chiddush logo

פרשת השבוע תזריע מצורע

נכתב על ידי אלון, 19/4/2020

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (יד, ב)

אמר ריש לקיש, מהו שכתוב: "זאת תורת המצורע?" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין ט"ו) וכבר אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא). אל תקרא מצרות אלא "מצרעת נפשו".

 

לשון הרע ורכילות

 

מצורע = מוציא שם רע, מדבר לשון הרע ורכילות, שזה תאווה מאד קשה וכמה שקוראים ולומדים ושומעים שעורים בעניין שמירת הלשון אנחנו עדיין נופלים. אין עוון שמרחיק אותנו מהקדושה והטהרה כמו לשון הרע ורכילות. הזוהר הקדוש בפרשת תזריע אומר כי כשאדם, שפתותיו ולשונו מדברים דיבורים רעים, השכינה מסתלקת ממנו והנשמה הקדושה עוברת ממנו ולא נדבקת בו. כמה חמור העוון של לשון הרע. כי מי שמך לשפוט את השני? אתה יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור? אתה לעולם לא יכול להיות בטוח שמה אתה חושב על השני זו האמת. מנין לך לדעת? רק ה' יודע לבבות וקורא מחשבות. "המשפט לאלוקים הוא" וחוץ מזה, אתה נקי מאינטרסים אישיים? מקנאה? מתחרות?

 

צריך להילחם מלחמת חורמה ביצר הזה לדבר רכילות ולשון הרע. את הכל אפשר להפסיד חלילה אם נופלים לרכילות ולשון הרע. איזה קדושה תוכל לחול על הלימוד שלך, על התפילות שלך, כשהם נאמרים באותו פה שרק לפני רגע נטמא נאמר בדברי לשון הרע ורכילות? אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קרה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים, חושב עליהם מחשבות, שופט אותם ומדבר עליהם, אבל באמת באמת, הוא לא יודע כלום. זה הכל נדמה לו. נדמה לו שהשני לא בסדר, שהוא מתנהג בצורה לא יפה , אבל הוא לא יודע מה הרקע, הוא לא יודע כמה היצר הרע מתגבר עליו, הוא לא יודע כלום.

 

איך אדם יכול להילחם ביצר הקשה הזה? אם ילמד לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות טובות. באנו לכאן כדי לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו כדי שנזכה להתקרב אל ה' יתברך. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש לנו לחשוב על אחרים? לדבר על אחרים? זה בזבוז של הזמן היקר שהוקצב לך לתיקון של עצמך! רצון ה' ממך הוא שתעשה את התפקיד שלך, רק על עצמך אתה תתבקש לתת דין וחשבון בשמיים, לא על אנשים אחרים.

 

כתוב בספרים הקדושים שהדיבורים על האדם קצובים, יש גבול למה שהוא יכול לדבר! נותנים לאדם כמות של דיבורים לדבר במשך החיים שלו, וכשהוא גומר נגמרים החיים שלו! אדם חי לפי הדיבורים שלו. כשאדם מדבר לשון הרע, רכילות, דברים בטלים, אז הוא מתחיל לאבד את מה שקצבו לו לדבר! הוא יכול למות בקיצור ימים חס ושלום. ולהיפך, אם הוא מדבר כל היום בדברי תורה, בדברי קדושה, אומר מילים טובות לכל מי שסביבו , משבח ומפאר את בני ביתו, הוא מקבל עוד חיים ועוד חיים.

 

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום אתה תמצא חסרון! כל יום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך , אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו לו את כל הנקודות  הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכלל לא חסרונות.

 

