chiddush logo

חקת התשע

נכתב על ידי salvo, 30/9/2012

 

חקת התשע

 

פרשת השבוע פותחת בפרשת פרה אדומה, שהיא הדרך להיטהר מטומאת מת.

טומאת מת היא רק אחת מסוגי הטומאה שהתורה מגדירה.

ננסה להבין את המושג טומאה וכן את המשותף לכל סוגי הטומאה.

 

טומאה נוצרת, כאשר משהו מפסיק לממש את הפוטנציאל שניתן בו.
לדוגמה, טומאת מת נוצרת עקב כך שהגוף, ללא הנשמה שעזבה אותו, כבר אינו יכול לעשות דבר.

 

אם נסקור את סוגי הטומאה הנוספים, נגלה שכולם קשורים במוות.

טומאת שרץ - מדובר רק בשרצים מתים.

טומאת נבלה - כאשר בהמה טהורה מתה לא ע"י שחיטה כשרה.

טומאת צרעת - המצורע חשוב כמת, ואם נשווה לצרעת הידועה לנו כיום,
אז זוהי מחלה שגורמת למיתת האיברים.

טומאת נדה - דם נדה נובע מכך שמערכת הרבייה של האישה לא נוצלה להריון,
ולכן היא מתחדשת. לא נוצרו חיים – מעין מוות.

טומאת קרי - בדומה לטומאת נדה אצל האישה - פוטנציאל חיים שלא נוצל.

טומאת זיבה - תקלות  באיברי הרבייה – לא ניתן להשתמש בהם לרבייה.
(לגבי טומאת יולדת, ניתן להראות גם כן שישנו קשר למיתה אך אכמ"ל).

ראינו אם כן, שטומאה נוצרת במקום שישנו מוות, ומוות הוא מצב שלא ממומש
פוטנציאל כלשהו.

 

מעניין לראות שחז"ל מונים כמה מקרים בהם אדם נחשב כמת:

מצורע, עיוור, עני, ומי שאין לו צאצאים.

מדוע דווקא הם נחשבים כמתים, ולמה הכוונה בהשוואתם למת?

אדם חי הוא אדם שיכול לתת. לעומת זאת, מת אינו יכול לתת לאף אחד.

 

כל ארבעת האנשים שנמנו לעיל, חסרים את היכולת לתת:

1)       עני – אין לו מה לתת.
כמו כן, ניתן לומר לפי המשנה בפרקי אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו", אם כן עני הוא מי שאינו שמח בחלקו, ואדם כזה בוודאי לא יתן לאחרים...

2)       עיוור – אינו רואה את חברו, ולכן לא יכול לדעת מה חסר לו כדי לסייע לו.
ובדומה להסבר אצל העני, יתכן שעיוור הוא אינו מי שאינו רואה כלל, אלא מי שעוצם
את עיניו מלראות את צרכיו של חברו, ומכאן גם שאינו נותן...

3)       מי שאין לו צאצאים – אין לו למי לתת.

4)       מצורע - עונשו של המצורע הוא לשבת מחוץ למחנה, בדד, מרוחק מכל בני האדם.
לכן, גם ממנו נמנעת אפשרות לתת לזולת.

 

אם כן, אדם, אפילו חי, שאינו מממש את הפוטנציאל הטמון בו, ואינו נותן ותורם לזולת,
נחשב למת בעודו חי.

 

מפרשתנו ניתן גם ללמוד על כוחה של נתינה ותרומה לזולת.

 

במדרש רבה, על פרשת במדבר, פרשה א' ד"ה ב' "וידבר ה'", מספר המדרש,
כי שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לעם ישראל במדבר, ושלושתם בזכות שלושת המנהיגים:

א)      מן בזכות משה.

ב)      ענני כבוד בזכות אהרון.

ג)        הבאר בזכות מרים.

 

מפרשתנו לומדים שענני הכבוד היו בזכות אהרון, ושהבאר הייתה בזכות מרים.

כיצד?

הלימוד נובע מכך, שלאחר מותם של אהרון ומרים, המתואר בפרשתנו, מורגש החוסר
במתנות אלה.

