'הוא היה אומר: מרבה בשר, מרבה רמה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זמה. מרבה עבדים, מרבה גזל. מרבה תורה, מרבה חיים. מרבה ישיבה, מרבה חכמה. מרבה עצה, מרבה תבונה. מרבה צדקה, מרבה שלום. קנה שם טוב, קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא' (אבות ב,ז). רבי מביא כמה דברים שמביאים רעה, וכמה דברים שמביאים טובה. (ראה ב'אבות לבנים – ב' על משנתנו, שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א את פרושי המאירי והתפא"י). נראה שלא במקרה הביא רבי חמשה דברים לצד הרע וששה דברים לצד הטוב, אלא הם זה כנגד זה, שחמשה ראשונים בטובה כנגד חמשה שברעה, שפועלים בעוה"ז, ובסוף מסיים בתורה שמשפיעה בצורה מיוחדת גם לעוה"ב, אולם אין כנגד זה ברעה, שהם בעוה"ז, ולכן הוא כתוספת להדגיש את מעלת התורה (ואולי אף לומר שע"י שקונה דברי תורה, שמתחבר אליהם בשלמות הוא מתחבר לחיי העוה"ב, ולכן משפיעה טובה גם לעוה"ז, שזה מביא שיתחבר ויקיים את חמשת הדברים שנאמרו קודם) [ואולי בא לומר שיש הבדל בין ריבוי תורה לקניין תורה, שיש דרגות בחיבור לתורה]. מרבה בשר מרבה רימה, מול זה מרבה תורה מרבה חיים – ההיפך מהכיליון שברימה. וכן התורה הרוחנית מול הבשר הגשמי. מרבה נכסים מרבה דאגה, מול זה מרבה ישיבה מרבה חכמה, שפועל בחכמה ולא נכנס לדאגות, שמחשבתו – חכמתו במנוחה ורגיעה (ואדם בדאגה מחשבתו מעורערת ולכן חכמתו כעין משובשת ולא חושב כראוי). וכן במקום נכסים דוממים מרבה אנשים – תלמידים (שזהו 'ישיבה' [כמובא בברטנורא]). מרבה נשים מרבה כשפים, מול זה מרבה עצה מרבה תבונה, שהעצה קשורה באשה, כמו שנאמר על מי שמתה אשתו: 'רבי אבהו אמר: עצתו נופלת, שנאמר (איוב יח, ז) "ותשליכהו עצתו"' (סנהדרין כב,א). וכן נאמר: 'אמרי אינשי: איתתך גוצא, גחין ותלחוש לה' (ב"מ נט, א) ['אתתך גוצא – אשתך קטנה, כפוף עצמך ושמע דבריה'. רש”י], כך שזה הצד החיובי מול השלילי שבנשים, שיצא ממנה תבונה ולא כשפים, שזה כשלא מרבה נשים, ולכן אשתו והוא באותה דעה עצה ותבונה, ולא כשיש לה צרות (שיש לו עוד נשים) שאז מרגישה לא חשובה ולכן מחפשת איך לנסות להזיק בכישופים. מרבה שפחות מרבה זימה, מול זה מרבה צדקה מרבה שלום, שבשל ריבוי בזימה בעולם, שנעשה העולם פרוץ בפריצות, נגרמים ריבים קשים בין בני האדם, לכן השלום הוא ההיפך מהזימה. בנוסף, שלום מלשון שלמות, שזימה היא ההיפך משלמות, היא שיא הפחיתות. שפחה עובדת מחוסר ברירה, להבדיל מצדקה שהאדם נותן לאחר מרצונו הגמור. (אולי אפשר גם ששפחות וזימה זה כנגד עצה ותבונה, שנאמר: "כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה" [משלי י,כג] שהזימה והתבונה הפכים, שאדם בזימה פועל תוך איבוד חכמתו ותבונתו. וכנגד נשים וכשפים זה צדקה ושלום, כי שלום זהו שלמות בהשפעה של מעלה, שה' נקרא שלום [ועושה שלום], וכשפים זה ההיפך: 'והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים? שמכחישין פמליא של מעלה' [סנהדרין סז,ב], 'כשפים – נוטריקון: כחש פמליא של מעלה שעל מי שנגזר לחיות ממיתין' [רש"י]). מרבה עבדים מרבה גזל, מול זה קנה שם טוב קנה לעצמו, שלעבד יש שם רע, של גזלן ועצלן, לעומתו זהו השם הטוב של האדם. והעבד עובד לאדונו, לעומת שם טוב שזה עשיה לאדם עצמו. (ומעל כולם חיבור של קניין תורה, שמחבר בכח התורה לכל המידות הטובות האלו, ובנוסף אף משפיע לעשיית מעשים שגורמים למידות טובות). אולי אמר חמשה דברים כנגד חמשת חומשי התורה: בראשית זהו סיפורי אבות, שבזכותם אנו מקושרים לתורה, ולכן זה מרומז ב'מרבה תורה'. שמות זהו גלות מצרים שישבנו בארץ נכריה (ויעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים כדי שלא יתדרדרו במצרים [תנחומא "ויגש" סימן יא]), וזה מרומז ב'מרבה ישיבה'. ויקרא זהו מעשה הקרבנות והמשכן, שכשיש את מעלת המקדש בשלמות, יש השפעה של השכינה, שאז יש נבואה (שפסקה בבית שני כי לא היתה שיא המעלה) שאפשר להתייעץ עם ה' דרך הנביאים, ויש אורים ותומים שבהם מתייעצים עם ה': "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'” (במדבר כז,כא), לכן זה מרומז ב'מרבה עצה'. במדבר ה' זן אותנו (במן ובבאר מים) והגן עלינו (בענני הכבוד), ולכן זהו כצדקה, לכן זה מרומז ב'מרבה צדקה' ("במדבר"). את ספר דברים משה אמר בעצמו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" וגו' (דברים א,א), לכן זה מראה את מעלתו הגבוה של משה, שיכל לומר חומש בתורה (ששכינה מדברת מגרונו), ויוצא מזה שמו הטוב והגדול של משה, שזהו שם טוב, לכן זה מרומז ב'קנה שם טוב'. נראה ש'קנה דברי תורה' מרמז על תושב"ע, שזה מתגלה בחיבורו של האדם לתורה, שבזה מתחבר וקונה חיי העוה"ב כבר בעוה"ז.