chiddush logo

גדולה וענווה - בדמותו של יוסף

נכתב על ידי DoarHamikdash, 17/12/2019

 ב"ה


פרשת וישב - פרשת המקדש

גדולה וענווה - בדמותו של יוסף

הרב ישראל אריאל שליט"א
ראש ישיבת המקדש
וראש ומייסד מכון המקדש

"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי... ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר". בראשית לז, ז.

למקרא חלומות יוסף ועמידתו לפני האחים ואביו יעקב לספר להם את דבר החלום, יש לשאול, מה ראה יוסף לספר את החלום? הרי ברור לכל שומע, כי החולם חושב בלבו למלוך ולמשול על אביו ואחיו, וכדברי חז"ל בברכות נה, ב: "אין מראין לו לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו". ויוסף שחכם היה איך לא ראה את הנולד שהדבר יביא לקנאה ושנאה?

אולם לא לכך התכוון יוסף, אלא הבין שיש לחלומות הללו משמעות למשפחה בעתיד, וכדברי חז"ל בברכות נז, ב: "חלום - אחד מששים לנבואה". לפיכך ראה חובה לספר את החלומות ואולי אביו יפענח את החלום והמשפחה תוכל להתכונן לבאות. ואכן, מצד עצמו היה יוסף עניו, וכמוכח ברגעי עמידתו בפני פרעה, האומר ליוסף (בראשית מא, טו): "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו". לכאורה, היה צריך יוסף לומר: אמת! כבר פתרתי את חלומות שר המשקים ושר האופים! בכך היה לו סיכוי להנצל מן הכלא הממושך. אך יוסף נוהג בענווה באומרו: "ויען יוסף את פרעה לאמור: בלעדי! אלקים יענה את שלום פרעה", וכדברי רש"י על פי התרגום: "אין החכמה משלי!" אלא אלהים יענה את שלום פרעה.

נמצא כנ"ל, לא לשם גדולה סיפר יוסף את החלום לאביו ואחיו אלא כדי להביא לידיעתם ידיעה חשובה למשפחה. זה מה שנאמר "ויספר אל אביו", שמא יפענח אביו יעקב את החלום. רק אחר כך סיפר – "אל אחיו". ואכן, הבין יעקב שיש לחלום משמעות לעתיד המשפחה, ככתוב: "ואביו שמר את הדבר".

יש מכאן לימוד גדול לאדם מישראל לדעת שיש לו שליחות גדולה בעולם, מאידך גיסא דווקא משום כך עליו לנהוג במידת הענווה. בעניין זה כותב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ג עמ' רכא): "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו... הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא... 'חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם!' (סנהדרין לז, א). גדולה ענוותנית זו... מביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו". הביטוי 'גדולה ענוותנית' מבטא את האמור לעיל, האדם צריך לשאוף לגדולות אך לשמור על מידת הענווה.

לאור האמור תתחוור לנו התנהגותו של רבן שמעון בן גמליאל נשיא הסנהדרין, שבהזדמנות מסוימת אמר לבנו - רבי - מתוך ענווה (בבא מציעא פד ב): "אתה ארי בן שועל". על כך אומר רבי בגמרא: "שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא [רבן גמליאל] בני בתירה, ויונתן בן שאול".

והנה מול ענווה זו מוצאים אנו ברבן שמעון בן גמליאל מציאות הפוכה לכאורה, שהנהיג סדר של כבוד כלפי הנשיאות, שכך מובא בהוריות יג, ב: "כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם: שבו; כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו; כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו... אמר רבי יוחנן: בימי רבי שמעון בן גמליאל נישנית משנה זו, רבן שמעון בן גמליאל - נשיא, רבי מאיר - חכם, רבי נתן – אב בית דין". עיין שם בגמרא, שרבי שמעון בן גמליאל הוא שתיקן תקנה זו כדי שתהיה הבחנה בציבור בין הנשיא לאלו שמתחתיו.

לכאורה, יש בתקנה זו מעשה של גאווה?

אך ראה רבן שמעון בן גמליאל הכרח ליצור את ההבדל ואת ההדרגה בין חכמי הסנהדרין, כדי לשמור על כבוד הנשיאות ולתת מעמד ותוקף לדבריו של הנשיא לדורות יבואו.

שבת שלום
המכון לכהנים - "נזר הקודש"

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע