק
'בקש שלום ורדפהו'.
אך לימוד נורא נוסף למדנו מבין בתרי מעשה נשגב זה.
כי הלא בשעת מעשה, עת מסר הרה"ק זיע"א את נפשו למען
השלום, ונותר בארץ לא זרועה בחוסר כל, נראה היה לעיני
בשר כי אין רעה כרעתו ואין מכאוב כמכאובו. אמנם, ברבות
הימים אגלאי מילתא למפרע שהרעה הזו היתה טובה בעבורו,
כי מבלעדיה ודאי לא היה נוטש את צאן מרעיתו בשעותיהם
הקשות, ולא היה ניצל מצפרני הרוצחים הנאצים ימ"ש, ומה
שנראה כרעה בתחילה התברר שהוא עצם תכלית הטוב.