נח, העורב והיונה

---------------------------.

 שערו בנפשכם איזה בלגן של גן חיות היה לנח בתיבה וחודשים לא מעטים.

  בתקופה זו,התוודע נח לחיות ולעופות וכמו גם סבל מהם לא מעט.

. מבין העופות סבל נח ביותר מהעורב.

 זה ביקש בכל הזדמנות לפרוץ ולצאת מהתיבה והיה מתנחל תמיד על סף חלונה של התיבה . 

משל ממתין אך להזדמנות לברוח. 

והנה משנח אך פתח את החלון שילח נח את העורב .

 וביקש באמצעותו לערוך את הבדיקה.

 שלא למרבה ההפתעה, העורב בכלל,לא "שם" על נח .

היה הולך ושוב ונח אך על גג התיבה.

 זאת ועוד במחשבה תחילה ביקש נח לשלוח את העורב ,

משסבר כי סיכויו לשרוד טובים יותר באשר אין הוא בוחל במאכל נבלות .

וכאלה יכל למצוא שאריות גם הצפות על פני המיים

 באין מוצא ניסה נח את היונה האהובה עליו. אותה השקטה והחביבה.

שהיונה בפנים התיבה הייתה ה"איפכא" של העורב  .

כאמור שקטה ומתחבבת .

 והנה עתה צאו וראו את נימת הכתוב השונה ביחס לעורב וליונה.

 לעורב אין כל זכר של קרבה או יחס של שייכות  או אינטימיות של שהיא.

רק פועל אחד המשקף עובדתית את צפיית נח .

שליחתו כניסיון לדעת מצב הארץ והמים. 

לעומת זאת ביחס ליונה מרעיף המקרא ביטויים יותר חמימים וקרובים :

ראשית נאמר על נח ששילח את היונה "מאיתו" .- "דגש על "מאיתו"

כלומר משל גם  נפרד ממנה בצער.

 וכששבה משל שמח לקראתה שנאמר  : 

 "שילח ידו ויקחיה" .שוב מין נימה אישית 

 ואפילו אולי מין געגוע.

 אחר כך נאמר :"ותבוא אליו היונה" . 

 שוב דגש על  : "אליו "-  לא אל התבה.

 משל גם היא התגעגעה ודווקא אליו.

וגם הביטוי "עלה זית טרף בפיה".

  גם הוא מן קוד של בשורה לאמור:

 ניצח השמן את המיים וגם אלה המיים 

נטרפו מהארץ ואינם עוד.

 פינת

 ה"כלישעה" 

==============

[על משקל :"קלישאה"].

 "כלי" של מימרה לכל שעה. :

 וכי למה התורה החלה באות :"ב" .

משום שהאות "א" שמורה לאלוהים

 ובדרגה שנייה גם לאדם שלאחר הבריאה

 .ללמדך : שהאלוהים וצלמו 

 קודמים לכל .

 משה אהרון