 

לאחר מות מרים, אומרת התורה (במדבר כ', א') "...ותמת שם מרים ותקבר שם",
 ומיד בפסוק אחריו "ולא היה מים לעדה".
מכאן שהמים היו בזכות מרים עד מותה.

לאחר מות אהרון, אומרת התורה (במדבר כ"א,ד') "...ותקצר נפש העם בדרך",
והמדרש מסביר שנפש העם קצרה, כי נעלמו ענני הכבוד, וכעת כאשר הם חשופים לשמש,
קצרה נפשם.

במסכת תענית, דף ט' עמ' א', למדים זאת מפרשה שאף קרובה יותר לפרשת מות אהרון,
הפרשה שמיד לאחר תיאור מות אהרון, פותחת במילים (במדבר כ"א, א') "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים", ומסבירה הגמרא "מה שמועה שמע - שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד".

 

אם כך, בפרשתנו מתואר, שבני ישראל איבדו את שתי המתנות הטובות של הבאר וענני הכבוד, לאחר מיתתם של שני הרועים, אהרון ומרים.

 

מעניין לראות, שמפרשתנו גם ניתן ללמוד, שמתנות אלה חזרו לעם ישראל.

כיצד?

ישנה פרשיה בפרשה, המתחילה בפרק כ"א, פסוק י', המתארת את המשך מסעות בנ"י
בדרך לארץ ישראל, אך פס' י"ד אינו מובן: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה
ואת הנחלים ארנון".


וקשה - על איזה מלחמה מדובר? הרי לא מתוארת בפסוקים שום מלחמה.

ועוד, מה משמעות המילים "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון"?

הגמרא במסכת ברכות, דף נ"ד א', משלימה את התמונה.

הגמרא מספרת על שני מצורעים, שהלכו בסוף המחנה, כיוון שהיו מצורעים,
ושמם "את" ו- "הב".

בני ישראל עברו במעברות ארנון, שהם שני הרים שלמעשה היו פעם הר אחד. כשנפרד ההר
לשני חלקים, בצד אחד היו בליטות, ובצד השני היו נקיקים בהתאמה.
אמרו האמוריים, שזוהי הזדמנות לתקוף את בני ישראל. האמוריים יתחבאו בנקיקים,
וכשיגיעו בני ישראל, יתקיפו אותם באבנים וכד', ללא שיהיו מאוימים בגלל עמדתם העדיפה.

מה שלא ידעו האמוריים, הוא שהענן שהלך לפני המחנה, היה דואג לשטח את ההרים,
כדי שלא יקשו על הליכתם של בני ישראל.

כך, שכאשר התחבאו האמוריים בנקיקים, נצמדו שני חלקי ההר, והבליטות בצד האחד,
חדרו לנקיקים בצד השני, ומחצו את כל מי שהיה בהם. לאחר מכן נשתטח ההר,
ולמעשה לא היה שום סימן לנס הגדול שעשה הקב"ה.

מה עשה הקב"ה כדי שבנ"י יכירו בנס? הבאר עברה שם בנחל ארנון, והוציאה את איברי ודם ההרוגים, אותם ראו את והב, והודיעו לשאר העם, שהבין את הנס וציין אותו בשירה.

 

אם כן, ניתן לראות מסיפור זה, שענני הכבוד והבאר חזרו.

ענני הכבוד- השטיחו את ההרים, והבאר- גרפה את איברי המתים.

מה גרם לחזרתם של ענני הכבוד והבאר? מה השתנה ממועד מותם של אהרון ומרים,
ועד לניסי מעברות ארנון?

 

בין מות מרים ואהרון, לבין פרשת ניסי מעברות ארנון,  מצויה פרשה קטנה בת שלושה פסוקים (במדבר כ"א א'-ג'), המספרת על מלחמה של הכנעני מלך ערד בבני ישראל.
בקרב הראשון מצליח הכנעני לשבות שבי מבני ישראל.
למדו חז"ל שמדובר סה"כ בשפחה אחת, מזה שכתוב "וישב" ולא "וישבה" -
התורה ממעטת את השבי.

בני ישראל נודרים נדר, ומקדישים את כל השלל לקב"ה, ואז יוצאים לקרב נוסף, ומנצחים, ובאמת מחרימים את ערי הכנעני - חרם לגבוה, לקב"ה.

בני ישראל מפגינים אחריות ואחווה, כלפי שפחה כנענית אחת, שהיא אפילו לא חלק מבני ישראל.

אולי היינו מצפים שבני ישראל יוותרו על השפחה, כדי להימנע ממלחמה מיותרת, הרי שפחות אחרות ניתן להשיג.

 

אך בני ישראל מלמדים אותנו פרק באחווה ואחריות.

בני ישראל אינם מוותרים אף על שפחה כנענית, ויוצאים לקרב על מנת להצילה, וכדי שלא יחשדו שהקרב הוא כדי להשיג שלל - הם מקדישים את כל השלל לקב"ה, כדי להדגיש לעצמם,
וגם לדורות, שהצלת שפחה כנענית משבי, זו מטרה מספיקה לצאת למלחמה.

 

מעניין שבני ישראל קוראים למקום "חרמה".

אנחנו מכירים את חרמה מסיפור אחר בתורה. לאחר חטא המרגלים, ולאחר שהתבשרו שהדור הנוכחי לא יכנס לארץ ישראל, מחליטים בני ישראל בכל זאת לצאת לקרב נגד הכנעני המקומי, למרות אזהרתו של משה. המלחמה כמובן אינה מצליחה, והכנענים מכים את בני ישראל
"עד החרמה" (במדבר י"ד, מ"ה).

 

אנו רואים, שהאחווה מצליחה להפוך את חרמה מסמל הכישלון, לסמל ההצלחה והניצחון.

כך מצליחים בני ישראל, להחזיר להם את המתנות הטובות, ענני הכבוד והבאר.

מי יתן, שיהיו דברינו להצלחת ולשחרורו המהיר, ולחזרתו בשלום הביתה,
של החייל החטוף גלעד שליט, אמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספר החינוך מצוה רסג - שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב

שרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב [שם, שם ו'] קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פירשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד, למעלה מכל טומאה. והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע.

 

ספר החינוך סדר ומניין המצוות

מצות טומאת שמונה שרצים (קנט)

מצות ענין טומאת נבילה (קסא)

מצות ענין טומאת יולדת (קסו)

מצות ענין טומאת מצורע (קסט)

מצות ענין טומאת זב להיות טמא ומטמא (קעח)

מצות ענין טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא (קפ)

מצות ענין טומאת נדה שטמאה ומטמאה (קפא)

מצות ענין טומאת זבה שטמאה ומטמאה (קפב)

מצות טומאה של מת (שצח)

 

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך רמז תשמב

... חשובים כמת עני דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, מצורע דכתיב אל נא תהי כמת, סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם...

 

במדבר פרק כ

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ... וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

(כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: ס

 

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ט עמוד א

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר. שנאמר +במדבר כ'+ ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה, וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר +במדבר כ"א+ וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב +במדבר כ'+ ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו.

 

במדבר פרק כא

(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן ... כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:

(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א

תנו רבנן: הרואה ... מעברות נחלי ארנון, ... צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. ... - דכתיב: +במדבר כ"א+ על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה וגו'; תנא: את והב בסופה - שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל, כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון, אמרי: כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו; כיון דאתא ארון, אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו את והב, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה, היינו דכתיב: +במדבר כ"א+ ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב.

 

רש"י במדבר פרק כא

(יד) ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:

(טו) ואשד הנחלים - תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

(טז) ומשם בארה - משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:

 

במדבר פרק כא

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

(ג) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:

 

רש"י במדבר פרק כא

(א) וישב ממנו שבי - אינה אלא שפחה אחת:    (ב) והחרמתי - אקדיש שללם לגבוה:

 

במדבר פרק יד

(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע