טעם עליון ותחתון בעשרת הדיברות (4 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי איתיאל, 25/1/2019
טעם עליון וטעם תחתון:
עשרת הדיברות, בפרשתנו ובפרשת ואתחנן, מוטעמות בשתי מערכות טעמים - הטעם העליון והטעם התחתון. מערכת הטעם העליון נקראת כך כנראה בגלל שהיא מרבה להשתמש בטעמים נדירים יותר, הנכתבים לרוב מעל המילים, לעומת הטעם התחתון בו יש בעיקר הטעמות רגילות שרובן מסומנות מתחת למילים.
לפי הטעם העליון כל דיבור מוטעם כפסוק אחד, כך שיש בסה"כ עשרה פסוקים. החלוקה היא בין בדברות ארוכות (הציווי על השבת בפרשת ואתחנן יוצא למעלה מ-60 מילים שכולם פסוק אחד - הארוך ביותר בתורה) ובין בדברות קצרות - לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף - כל אחד פסוק קצרצר בעל שתי מילים בלבד! לעומת זאת, לפי הטעם התחתון הפסוקים מחולקים באורכים רגילים, ויש בסה"כ 12 פסוקים. זו סיבה נוספת לשם "טעם עליון ותחתון" - החלוקה לפי דיברות היא כדברי העליון - הקב"ה. בעוד החלוקה לפסוקים היא כדברי התחתונים - להקל על קריאתנו כאן בארץ.
הספרדים וחב"ד נוהגים לקרוא בציבור בטעם העליון, והיחיד (לדוגמה בעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום) קורא בטעם התחתון, הקל יותר לקריאה. רוב האשכנזים נוהגים לקרוא בטעם התחתון תמיד, ורק בשבועות, עקב חגיגיות המעמד, לקרוא בטעם העליון. אם כן, מתי קוראים בטעם העליון של פרשת ואתחנן? יש אומרים שהם נועדו לעתיד לבוא, כשהמלך יקרא במעמד "הקהל". יש גם מעט אשכנזים שנוהגים לקרוא תמיד בטעם התחתון. התימנים קוראים רק בטעם העליון ולא מכירים בכלל את הטעם התחתון.
מקור הטעם התחתון הוא בצורת הקריאה שנהגה בעבר בארץ ישראל, והטעם העליון הוא צורת הקריאה הבבלית. ראייה לדבר - מספר הפסוקים המופיע בחומשים בסוף כל פרשה הוא כמובן בבלי, שהרי בארץ ישראל היו מסיימים את התורה רק כל שלוש שנים (מספרים בהלצה שהצעירים היו מתפללים כל השנה במניינים הארץ-ישראליים, כי הקריאה היתה קצרה, ובשמחת תורה מתפללים אצל הבבלים - שם חגגו בכל שנה את סיום התורה). לעומת זאת, המניין בסוף הספר של מספר הפסוקים הוא ישראלי. והנה, בספרים שמות ודברים - אם נחבר את מספר הפסוקים של הפרשות - יחסרו 2 פסוקים לסכום הכללי הרשום בסוף הספר. זאת מפני שהבבלים קראו בטעם עליון והארץ ישראלים קראו בטעם התחתון (הרב ברויאר). ראיה נוספת להשערה זו היא העובדה שאצל התימנים אין טעם תחתון כלל. התימנים נודעו בכך שהם משמרים במדוייק את הדקדוק הבבלי (לדוגמה: בשיטת הניקוד הבבלי, להבדיל מהניקוד הטברני שהתקבל בסופו של דבר שבו 7 סימני תנועה, אין אבחנה בין סגול לפתח ויש רק 6 סימני תנועה, וכך עד היום קוראים התימנים).
החלוקה השונה לטעמים משפיעה גם על הניקוד. ישנם מילים שניקודם שונה אם הם בסוף פסוק או באמצעו (לֶחֶם או לָחֶם). בדיברות לדוגמה: לא תרצָח, או לא תרצַח, על פנָי או על פנַי. אמנם בהגייה הספרדית אין שינוי בין הגיית קמץ לפתח, אך בחומשים ישנים נהגו להדפיס יחד את הטעם העליון והתחתון, דבר שיצר בלבול הן בהטעמה והן בניגוד. מכיוון שלא היה מקום להניח 2 סימני ניקוד באותה אות, נדחה ניקוד אחד לאות הבאה, והודפס תרצָחַ ופנָיַ - והיו שטעו לקרוא את שניהם...
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (4)
הגר"א הטעים על הפסוק "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", שהגמרא במסכת סוטה דרשה על תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומתיימר להורות, ולהיפך על תלמיד חכם שהגיע להוראה ונמנע מלהורות.
ורמוז בשתי התנועות ב"לא תרצח" - חייבים מיתה על מי שבקמץ - שיכול להורות וקומץ וסוגר את פיו ונמנע מלהורות, או להיפך - בפתח - אינו יכול להורות ופותח את פיו להורות.
לפי הטעם העליון מוטעם "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" כשהמילה לא מוטעמת בטעם מפסיק, הטעמה תמוהה למדי.
ובנושא זה התעסק הזוהר, וזה לשונו (מתורגם):
לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. בכל שלושה דיברות אלו, תחת המילה לא, יש טעם טיפחה הפוסק. ואם לא היה טעם הפוסק, לא היה תיקון לעולם, והיה אסור לנו להרוג נפש בעולם, אע"פ שיעבור על התורה. אבל במה שיש טעם הפוסק, מורה שאסר והתיר.
תקסו) לא תנאף. אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו להוליד או לשמוח באשתו שמחת מצווה. ובמה שהטעם פסק, מורה שאסר והתיר. לא תגנוב, אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו לגנוב דעתו של רבו בתורה, או דעת חכם כדי להסתכל בו, או דיין הדן דין לפי טענה שצריך לגנוב דעת הרמאי, ולגנוב דעת שני בעלי הדינים, כדי להוציא הדין לאור. ובמה שפסק הטעם מורה שאסר והתיר.
תקסז) לא תענה ברעך עד שקר. כאן אין טעם הפוסק, משום שהוא אסור לגמרי. ובכל דברי
גם הדגש והרפה משתנים. יש כלל לפיו כאשר שתי מילים סמוכות (מחוברות ביניהם בטעם מחבר), והמילה הראשונה מסתיימת בהברה פתוחה (ללא אות שוואית. "שלושה", אך לא "שלושת") - למרות שהמילה השנייה פותחת בבג"ד-כפ"ת - היא תישאר רפה.
המילים "ועשית כל מלאכתך" - בטעם העליון דגושה ובתחתון רפה.
בחומשים הישנים בהם סימנו את שני מערכות הטעמים יחד - לא יכלו כמובן לסמן גם דגש וגם רפה, שכן הם סותרים זה את זה, ולכן השאירו דגש.
אך בחומשים ישנים היה סימן מיוחד לרפה - בצורת קו שוכב מעל האות. ובכ"ף של כל - נוקד דגש בתוך ורפה מעל.