אדם צריך למצוא את הענין שלו ואת התכלית שלו בחיים, את העבודה שהוא צריך לעשות כאן בעולם הזה ואז לא יהיה אצלו מקום ללשון הרע, לא יהיה לו זמן לדבר על השני וזה גם לא יעניין אותו. מה זה נוגע אלי מה קורה עם השני? סתם לשבת ולדבר בלי תכלית? כשאדם לא מחובר לתכלית האמיתית שלו אז הוא מרגיש בתוכו כזה חוסר, כזו ריקנות, שכל דבור של לשון הרע מחייה אותו כי זה משמח אותו לדעת שהוא יותר טוב ממישהו. כשאדם מוצא את העניין שלו ואת התכלית שלו בחיים, אז כבר לא יעניין אותו אף אחד בעולם,  הוא גם יגלה שאין לו זמן להתעסק עם כל אחד כי יש לו כל כך הרבה מה להספיק ולעשות. מי שיש לו מוח בקודקודו, יזרז את עצמו ללחום מלחמת חורמה ביצר הרע הקשה זה. כל פעם ששומעים מישהו מדבר רע על מישהו אחר, מיד היצר הרע מכניס במי ששומע כזה אמון למי שאומר את הדבר הרע. מה פתאום שישקר? הוא לא סתם אומר, הוא לא סתם ממציא דברים, אין עשן בלי אש... צריך לברוח מזה כמו מאש. אם אדם יזכה לשמור את הלשון ואת האוזניים מלדבר ולשמוע דברים אסורים, אחרי כמה שבועות יפסיקו לספר לו, ילכו עם הסחורה הזו למישהו אחר. למי שמעוניין לשמוע. וזה יהיה לו לכבוד ולתפארת. שכולם ידעו שצריך להיזהר בלשון כשמדברים איתו כי הוא לא מוכן לשמוע לשון הרע ורכילות.

 

העונש של המצורע הוא מאד קשה. בדד יישב. הואיל והוא מפריד בין איש לרעהו, לכן אף הוא ייבדל ויישב בדד. מידה כנגד מידה. ומה יביא לטהרתו? שתי ציפורים. עיקר התביעה של מספר לשון הרע היא, מדוע נתן חירות ללשונו כציפור דרור. כי מקור הרע הפקר הדיבור וקלותו. אילו היה נוהג בדיבור קצת יותר בכובד ראש, היה נמנע מדיבור אסור וחוסך עוגמת נפש מאחרים ונגע צרעת מעצמו, וכשם שלשון הרע הוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קל. מידה כנגד מידה.

 

אדם שרגיל לשתוק בודאי לא ידבר לשון הרע ורכילות. אנשים מדברים בלי סוף. דבורים מיותרים, שמועות, פטפוטים, הבלים. צריך ללמוד קצת לשתוק. אדם שמרגיל את עצמו לשתוק, השתיקה הופכת לטבע והוא זוכה לנצור לשונו מרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ( פרקי אבות א). ואם זה בדורו שהיו רגילים אז לדבר רק דברי חוכמה, מה נעשה אנו, שכל מחשבותינו וכל דיבורנו זה הרבה הבל וריק ואם לא נחסום פינו ברסן השתיקה כפי יכולתנו, לאן נגיע?

 

הפה זה פתח, עת לפתוח ועת לסגור. לכן  נבראו באדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ורק פה אחד. לומר לנו שנמעט בדיבור. כל החיים של האדם בעולם הזה זה בית ספר. עד היום האחרון. צריך ללמוד לשמור על פה נקי. לא לדבר על אף אדם. לברוח מהעוון המר והנימהר הזה של לשון הרע ורכילות. נכון, ארוכה הדרך וקשה, אך גם מסלול של שנים מתחיל בצעד אחד קטן. "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. אם נרצה, אם נתחיל, נגיע לזה. העבודה הפנימית שנותנת לאדם את הכלים לצאת מהיצר הרע הזה, היא שיתחיל להסתכל על עצמו בעין האמת, עד כמה הוא מונח בעצמו בתוך פגמים וחסרונות, עד שלא תיהיה לו שום מחשבה או רצון כלשהו להסתכל על אחרים, ולדבר על פגמים שלהם, ולהנות מזה שהוא שומע על נפילות שלהם.

 

האדם נקרא מדבר, כי כל מהות האדם ניכרת בדיבורו. אדם שמדבר רע כולו רע. ואילו אדם שמדבר טוב, אומר מילים טובות, מודה לה' – כולו טוב. מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו לך ותקנה לי דבר טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו לך ותקנה לי דבר לא טוב מהשוק. הלך וקנה לו לשון. אחר כך אמר לו מה זה שאמרתי לך לקנות דבר טוב קנית לי לשון, וכשאמרתי לך לקנות דבר לא טוב שוב קנית לי לשון. אמר לו: רבינו, מהלשון יוצא גם הטוב וגם הלא טוב. כשהוא טוב אין לך טוב ממנה וכשהוא רע אין לך רע ממנה. ועל זה נאמר "מוות וחיים ביד הלשון".

 

איך יהודי יכול לדבר על השני? איך יהודי יכול להגיע לזה, לדבר על יהודי שני? איך הוא יכול פתאום ליפול לכאלה דרגות נמוכות! לכאלה דרגות נוראות! הבהמיות של האדם זה לדבר לשון הרע, לדבר על     השני, אדם לא יכול לקבל קדושה. ומה התיקון? מביאים לו שתי ציפורים, משמיעים לו קול טוב, קול רך, קול של נועם, ע"י השירה של הציפורים, מחזירים לו את הכוח השירה, כוח הניגון, את הנועם, את השלווה, שכל הדיבורים שלו יהיו רק שירות ותשבחות לה' יתברך, שירות ותשבחות לכל אחד, לבני ביתו, לידידיו, רק לשבח ולפאר אותם. כמו בספור הבא:

הקונצרט של שייעל'ה

לכבוד אדון חיים ולדר. לפני כשבועיים אנחנו נוסעים לכותל, כי כבר אין לנו הכוחות ללכת רגלית מ'מאה שערים' כפי שנהגנו בעבר. בכותל אני נפרד מרעייתי, ששמה פעמיה לעזרת הנשים, ואילו אני הולך להתפלל תפילת מנחה ולומר מספר פרקי תהילים לזכות עם ישראל והמשפחה. כשאני מסיים, אני ממתין שרעייתי תסיים את ענייניה בעזרת הנשים, וכשאני אומר ענייניה, איני מתכוון רק לתפילה ולאמירת תהילים, אלא לעניינים נוספים שעליהם דיווחתי במכתבים הקודמים: פתיחת לשכת רווחה וייעוץ בתנאי שדה לנשים שבורות ורצוצות שמגיעות לכותל כמוצא אחרון. היא שומעת את טענותיהן וצרותיהן, ומנסה לנחם ולעזור אם ניתן. ודאי אתה שואל את עצמך מנין יודעות הנשים לבוא אל אשתי. יש ב' תשובות לדבר: אלף: אשתי היא מוותיקות הנשים בכותל המערבי. על פי שמועה שגונבה לאוזניי, גם ברכות היא מחלקת שם, אשתי. על פי אותה שמועה, מכנים שם את אשתי בתואר רבנית, אף שאין לכך שום הצדקה, שכן רבנית הינה אשת רב, לריב אני איני רב וגם איני מתכוון לריב עם איש בשנים שנותרו לי. בית: גם כאשר אין אישה שמזהה את אשתי כרבנית של הכותל או כל תואר אחר, אשתי היא שיוזמת את הקשר עם הנשים קשות היום, היא מספרת להן שהיא יודעת צרתן, וכשאתה בא לאדם ומספר לו את צרותיו, הוא מתרשם ומתפלא ואף נפתח בפניך. אם אתה שואל מנין רעייתי יודעת אודות בעיותיהן של הנשים בטרם סיפרו לה, הנני מפנה את תשומת לבך למנהגה השנוי במחלוקת להציץ בפתקים שנשים מניחות בין אבני הכותל. אשתי אינה מאמינה בהצצה גרידא, אלא בקריאה בעיון מתחילת הפתק עד סופו, כולל נון בתים (נ"ב) שאנשים כותבים למטה באותיות זעירות, במקרה שנזכרו לבקש בשנייה האחרונה משהו מהכותל.

 

בדרך כלל אני צריך לחכות זמן מה עד שרעייתי שתחיה מסיימת את ענייניה, מפני שאני מסתפק בתפילה ואמירת תהילים והיא מוסיפה את לשכת הרווחה, כך שלא ניתן להגיע לתוצאה של תיקו בשום פנים ואופן, תמיד אסיים לפניה. ברם, הפעם נראה שהיא מתקרבת למקום המפגש המוסכם ליד המדרגות, אני מבחין שהפעם היא אינה מגיעה לבדה, כי אם מלווה באישה נוספת, דבר שאינו מקובל בדרך כלל. הן מתקרבות, ורעייתי מתנצלת שהיו לה הרבה פניות בלשכה בכותל ולכן התעכבה, וכי ביקשה מאישה זו להתלוות אליה כדי שאספר לה סיפור מסוים. גם ככה המתנתי מעבר לזמן הרגיל, והמחשבה על סיפור שאני עומד לספר אינה משמחת אותי במיוחד, אולם איני מדווח על תחושתי זו, שכן יש בה מימד של פגיעה מסוימת באשתי, שאינה מעלה על דעתה שאולי עמדתי יותר מדי זמן, שאולי השמש מפריעה לי ושאולי הייתי שמח לשוב הביתה. תחת זאת אני שואל: "ומה הסיפור שרצית שאספר?" רעייתי אומרת: "קודם כל תדע מה הבעיה שלה, ואז נתחיל. הבאתי לך פתק שבו רשומה הבעיה". אני מביט בפתק ומיד מבין שהוא אינו ממוען אליי. בכל מכתב שאני פותח, אני בודק תחילה ב"לכבוד" אם רשום השם שלי, כדי שלא אקרא בטעות מכתב שאינו מיועד לי. ואילו במכתב זה רשומות המילים: "לכבוד אלוקים  שבשמים", ואני מבין גם לפי השם וגם לפי הכתובת שהוא ממוען למישהו אחר. "נדמה לי שזה מכתב שצריך להיות בן אבני הכותל", אני אומר בעדינות לאשתי, אך האישה שלצדה ממהרת להפיס את דעתי. "נכון, באמת תחבתי את הפתק בין אבני הכותל, ולשמחתי, אשתך שאחראית על הפתקים בדיוק היתה שם". אני מביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שאיש לא שמע את דבריה, כי לקחת פתקים מהכותל זה עניין אחד, אבל להכריז על עצמך כאחראית זה סיפור שונה בתכלית. אני מחליט לקחת את העניינים לידיים ולקרוא את הפתק ללא הסברים מיותרים.

 

ומה כתוב שם בפתק? "לכבוד אלוקים שבשמים, אנא ממך, תעשה שהבן שלי (כאן נכתב שם הילד ושם אמו, שאותם איני מפרסם מטעמי צנעת הפרט) ייקח את הכדורים שעוזרים לו ללמוד תורה". אני מניח את הפתק ושואל את אשתי: "היא בוודאי מתכוונת לכדורים של הבן שלנו, המלמד. לא?" אשתי מסתכלת עליי ואומרת: "מדוע אתה אומר זאת בקול? מישהו עלול לשמוע!" "ממילא כל 'מאה שערים' יודעת שהבן שלנו לוקח כדורים, מה איכפת לך שגם האישה הזו תדע"? אני אומר. אשתי מביטה  בי במבט  השמור זה שנים, שמבהיר לי כי התחצפתי ואני אשלם על זה, ועוד לפני שאני מתחרט, האישה לצידה  מוסיפה עצים למדורה ואומרת: מה, גם הבן שלכם לוקח כדורים?" "לא בדיוק", אומרת אשתי, שכנראה כועסת כעת גם על האישה לה היא אמורה לעזור. "אף לא אחד מהבנים שלנו לקח כדורים, אבל זה מה שהוא סיפר לכולם, שהוא לקח כדורים". והאישה אמרה: "אני מכירה הרבה אנשים שלוקחים כדורים  ולא מספרים לאיש, אבל איני מכירה בן אדם שאינו לוקח כדורים אך מספר לכולם שהוא כן לוקח. אולי רק בגלל זה הוא צריך לקחת כדורים". מאיפה שלא תסתכל על האישה הזו, היא בעלת לשון חדה ואומץ רב. אך אני נמנע מלציין זאת, מתוך הבנה שזה לא המקום לתמוך בה בזמן שרעייתי מותקפת, או לפחות חושבת כך. לכן אני נוטל גלולת "וישתוק' וממתין לראות לאן יתפתחו העניינים ובסופו של דבר אומר לאותה גברת: "אני אספר לך את הסיפור כולו, ואת תסיקי בעצמך אם הבן שלי לוקח כדורים ואם לא". ואז אני  מספר  על הבן שלי, ישעיהו המכונה שייעל'ה".

שייעל'ה הוא מלמד בת"ת, פתאום החלו להסתובב שמועות, ששייעל'ה לוקח כדורים. ב'מאה שערים' לא צריך יותר משתי דקות מאז שמישהו יודע משהו עד שכל השכונה יודעת. אני חשבתי: שוד ושבר, מילא שייעלה לוקח כדורים אבל איך כל השכונה יודעת? אבל לא אמרתי שום דבר לשייעל'ה והזהרתי את אשתי שלא תגיד לו דבר. יום אחד ניגש אלי שייעלה ואומר לי: "ודאי שמעת שאני לוקח כדורים" קצת נבהלתי מהשאלה הישירה ועניתי – אכן, אמרו לי משהו על כך, אבל איני מתערב. תעשה מה שאתה צריך לעשות" ."אז בואו אבא ואמא ואספר לכם כיצד התגלגל המעשה". מסתבר שבאותה שנה למד אצלו ילד שלא ניתן היה בכלל ללמד אותו . בשעור אחד הוא יכול היה לסחוב ילקוטים של ילדים, להרביץ, להציק, לירות כדורי נייד על המלמד ועל כל הילדים, לצעוק להפריע ובעיקר להסתובב בכיתה באופן חופשי כמעט בלי שליטה. הילד הזה בילה את רוב שנותיו מחוץ לכיתה או מחוץ לבניין הת"ת. הוא אומנם קיבל כדורים להרגעה ולריכוז אך סרב לקחת אותם. בימינו, כשאסור להכות, יש ילדים שמרשים לעצמם לעשות הכל, ולכן המציאו את הכדורים הללו, שבזמני איש לא היה חושב לקחתם. אפשר לומר, שסטירה אחת בחודש שווה עשרה מיליגרם מהכדור הזה, ששמו ריטלין או קונצרט.

 

 

הכלל, הילד הזה נזרק פעמים רבות מהת"ת, עד ששייעל'ה פונה לאביו ושואל אותו מדוע אינו פועל בנידון. אביו של הילד מספר לבני, כי הרופא קבע שילדו צריך לקחת כל יום קונצרט אחד בשביל שלא יהיה קונצרט בכיתה, אלא שהילד עצמו מתנגד לכך בחריפות מחמת הבושה. אף שמציעים לו שייקח את הכדור מבלי לדווח על כך לכולם, הוא מסרב. כנראה מתבייש אפילו מעצמו.  הבן שלי שאל אם ניסו דברים אחרים, והאב אמר שניסו גם ניסו כל מיני פטנטים טבעיים ומים של מזגנים, וחוץ מלעשות להם חור גדול בארנק אלה לא הואילו במאומה. ואז הבן שלי שייעל'ה אומר לאבא: "תביא לי מחר קופסא כזו של הכדורים, קונצרט". האבא שואל אותו: "לשם מה?" ושייעלה אומר לו: "תביא ותראה". למחרת בתפילה מגניב האבא לשייעל'ה את הקופסא, לא לפני ששייעלה מוודא כי לא גילה דבר וחצי דבר לבנו – התלמיד שובב. מגיע השיעור, ולפתע מצלצל הטלפון הסלולארי של בני. שייעלה לעולם לא ידבר בסלולארי באמצע השיעור, אבל במקרה זה חורג ממנהגו. כך התנהלה השיחה: "כן, בטח, משהו דחוף"? "אה נכון, טוב שהזכרת לי, באמת שכחתי לקחת הבוקר את הכדור, אני מודה לך מאד, כבר אקח אותו. יום טוב". הוא מסיים את השיחה ואומר לתלמידים: "מזל שאשתי  התקשרה להזכיר לי שלא לקחתי היום את הכדור,  באמת כבר הרגשתי שקשה לי ללמד ולא ידעתי למה" , וכאן הוא פונה לילדי הכיתה: "מי מתנדב להביא את הכדורים שלי?" מובן כל הכיתה מתנדבת. שייעלה סוקר את הילדים ולבסוף בוחר בילד השובב. "על השיש בחדר המורים יש שקית עם קופסת כדורים. תוציא את הקופסה מהשקית ותביא לי". הילד רץ בשמחה, ניגש לשקית כמובן רואה קופסא מוכרת, דומה מאד לקונצרט שלו. הוא מביא אותה למחנך, וזה אומר לו: תביא לי בבקשה כוס מים" . הוא רץ ומביא כוס מים, ושייעלה אומר לכולם "לכדורים האלה קורים קונצרטה, הם מיועדים למי שקשה לו להתרכז. אינכם יודעים כמה מסכתאות ניתן לסיים בזכות הכדורים הללו. מדי יום אני נוטל כדור, כדי שאוכל ללמד אתכם, אבל היום, מה לעשות – שכחתי, והבן שלי לוקח כדור ובולע אותו, בלי להתבלבל. ומה קורה אם לא כך? ילד נוסף מהכיתה אומר: " המלמד, גם לי יש כדורים כאלה", וילד אחר מוסיף: "גם לי, אבל לא כאלה בדיוק, אלא כדורים אחרים שעוזרים לריכוז קוראים להם ריטלין". למחרת, הילד הסרבן מביא בילקוט את הכדורים ונוטל ללא בעיות. באותו יום הוא הילד המרוכז ביותר בכיתה. כך למחרת וכך בחודשים שלאחר מכן. מהר מאד הילד הזה, שעמד לפני זריקה מהת"ת, הפך לאחד משלושת הטובים בכיתה. אלא מה, ילד אחר ששיעל'ה העניש סיפר לאביו כי המלמד שלו נוטל כדורים. האבא לא להאמין ובירר זאת, ואכן גם ילדים אחרים אמרו המחנך בעצמו אמר שהוא לוקח כדורים. כך התפשטה השמועה בכל 'מאה שערים' והגיעה עד אליי. "המבין אתה אבא מה מקור השמועה שהגיעה אל אונזך" אומר לי שייעלה.

 

ואני נוטל את בני שייעל'ה, נושק על מצחו ואומר לו: "בני, בני, לא האמנתי שתלך רחוק כל כך בשביל תלמיד, אבל אני מבטיחך נאמנה שלא יבולע לך כל רעה". כעבור מספר חודשים כבר ידעו כל ההורים את האמת מדוע עשה כך שייעלה, רק לא ידעו לטובת מי, והאב שעשה את כל המהומה הפך למעריץ הגדול ביותר שלו. "זה הסיפור בקצרה" אני אומר לגברת  "אני מציע לך, שתבקשי מהמחנך של הילד שלך לעשות אותו תרגיל, אם הוא מוכן, אבל לא לפני כל הכיתה, אלא בהצגה פרטית מול הילד בחדר המורים, כביכול בהיסח דעת, אני מקוה שהפטנט של שייעלה יועיל גם לילד שלך". אנחנו נפרדים ממנה וממהרים למונית שתסיע אותנו הביתה. אשתי מתוחה ומסוקרנת אם האישה תעשה בעצתנו ואם המלמד של הילד שלה יסכים לעשות מה ששייעל'ה עשה בשביל התלמיד שלו, ולאשתי יש עוד דאגה קטנה: אולי האישה לא הבינה והיא חושבת ששייעלה שלנו באמת לוקח כדורים... מסתבר שהאישה באמת לא הבינה, אבל לא מה שחשבנו. ימים ספורים לאחר מכן האישה מתקשרת לביתנו ודיווחה לאשתי מה קרה. אדון חיים ולדר, שב, כי מה שאספר כעת יעשה לך כאב ראש או לב: הדבר הראשון שהיא עושה בבואה לביתה הוא – לקרוא לילד שלה, להושיב אותו לידה ולספר לו את הסיפור...

 

אתה מבין מה היא עשתה, החכמה הזו? היא סיפרה על התכסיס של שייעלה ופשוט הרסה ברגע אחד את כל העניין. אתה שואל מה קרה? זו ההפתעה האמיתית. מסתבר שהילד שלה פחות חכם אפילו ממנה, וכשהוא שמע את הסיפור הוא כל כך התלהב, שמאותו יום לקח את הקונצרט שלו בלי בעיות, ורק בכוח מנעה ממנו אמא שלו לקחת את הקופסה לכיתה. לך תבין בני אדם.

 

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם, תן לי עיניים טובות. תן לי מחשבות טובות. כל פעם שאני רואה מישהו שמתנהג לא כ"כ יפה, תעזור לי לחשוב עליו טוב, כי כבר ראיתי שכשאני רוצה לראות את הכל בעין טובה ולחשוב על כולם מחשבות טובות, אתה עוזר וזה פתאום נהיה כל כך קל.

תעזור לי תמיד ללמד כף זכות. כי אין דבר כזה בעולם, אין התנהגות כזאת שאי אפשר ללמד עליה כף זכות.

אל תתן לי לשכוח שאני לא יודע איזה נסיונות אני אצטרך לעבור מחר ושאם אני הייתי במקומו של זה שכל כך בקלות פסלתי אותו, מי יודע אם לא הייתי פי מליון יותר גרוע.

רבונו של עולם, אני מחלק את האנשים בעולם לידידותיים, לקרירים ולכאלה שכדאי להתרחק מהם, שלא כדאי להתעסק איתם.

תעזור לי אבא לחשוב שכולם טובים, כולם מתוקים, שכל מה שחשבתי עליהם לפני כן, זה הכל היה נדמה לי.

רבונו של עולם לא רוצה לדבר רע על אף אחד בעולם, רוצה לחשוב טוב, ללמד זכות, לזכור שכולם ילדים שלך, ואתה אוהב אותם ואם זה כך, אז גם אני צריך.

רבונו של עולם תעזור לי לראות טוב לחשוב טוב ולדבר רק טוב.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע