התורה מספרת על בתיה שמצאה את משה "ותחמול עליו" (שמות ב, ו), שזה רחמים. וקודם לכן סופר על שפרה ופועה שהחיו את הילדים שזה גמילות חסד. ועל מרים נאמר "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שם, ד) שלכאורה מה החידוש שעמדה מרחוק?- אלא זה מראה עניין של בושה שמתחבאת מרחוק. וכך יצא משה וגדל בשלושת דברים אלו שהם הסימנים של בנ"י- רחמנים ביישנים וגמ"ח. וכך יצא מארמון פרעה "וירא בסבלתם" ופרש"י מחז"ל 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם' (ב,יא) שזה רחמים (וכן כשהשקה את צאן יתרו) והכה את המצרי שזה גמילות חסד לאותו יהודי (וכן בעזרה לבנות יתרו) וראה בשמו"ר (א,כז) שמביא שמשה ריחם על ישראל ועזר להם בשטח. ובושה במשה רואים בסנה "ויסתר משה פניו" (ג,ו) וכן התורה מעידה על משה שהוא העניו באדם. ולכן היה ראוי משה להוציא את בנ"י ממצרים, כאדם המדגיש את מעלותיהם המעולות של ישראל. (ויצאו בזכות נשים רחמיניות שעזרו לבעליהן- שיש בזה רחמנות של הנשים וגמ"ח שעזרו לבעליהן ומעין בושה שעשו זאת בסודיות) וכן הוא הראוי להביא את בנ"י למעמד הר סיני ולקבל את התורה, שהיא מתאימה לבנ"י ולכן קשורה ומבוססת על שלושת מידות אלו. ולכתחילה היה מיועד להכניסם לארץ ישראל שגם היא קשורה ומתאימה לבנ"י ולכן קשורה לשלושת המידות, ולכן הגלות באה ע"י שלא שמרו שמיטה, שבזה ביטלו רחמים וגמ"ח לעניים, ועזות מצח שלא לתת להם. וכן 3 העברות זה ע"פ המידות, ע"ז כנגד רחמים שהע"ז היתה משחיתה את האדם (כע"ז של המולך), שפיכות דמים כנגד גמ"ח שבמקום לעזור לחברו הוא רוצחו, ועריות כנגד בושה שלא מתבייש בתאוותיו וערומו. וכיון שחטא משה במי מריבה לא ניכנס לארץ על שקרא להם המורים שפגם בבושה שביישם, ולא ריחם עליהם שרוצים מים, והיה נותן מים כגמ"ח (ע"י בקשה מה' שיתן להם). ולכן מפגם זה לא הכניסם לארץ הקשורה למעלת מידות בנ"י. אבל מראש היה ראוי, ולכן הוא המוציא את בנ"י ממצרים שזה למען הביאם לארץ ישראל (כמו שנאמר "ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו" [דברים ו,כג]) כיון שמחבר במידותיו המעולות של בנ"י את בנ"י לארץ ישראל והתורה. ולכן ספר שמות פותח בשמות בנ"י הבאים מצרים כרמז למעלותיהם המעולות של בנ"י שלכן ראוי לספרם בחייהם ובמיתתם.