פרשת השבוע שופטים

נכתב על ידי אלון, 15/8/2018

 "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח)

רבי אליעזר אומר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין, כיצד?

אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה , הדין נעשה למעלה (מדרש רבה).

התענוג שבעבודת השם

כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך, הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל את הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה. איך זוכים לזה? רק עם חשבון נפש. אדם עומד לבדו מול הקב"ה ועושה חשבון נפש פנימי ואמיתי על מצבו. הוא עוצר לרגע את הריצה של החיים ומתחיל לחשוב על מצבו. היצר הרע נלחם ברגעים האלה, הוא לא מעוניין שנעצור אפילו לרגע ונחשוב כי כשעוצרים, וחושבים, ומבינים, ומתפללים, אפשר לעשות מפנה בחיים. רבנו הקדוש אמר שאי אפשר להיות איש כשר באמת בלי התבודדות וחשבון נפש. הוא מלמד אותנו לעצור את המירוץ ולחשוב על התכלית. לבדוק האם אנחנו הולכים באמת בכיוון הנכון. והכיוון הנכון זה רק להתקרב אל השם. זאת ההצלחה היחידה שיש בעולם הזה, ההתקרבות של האדם לבוראו.

 

הבעיה שהאדם מוחל לעצמו את החטאים. הוא לא צריך שה' ימחל לו. ה' יודע שכל כך קשה לי, ה' יודע איזה תיקון קשה הוא נתן לי בחיים אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. אבל ה' רוצה שנשפוט את עצמנו. שנתבונן במעשינו. שנעמיד שופט ושוטר ליד כל פתח משבעת הפתחים שהם שבעת השערים שבפנים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי אף ופה. ועל זה נאמר  שאם האדם שופט את עצמו, אז בשמים לא צריך לשפוט אותו, הוא עושה את העבודה בעצמו.

אנחנו חיים במציאות של הסתרה. השי"ת נעלם ורחוק מאתנו. אנחנו לא זוכים להארת פניו, לא זוכים להרגיש את קרבתו. מכאן כל הכבדות בעבודת השם, כל הנפילות שיש לפעמים. כשלא מרגישים קרוב להשם, כשלא יכולים לראות ולהבין כמה אנחנו חשובים אצלו, כמה הוא מתענג ושמח מהמעט שאנחנו עושים, הרי עבודת השם הופכת לעול, למשא, בפרט התפילה  שמחפשים לסיים מהר ולהיות 'אחריה'. בא רבינו הקדוש ומגלה לנו את הסוד של ההתבודדות. לא אומרים לנו מה לעשות ואיך לעשות, תבוא ותשב עם השי"ת! תשוחח אתו כמו שאתה משוחח עם חבר קרוב. שיחה מלב אל לב. ככה שוברים כל הסתרה, מסירים את כל המסכים, מתחברים בחזרה אל האמת: השי"ת נמצא כאן ועכשיו, אתי, עמי ואצלי, והוא אוהב אותי, ורוצה לשמוע אותי, ויכול ורוצה לעזור לי. ככה מבטלים את כל הכבדות והחושך, ככה יוצרים קרבה וקשר חי עם השי"ת.

 

תתחיל, תשב כמה דקות. לאט לאט אתה כבר תרצה בעצמך להוסיף עוד זמן. אתה לא יכול להגיע לשדה? תמצא לך פינה שקטה, רבנו אומר שאפשר להתבודד אפילו בין אנשים. יכול להיות שדווקא שם, באותה פינה שתמצא לך, תזכה ללב נשבר ולהתעוררות שאולי לא היית זוכה במקום אחר.

"ויצא יצחק לשוח בשדה", כל האבות הגיעו למדריגתם ע"י שהתבודדו בשדות ולכן הם בחרו להיות רועי צאן. כך נהג גם דוד המלך, כך גם נהג צאצאו הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. עד שבא רבנו הקדוש וחידש את הדרך הזו לרבים. הוא לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה, הוא רצה להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה היקרה הזאת, כי כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה' אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. את השמחה והחיות שיש לו.

כי מהי בעצם ההתבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה, תפילה אישית ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', לעשות רצון ה'.

תפילה אישית זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות אתך את המצב הזה, אני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך, דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם, לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.

 

הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. תדבר עם ה' בשפה שלך, בלי ספר ביד, תבקש ממנו שיעזור לך, שיקרב אותך, שיחזיר אותך בתשובה ברחמים. התפילה האישית זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלנו על הקדושה. כל חסרון שיש לך, תעמוד, תתחנן לפני בורא עולם. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך להתפלל כדי להוציא את הרצון שלך מהכוח אל הפועל.

כמה שהתבודדות נראת לכאורה פשוט, יש על זה אין סוף מניעות. קשה לך לפתוח את הפה ולדבר, על זה בעצמו תדבר עם ה' : רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך ולהוציא את כל מה שיש לי בלב. כמו רבי נתן, שחיפש ללא לאות את מי שיוכל להרוות את צימאונו הגדול ולהרגיע  את תבערת לבו עד שהגיע לרבנו הקדוש, שלקח אותו בשתי ידיו הקדושות ואמר לו שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני השם יתברך והוסיף ואמר שההתבודדות. השיחה האישית עם השם היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו שבראש סולם העדיפויות, במדריגה העליונה של הסולם, שם עומדת ההתבודדות. ואין הכוונה לבטל חלילה תורה ותפילה בגלל זה, אלא שלא נבזבז את זמננו היקר בכל מיני דברים צדדיים ולא הכרחיים, שכאלה יש לנו הרבה בכל יום, אלא נקדיש את הזמן היקר בראש ובראשונה להתבודדות. וגם אם אין לנו את התנאים הכי טובים לקיים את הפגישה היומית הזו עם בורא עולם, צריך לחטוף מה שאפשר כדי שלא יתגברו המניעות, ועם הזמן, בסעייתא דשמיא נזכה לקיים את העצה המופלאה הזו בתנאים הטובים ביותר ובהתמדה עצומה.

 

אתה זקוק לזה. שעה ביום לצאת לשדה, להירגע, לנשום אויר, ולהשיח את הלב. ואם אי אפשר בשדה אז בכל מקום אחר ששם אתה יכול להתנתק מהכל ולהיות עם השם. זה הדבר היחידי בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד. כולם מניחים אותם תפילין, כולם לומדים אותה תורה, אפילו התפילה היא אותה תפילה, אבל ההתבודדות היא אישית לגמרי. כל אחד עושה אותה בצורה שונה, כל אחד ואחד שופך את לבו נוכח פני השם, כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש. ההנהגה הזו היא כל כך יקרה, היא כל כך גדולה, זה מה שמקרב את האדם יותר מכל דבר אחר להשם יתברך.

אתה עוזב לשעה את השגרה השוחקת, את המירוץ הבלתי ניגמר של החיים, מכבה את הפלאפון, חומק לבין צמרות העצים, מרים עיניים לה' ומספר לו את ליבך. החיים הופכים להיות חיים מתוקים, איכותיים, חיים של חבור לאבא שבשמים, חיבור אבהי חם ומרגיע.

 

והכל בתמימות. כי תמימות זאת הקירבה הכי גדולה לה'. אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע – "תמים תהיה עם ה' אלוקיך (יח, יג). אם תהיה תמים, תזכה להיות עם ה' אלוקיך. תמימות כוללת את כל המידות הטובות כי זה רצון ה', זה הנחת רוח של ה', שאדם זורק את שכלו וחוכמתו ומתעלם מכל הקושיות ומכל האי הבנות שיש לו בעניני השגחה. את כל החוכמה שלו הוא מכוון רק לדבר אחד, לזכות לקרבת אלוקים.

תם זה שלם, תם זה לא חסר כלום. כי אם הוא דבוק בה', אז הוא הגיע לדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה, אז מה כבר יכול להיות חסר.

תמימות זה הכי גבוה. זה המעלה המעולה שבכל המעלות. על יעקב אבינו נאמר "איש תם יושב אוהלים". מכל המעלות והמדות הטובות שבודאי היו ביעקב אבינו, בוחרת התורה הקדושה לציין את התמימות. כי זה מעל הכל. לכן גם מבקש דוד המלך "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי", ללמד אותנו שאם נלך בתמימות, בדרך תמים, ה' יבוא אלינו ואז כבר לא יחסר לנו כלום. הכל יהיה לנו.

 

כל מה שקשור עם פשיטות ותמימות, יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מעשיו ומדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, תמימות וכנות, שמקבל את נסיונות החיים באהבה ובאמונה, זו הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה, זה הקישוט שאיתו מתהדרים למעלה.

הרבה פעמים בחיים אנחנו רואים שמתלוצצים מהתמימים המקסימים האלה. מה זה ליצנות? זה ההיפך מתמימות. זה סמל השקר. זה כת ליצנים לא תראה פני שכינה.

בחור רוצה להיות צדיק, הוא שואף לגדולה, במקום לפרגן לו ולעודד אותו, הרבה פעמים מתלוצצים ממנו. רבינו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות – שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אז גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם.

 

תמימות זה שלמות, זה דבר שלם ואין לך שלימות כמו האמונה.

איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה. אתה לא מבין איך קורים לך דברים כאלה, שום דבר לא הולך לך, הכל מתהפך לך מול העיניים ואתה חייב לדעת שהכל זה לכתחילה, הכל כתוב מראש, זה המסלול, לא קרה לך איזה פנצ'ר, איזה ביש מזל, לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. שוברים אותנו, כותשים אותנו, אבל זה הכל במסגרת התוכנית האלוקית של הבניה שלנו. זה לא איזה כשלון שלנו, זה לא שקרה משהו לא טוב ואנחנו צריכים לחשוב איך לתקן אותו, ואיך לצאת ממנו. זאת הדרך של השם לקרב אותנו אליו. כמו בסיפור הבא:

 

שאלי שרופה באש

אני אברך הלומד בכולל בבית שמש. הכל החל ביום ביארצייט של רחל אמנו. החלטנו, אני ועוד שני אברכים, לצאת יחד לקבר רחל, להתפלל ולבקש בקשות. עמדנו ביציאה מבית שמש והמתנו לטרפמ. לאחר עשר דקות עוצר רכב ובו שני אנשים. הם שואלים: "לאן?" אנחנו אומרים: "לקבר רחל". "יופי, גם אנחנו", הם עונים. לנהג קראו בנימין ולשני אברהם.

ישבנו במושב האחורי ושוחחנו, בתחילה בשפת האידיש, עד שאחד מאתנו העיר שאין זה יפה לדבר בשפה שאינה מוכרת לנהג המארח. התחלנו לדבר בעברית.

על מה מדברים אברכים שנוסעים לקבר רחל? על בעיות של פרנסה, לחץ החובות ובעיקר על הרצון המשותף של כולנו לזכות בקורת גג משל עצמנו.

בעניין הזה היינו תמימי דעים. שלושתנו היינו פסימיים בנוגע לאפשרות שתהיה לנו דירה בשנים הקרובות, כשאנחנו נאנקים תחת כובד הפרנסה ובקושי יש לנו כסף לשכירות. בשלב זה התערב הנוסע לצד הנהג, אברהם שמו, ואמר לנו: "אתם לא מאמינים שתהיה לכם קורת גג משל עצמכם? תנו לי לספר לכם סיפור אישי שלאחריו תשנו את דעתכם". ואז החל לספר סיפור שכמותו לא שמענו מעולם.

 

נולדתי בירושלים בבית חילוני. אבי, רפאל שיחיה, עבד ברשות השידור ברוממה, ובמקביל, כדי להשלים הכנסה, עבד בשעות הערב כרב מלצרים באולמי "ריחנית" – כיום "חצר המושבה" במושבה הגרמנית בירושלים.

אחד מתפקידיו כרב מצלרים היה לערוך את הטקסים השונים, כמו פתיחת השמפניה או הגשת עוגת השמחה, עם התזמורת, הזיקוקים והכל. באחד האירועים הוא צעד כהרגלו עם העוגה שעליה הזיקוקים, אך בבואו להדליק את הזיקוקים – הם לא נדלקו.

למקרים כאלה היה בידו חומר בעירה מיוחד, שאותו היה שופך על הזיקוקים כדי שיידלקו בקלות.

הוא התיז את חומר הבעירה, וכל הנראה התיז יותר מדיי, והתוצאה הייתה שהעוגה נדלקה בלהבה גדולה, ובדיוק ברגע זה נתקל אבי בילדה שרצה לכיוונו, והעוגה הבוערת נפלה עליה.

האש אחזה בבגדיה, והיא פשוט החלה להישרף כמו לפיד חי. האירוע היה כל כך מפחיד, שבמשך מספר שניות ארוכות איש לא עשה דבר. אנשים פשוט התאבנו. הראשון שהתעשת היה הצלם, שזרק את המצלמה, נטל מפת שולחן, גלגל את הילדה בתוכה וכיבה את האש. הוא אומנם הציל את חייה, אך הנזק הנורא כבר נעשה. הילדה סבלה מכוויות בדרגה הגבוהה ביותר בכל גופה, כולל בפנים. היא הובלה לבית החולים. הסיפור על הילדה שכמעט נשרפה חיים בעיצומה של שמחה התפרסם בכל כלי התקשורת.

אני זוכר את הימים האלו. הייתי ילד בן 11, הסיפור הזה היכה בי קשות.

 

ראיתי את אבי החזק נשבר לחלוטין, בוכה כל לילה. הוא האשים את עצמו, אף שהמשטרה ניקתה אותו מאשמה. למרות אי הנעימות, הוא הלך לבקר אתה בבית החולים. הוא היה מלא בכאב ובנקיפות  מצפון, והגיע למצב שלא ישן בלילות. הסיפור הזה גרם לו לחזור בתשובה, ואמי הלכה אחריו, אבל אנחנו נשארנו חילוניים.

במקביל החלה משפחת הילדה בתביעה משפטית מול חברת הביטוח של האולם. חברת הביטוח ניסתה להפיל את האשמה ואת התשלום על אבי, אולם הורי הילדה אמרו לשופט שהם אינם תולים את האשמה באבי וביקשו להוציא אותו מהתביעה. השופט לא קיבל את טענתם. הוא נתן לאבי עונש סמלי של מאה שעות עבודות שירות, אולם פטר אותו מאחריות כספית.

אבי מילא את מאה השעות שנפסקו לו והמשיך לשמור על קשר עם המשפחה. הילדה יצאה מבית חולים וחזרה לבית הספר, אך שם החלו לצחוק עליה ולכנות אותה "מפלצת".

אם לא די במה שעברה גופנית, כעת החלו להתעלל בה גם מבחינה נפשית. הוריה החליטו לעשות הכל כדי לטפל בצלקות הקשות. הם עזבו את הארץ ונסעו לצרפת. שם, כך סיפרו לאבי, מצאו בית החולים מיוחד שמטפל בנפגעי כוויות. אבי נפרד מהם בדמעות ובתחושת אשם גדולה, ובכך תם הקשר אתם.

 

בינתיים השנים חולפות, הפכתי לנער ואחר כך לאיש ונשארתי חילוני. אבי ניסה להחזיר אותי בתשובה, אך לא כל כך הצליח, אולי מפני שהחזרה בתשובה שלו הזכירה לי דברים שרציתי לשכוח.

ואכן שכחתי.  הסיפור הזה, שהשפיע עליי רבות בתור ילד, נמחק מחיינו ושבנו לחיים שגרתיים. עבדתי בכל מיני עבודות, ולפני חמש שנים, בגיל 25 בערך, התחלתי לעבוד אצל אדם בשם שרון יחזקאל, בעל מאה חנויות בכל רחבי הארץ לחבילות שי וממתקים. שרון יחזקאל הוא חוזר בתשובה ומקפיד ללמוד חצי יום. הוא לקח אותי בתוך סוכן ומהר מאד קידם אותי וסמך עליי מאד.

יום אחד שמע שאבי דתי. "חבל שאינך כמוהו", אמר לי, "אבל אם ירצה השם תהיה עם הזמן".

אחרי מספר חודשים אמר לי: "אם אתה ממילא חילוני, יש כאן בחורה טובה שמנהלת לי את העסק. היא חילונית, אבל נשמה טובה. אם אינך מצליח להיות דתי לפחות חילוני טוב ותתחתן אתה". "נהיית מוסד לשידוכים?" שאלתי אותו. "תבוא, תדבר אתה, אם יתאים לך יתאים." פגשתי אותה ומיד הבחנתי שזו הבחורה שמתאימה לי. האמת, היא הייתה לבושה כחרדית ברגע הראשון אמרתי לעצמי: "שרון עבד עליי, הוא אומר שהיא חילונית אבל היא נראית חרדית. שאלתי אותה על כך, והיא אמרה שהוריה חילוניים וכך גם היא.

רציתי לשאול: "אז למה את נראית כמו בני ברק?" אבל לא לחצתי. הנחתי שהיא לבושה כך מתוך כבוד לבעלי העסק.

 

נפגשנו מספר פעמים, ואז קלטתי שהיא מבוגרת ממני בשנתיים. בשלב זה הסתרתי את הגיל שלי, כדי שלא תעלה על זה. אחרי תקופה, נפגשנו שוב והצעתי לה נישואין. היא הייתה המומה, אבל כנראה גם הייתה מעוניינת, ובכל זאת ראיתי על פניה הבעה לא ברורה. "למה את נראית מסויגת כל כך?" שאלתי. "יש משהו שאתה חייב לדעת", היא אמרה לי. אני נראית חרדית ולבושה צנוע, אבל זה בגלל שיש לי כוויות בידיים". הייתי המום. "האמת, גם בפנים היו לי כוויות, אבל עברתי הרבה טיפולים והיום אי אפשר להבחין במה שעברתי". שתקתי. הייתי בהלם מוחלט. היא נפגעה. "תגיד משהו. לא יפה שאתה שותק. אם לא מתאים לך זה בסדר גמור". אבל הדמעות שנקוו בעיניה הראו ששום דבר לא בסדר גמור. התעשתי. "את  לא מבינה, זה בכלל לא בכיוון הזה". "אז באיזה כיוון?" היא שאלה בטון נעלב של: "איזה תירוץ הוא הולך להמציא לי הרגע". "מתי זה קרה לך?" שאלתי. "כשהייתי בגיל 12 וחצי". "זה קרה לך באולמי 'ריחנית'?" שאלתי אותה. "כן", אמרה. "את נשרפת מעוגה שהפיל עלייך רב המלצרים?" "מנין לך?" היא נראתה מבוהלת. "יכול להיות שאחרי מה שאומר לך כעת – לא תרצי לדבר אתי", אמרתי לה בהיסטריה, "אבל רב המלצרים הזה הוא... אבא שלי".

 

הייתה דקה של שתיקה בחדר. אני חושב שאלפי מחשבות התרוצצו שם בינינו, ושנינו חשנו בהן היטב. תדהמה, פחד, חשש, בהלה, חום וקור וצמרמורת. שנינו ידענו כי מפגשים כאלו פשוט אינם מתרחשים. ואז התחלנו לבכות שנינו, בלי מילים. הבנו שהמפגש שלנו אינו יכול להיות מקרי, כי אם משהו גדול. גדול משנינו. השריפה הזו, שהתרחשה 15 שנה לפני כן, השפיעה כל כך על החיים שלנו, וכל הרגשות התנקזו להם לאותו הרגע. ידעתי שעליי לדבר ראשון:

"לא רק שזה לא מפריע לי", אמרתי, "להפך. זה מחזק אותי שנועדנו זה לזו. העובדה שאבי הוא זה שגרם לך אמנם בלי כוונה לכוויות הללו, ואני, חמש עשרה שנה אחרי כן מוצא בך את המיועדת להיות אשתי, מדברת בעד עצמה. השאלה אם את מוכנה להינשא לבנו של מי שגרם לכל הסבל הזה".

"אני זוכרת היטב את אבא שלך", היא ענתה, "הוא נשמה טובה, אחרים היו נעלמים ומנסים להצדיק את עצמם , אך הוא פעל בניגוד גמור לעצות של עורכי הדין והמנהלים שלו. הוא הגיע והאשים את עצמו עד שהוריי ואני הרגענו אותו שאינו אשם.

"אם היה לי ספק בקשר אליך, זה רק בפני שאתה צעיר ממני". לא חלמתי שהיא עלתה על זה. "כעת הספק הותר. אילך להורים שלנו ונספר להם..." וכך היה. בתחילה היא סיפרה להוריה. הם היום בהלם מוחלט. לאחר מכן הלכנו וסיפרנו להוריי. אבא שלי נפל על הכיסא וכמעט התעלף. "אני לא מאמין", אמר, "את מורן? אני כל כך שמח לראות אותך. לא האמנתי שהצלקות ייעלמו!" והיום הזה, שבו בישרנו להורינו, היה היום שהחלטנו שנינו לחזור בתשובה.

 

 

מעולם לא חשבתי שאתחתן כל כך צעיר. אצל החילוניים 25 זה גיל מוקדם להינשא. ומעולם לא חשבתי שאנשא לפני שיהיה לי לפחות כיוון לדירה, אבל כעת פתאום לא היה איכפת לי. היה לי ברור שאיני ממתין לשום תכנון, מצדי נגור באוהל, אבל את האישה המיוחדת הזו איני מפסיד. סיפרנו זאת לבוס שלי, שרון יחזקאל, והוא שמח שהשידוך שלו יצא לפועל. עוד יותר מכך שמח שגם החלטנו לחזור בתשובה. "שתי ציפורים במכה אחת", צחק.

התחלתי ללמוד אצל הרב יואל זבולון וגם עם הבוס שלי ושל אשתי, הרב שרון יחזקאל, גם אשתי החלה להתחזק בקצב שלה.

נישאנו וגררנו אצל חמותי במשך שנה, ואז אשתי אומרת לי: "אנחנו חייבים למצוא דירה לעצמנו". "אולי נמצא איזו דירה בשכירות במעלה אדומים?", ומה היא אומרת לי אם לא כך: "עזוב, יש לי דירה במודיעין". היא אמרה את זה בדרך אגב, כמו "קניתי גבע גלידה" או משהו כזה. "מה???" שאלתי, "מאיפה יש לך דירה???" "אה, לא אמרתי לך? ההורים שלי תבעו את הביטוח וקיבלו מיליון וחצי שקלים. חלק הלך לריפוי שלי ובחלק האחר הם קנו דירה במודיעין".

 

האמת, הייתי בהלם מוחלט. התחתנתי בידיעה שאגור באוהל. בחלומות הכי ורודים שלי לא האמנתי שאזכה בשלושים השנים הקרובות בדירה משלי, ופתאום מתברר שמלכתחילה, הייתה לי דירה מוכנה מששת ימי בראשית.

עברנו לדירה בשכונת שמשוני היוקרתית במודיעין, שיפצנו אותה ואנחנו גרים בארמון. אשתי ממשיכה לנהל את עסקיו של שרון יחזקאל, ואני פתחתי חנות ברמת א' בבית שמש, בשותפות עם שרון. כולם מכירים את החנות ששמה "מתוק זה אנחנו". אברהם סיים את סיפורו. היינו נרגשים עד דמעות. ידענו ששמענו זה עתה סיפור של השגחה שאינו מתרחש בכל יום.

 

הגענו לקבר רחל מלאי ביטחון בה' ושפכנו שיח בפני אמא רחל, שתיקח את הביטחון הזה שלנו ותביא ישועה לנו ולמשפחתנו ולכל עם ישראל. מעולם לא חשתי התרוממות רוח כפי שחשתי בקברה של רחל אמנו לאחר הסיפור המצמרר והמיוחד הזה, שכולו השגחה עליונה. זהו הסיפור, וכדי שיאמינו שהוא אמת ולא בדיה כפי שהוא נשמע, אמסור לך את שמו של גיבור הסיפור: אברהם בנג'אנו, בן 31 ממודיעין עילית, ורעייתו- מורן. מההיכרות הקצרה שלנו עם האיש, אני מעיד שהוא מתאים להפליא לשם של החנות שלו: "מתוק זה אנחנו".

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי ללמוד להשליך הכל עליך.

כי יש כל כך הרבה מצבים בחיים שלי שאני לא יודע מה לעשות, לא יודע מה להגיד, לא יודע מה נכון, לא יודע מה רצונך, לעשות ככה, לעשות אחרת, ויש גם הרבה מצבים שלא רק שאני לא יודע מה לעשות,  אני גם מבין שאני לא יכול לעשות כלום, שאין לי שום שליטה על מה שקורה, ששום דבר לא תלוי בי. אני מבין שהכל אתה עושה אבא, ואם אני אפנה אליך ואבקש: אבא תושיע כי אני לא יכול לעשות כלום בספור הזה, אתה תושיע.

כי אתה אוהב אותי. ומחכה לרגע שאני אבין שאין לי שום שליטה במצב ואני חייב לפנות אליך. כי כשיהודי משליך הכל עליך אבא שבשמים, זורק הכל אליך, הוא רואה ישועות.

 

רבונו של עולם, זכה אותי לדעת ידיעה חזקה וברורה שאתה אוהב אותי. מאד מאד אוהב אותי. כי עד עכשיו שמעתי את זה, קראתי את זה, כתבתי את זה, ידעתי את זה, אך לא הרגשתי את זה חזק בתוך הלב. זה היה חיצוני. וכשהייתי בתוך צרה, הידיעה הזו שאתה אוהב אותי לא כל כך עזרה לי להירגע, לא כל כך עזרה לי להבין שאין לי מה לדאוג ואין לי מה להיבהל.

 

רבונו של עולם, זכה אותי לזכור ולהרגיש שאני כל הזמן בידיים של אבא שאוהב אותי, ורוצה לתת לי הכל, רק מחכה שאני ארים את הראש אליו ואומר: אבא, אני זורק את כל החבילה שלי אליך, כי רק אתה יכול להושיע.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע