אלה מסעי בני-ישראל (במדבר לג,א)

פרשתנו פרשת 'מטות מסעי' (בשנה שאינה מעוברת - שתי הפרשות מחוברות) נפתחת במילים "אלה מסעי בני-ישראל", ואז התורה מפרטת את המקומות שבהם חנו בני-ישראל במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. הדבר מעורר מיד תמיהה: אם הדגש הוא על המקומות שבהם חנו, מדוע נאמר "אלה מסעי בני-ישראל" ולא "אלה חניות בני-ישראל"?

השאלה מתחזקת עוד יותר על-פי תורתו הידועה של הבעש"ט, שארבעים ושניים המסעות שהיו אצל בני-ישראל קיימים בחיי כל אדם, מלידתו ועד כניסתו (אחרי 120 שנה..) אל ארץ החיים העליונה. הבעש"ט מסביר, שכל אחד ואחד מהמקומות שבהם חנו בני-ישראל מסמל מדרגה מסויימת בעבודת ה', שאליה צריך האדם להגיע. הדגש הוא אפוא על ההגעה למדרגות הללו, ולא על המסע ("מסעי") אליהן.

לא לעמוד

אלא בכך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה - עליו להיות כל הזמן ב'מסע', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות. וכפי שתורת החסידות מכנה זאת: האדם נדרש להיות במדרגת 'מהלך' ולא בדרגת 'עומד'.

'עמידה' פירושה שעומדים באותו מקום. גם אם יש בו עליות, אלה עליות יחסיות ומוגבלות, במסגרת אותו מקום. 'הליכה' (אמיתית) פירושה, שהאדם עוזב לגמרי את מקומו הקודם ועולה למדרגה גבוהה לאין-ערוך ממדרגתו הקודמת. לזאת רומזת התורה בפסוק "אלה מסעי" - צריך תמיד להיות בתנועה של "מסעי", עלייה מדרגה אל דרגה.

העלייה שבירידה

מבואר בתורת החסידות, שארבעים ושניים המסעות במדבר רומזים גם-כן לשלבים השונים בגלותו של עם-ישראל, כשהוא שרוי ב'מדבר העמים' (בארצות הנכר). נמצא אפוא, שה'חניות' מסמלות את שלבי הירידה והגלות, כאשר עם-ישראל מתעכב בגלות. אף-על-פי-כן נקראות גם ה'חניות' בשם "מסעי", כי בעומק הדברים גם הן חלק מהנסיעה ומהעלייה.

התכלית והכוונה של הירידה בגלות, היא הגאולה שבאה לאחריה. זו ירידה שלצורך עלייה. אדרבה, דווקא על-ידי הירידה באה העלייה הגדולה, וזו עלייה לדרגה גבוהה לאין-ערוך מהמצב שהיה קודם הירידה, בדוגמת יתרון האור שבא מן החושך.

לא להתייאש

מכאן יכול כל יהודי לשאוב עידוד ותקווה: גם אם נכשל חלילה בחטא ועבר על רצון ה', אל לו להתייאש. עליו לפעול שיהיה "יתרון האור מן החושך", שדווקא מתוך הירידה והחטא יבוא לידי עלייה והתחזקות בעבודת ה', שבזה יתרונה של עבודת התשובה. כאשר יעשה כן יתברר בסופו של דבר, שגם הירידה הייתה בפנימיותה התחלה של העלייה.

וכך גם הירידה הגדולה של הגלות אינה צריכה לייאש אותנו חלילה. עלינו לזכור, שגם ירידה זו (- ככף הדחפור הזה, היורדת מטה, להרים את העפר...) היא חלק מ"מסעי", שיביאו לעלייה הגדולה של "והפכתי אבלם לששון", עד ש"יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", במהרה בימינו ממש.