"וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי. וסמך אהרן את שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" (ויקרא טז,כ-כב). '"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר" מלמד שהסמיכה בשתי ידיו. בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים' (ספרא) [ובדומה במנחות צג,ב]. מדוע דווקא כאן נלמד שכל הסמיכות הם בשתי הידים? ברוב הקרבנות יחיד יש סמיכה, נראה שכאן קשור בכך שהוא מכפר "וסמך אהרן את שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" וגו', שראוי שקודם יכופר לאדם מכל חטאיו, שאז הוא מתקדש וראוי להקריב, ובטח בקרבנות של כפרה ראוי שיבוא עם הרקע של כפרה ביוה"כ. נראה שלכן סמוך לפס' שלפניו "וכלה מכפר" שנדרש בו: 'מיכן היה ר' פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה... זריזות לידי נקיות "וכלה וכיפר". נקיות לידי טהרה "וכפר עליה הכהן וטהרה". טהרה לידי קדושה "וטיהרו וקידשו"' וכו' (יר' שבת א,ג). [ביר' הלימוד הוא "וכלה מכפר", ומה שאמרו 'וכלה וכיפר' נראה ששינו כדי להדגיש את הלימוד]. הרי שקודם נאמר פס' שממנו למדו שזריזות מביאה לנקיות, ובפס' קודם לו נאמר "וטיהרו וקידשו", שמזה למדו שטהרה מביאה לקדושה, שזה ההמשך שנעשה בעקבות הזריזות (כשיש טהרה בניהם). לכן נראה שבא לרמז שבסמיכת הידיים האדם כעין מבטא בזה את זריזותו, שנותן שתי ידיו, כעין ביטוי לכל כוחו, שזה קשור לזריזות (שלא עושה חלקי אלא בכל כוחו, שממילא זה זריז יותר) שבכך הוא מתקשר להתעלות כבסולם של ר' פנחס בן יאיר, שכך מתחבר לדרגת קדושה, ולכן מתחבר לקרבן שהוא קדושה. אולי זה רמוז ב'"וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל" טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא' (ספרא ויקרא טז,יט), שמקדש את המזבח, אבל אולי גם רמז שבמעשה זה יש השפעה גם שמקדש את האדם שיחובר לקודש (ע"י שבא בשם כל בנ"י). אולי יש למצוא רמז לכך ב'ת"ר: "איש" להכשיר את הזר. "עתי" שיהא מזומן' וכו' (יומא סו,א-ב). שאת השעיר לעזאזל יש לשלוח עם אדם שהוא מזומן לכך מאתמול, שכך הדבר נעשה מהר, שהאדם יודע את הדרך ומחכה לזה וכו', ולכן זה נעשה בזריזות יותר מאדם שעכשיו לוקחים והוא לא כ"ך בטוח בעצמו. בכלל זריזות זה גם שמכינים מאתמול ולא מחכים לרגע האחרון. לכן אולי יש כאן רמז לזריזות, וזה נעשה גם ע"י סתם ישראל, שכאן התורה הכשירה אותו לזה, כעין רמז שקשור לקודש, שזה ע"י הזריזות. אמנם השעיר המשתלח לא מכפר על חטאים שצריך להביא קרבנות: 'אין לי אלא ודאיהם. ספקותיהם, ואנסיהם, ושגגותיהם מנין? ת"ל עונות "כל עונות", פשעיהם "כל פשעיהם", חטאתם "לכל חטאתם". יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם? ת"ל "אותם" אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר. מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהם יום הכפורים חייבים להביא אחַר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלוים פטורים' (ספרא שם כא). אולם נראה שהכפרה בקרבנות כאשר מביאים אותם, זה מכפר גם ע"י קשר לשעיר המשתלח, ולכן נאמר "לכל חטאתם" שבפשטות משמע שזה מכפר על הכל, אלא שממועט אח"כ החטאים שצריכים להביא עליהם קרבן, לכן זה נראה כעין רמז שכל החטאים קשורים לכפרה, ולכן גם מי שצריך קרבן, שאין מתכפר לו בלא קרבן, אבל כשמביא קרבן זה מתכפר ע"י קשר גם לשעיר. תחילת הפרשיה היא: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא טז,א) ודרשו חז"ל בספרא: '"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו", "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה. מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן"'. הרי שרומז על חטאם שלא נטלו עצה (שלכן מודגש כאן "בני אהרן", כמו הנאמר בפרשת שמיני "בני אהרן" שהיו בניו אבל לא נטלו ממנו עצה). שכאן מחברים את עבודת המקדש עם זריזות, ולכן מזכיר בתחילה שבני אהרן מתו שנהגו בזריזות רעה, שלא נטלו עצה, שזה דבר בעייתי. שזריזות זה דבר טוב אם נעשה בצורה טובה, אבל אם נעשה בצורה רעה זה מביא רעה. נראה שיש במדרש רמז לזריזות: '"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת" ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון. היה ר' אלעזר בן עזריה משלו משל למה הדבר דומה, לחולה שנכנס אצל רופא. אומר לו "על תשתה צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות". בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני", וזה זרזו יותר מכולם' (ספרא שם,ב). שבא לרמז על זריזות בעניין כאן.