בצדק תשפוט עמיתך

הסיפור שלפנינו התרחש לפני כמאה שנה, בתקופה שבין 

שתי מלחמות עולם. רעב כבד שרר בארץ ישראל, הדלות 

והמחסור בלטו מכל בית ומכל פינה.

ר' זלמן המוהל שמר ברשותו מטבע נפוליון זהב שעברה אליו 

בירושה, עליה שמר בשמירה יתרה על הארון הגדול בחדרו. 

ימים רבים נחה המטבע במקומה בשלווה, עד לאותו יום בו 

גילה מנחם – בנו בכורו – את מקום המחבוא. מנחם חיכה 

לעת מצא, טיפס על שולחן וכסא שעליו, שלף במהירות את 

המטבע היקרה וללא שהיות אץ רץ לחנות המכולת של 

זכריה, מילא חופנו במיני מתיקה ושילם במטבע שבידו. לא 

עבר זמן רב, והאבא שעקב בתמידות אחר גורל המטבע, גילה 

עד מהרה כי היא נעלמה..

לאחר חקירה קצרה התגלתה התעלומה, והנער מנחם נאלץ 

להודות על מעשהו. ר' זלמן רץ במהירות לחנותו של זכריה 

וצעק עליו על גנבתו הגדולה לקחת מטבע כה יקרה תמורת 

מעט ממתקים. זכריה הנבוך השיב מיד – ידידי היקר, מטבע 

נחושת פשוטה קבלתי מבנך ולא מטבע זהב!

מנחם הובא אל החנות, והוא הודה שוב על לקיחת המטבע 

מעל הארון וכי בתמורתה רכש את הממתקים. למשמע 

הצעקות והאשמות התאספו כל תושבי המקום במטרה 

להשליט סדר, עד שמצאו שניהם את עצמם ניצבים מול בית 

הדין, משמיעים טענותיהם על המטבע היקרה ועל הכחשת 

המוכר.

הדיין שמע את שניהם וכך יצא פסק דינו: ''ישבע המוכר 

שקיבל מטבע נחושת, וכך תיווכח חפותו, ויפטר מלשלם''.

זכריה המוכר, שידוע היה כירא שמים וירא חטא, הסכים על 

אתר לעמוד ולהישבע כי קבל מטבע נחושת. אך ברגע 

האחרון עצר אותו ר' זלמן ואמר לכל הנוכחים, כי כיוון 

שבטוח הוא שעומד הלה לישבע לשקר, הרי מוכן הוא למחול 

לו על חובו ובלבד שלא ישבע שבועת שקר.

עוד זמן רב הדהד הסיפור ברחבי העיר, כולם היו כמרקחה 

אודות רמאותו של זכריה החנווני, אט אט הפסיקו לקנות 

אצלו, פסקו הקונים בהדרגה כמעט לגמרי, עד שנאלץ זכריה 

לסגור את חנותו על מסגר ובריח, בעוד הוא ובני ביתו נמקים 

ברעב מחפיר.

 תקופה חלפה. האנגלים התחילו לשלוט בארץ. המצב 

הכלכלי התחיל להשתפר אצל רבים מיהודי ירושלים, ואז 

הגיע המכתב הפלאי שזעזע את ר' זלמן ואת כל העיר 

בתדהמה מוחלטת:

''לכבוד שכני היקר ר' זלמן.

צר לי מאד ובוש אני ממך בכל לשונות של בושה וכלימה, אך 

מבקש אני לכפר על מצפוני ולפיכך אני פונה אליך מעומק לב 

נרגש ומבקש את סליחתך ומחילתך. לפני כשנה פגשתי את 

בנך רץ בחוצות לכיוון המכולת של זכריה, והבחנתי ברור 

ממרחקים במטבע הנוצצת שבידו. מטבע של זהב אמיתי!

אמרתי אל לבי, כיצד יתכן כי רעב שורר בכל הארץ, וגם ביתי 

ריקם מכל מאכל, ובבית שלך – ילדים משחקים עם מטבעות 

זהב.. היצר פיתני מהר לקחת את המטבע מידו, ולהחזירה לך 

כשירווח לי. וכך נגשתי אל בנך, שאלתי אותו ''מה זה בידך'', 

וכשהסבתי את תשומת לבו לענין אחר – החלפתי מהר את 

המטבע שבידו עם מטבע נחושת פשוטה שהכנתי, ומכיוון 

שהן דומות כמעט להפליא – לא שם בנך לב ל'עסקה' 

שבצעתי בשניות אלו ובמטבע הנחושת – רכש בחנות את 

הממתקים שהביא.

עתה רווח לי ב''ה, והנני מחזיר לך את מטבע הזהב שגנבתי 

ממך. אנא סלח לי, מחל לי, כפר לי ....''

 ר' זלמן החוויר כסיד וכל גופו רעד כעלה נידף. - לחינם 

חשדתי בכשרים!

בגללי כולם הוציאו לעז על זכריה ישר הדרך, שהסכים 

לישבע על חפותו, ואני הוא האשם על סגירת חנותו!

 בפרשתנו, פרשת קדושים, פרשת המידות הטובות שיבור 

לו האדם כדרך ארץ הקדמה לתורה, קודם זמן מתן תורתינו, 

אנו קוראים בין כל ההלכות החשובות:

''בצדק תשפוט עמיתך'', מפרש רש''י – ''הוי דן את חברך 

לכף זכות''.

כך גם התחלנו ללמוד במסכת אבות – ''והוי דן את כל האדם 

לכף זכות'' ו''אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו''. אסור 

לעולם להחליט במהירות על חובתו של השני ולהרשיעו.

הבעש''ט הק' מפרש – ''הוי דן את כל האדם לכף זכות'' – אל 

תהא בהול לחרוץ את משפטו של הזולת, כי ''אל תדין את 

חברך עד שתגיע למקומו'' – להוי ידוע לך שמראים לך זאת 

אצל חברך על מנת שתדון אותו, כי כיון שאתה כבר הגעת 

למקומו וכבר עשית מעשה זה, והמשפט אשר תחרוץ עליו 

יהיה משפטך שלך, ואם תדון אותו לכף זכות, הרי אתה מיטיב 

לעצמך.

ובזה הוא מסביר את הפסוק ''מכל פשעי הצילני, חרפת נבל 

אל תשימני'' – דוד המלך מבקש מה': הצילני נא מכל פשעי 

שלא אענש עליהם בזה ש''חרפת נבל אל תשימני'' – שלא 

תשימני למחרפו של הנבל העושה רעה, וכך לא אדון אותו 

לכף חובה ואז אנצל אני מעונשו שאני מטיל עליו.

בצדק תשפוט עמיתך – תמיד לתור ולבקש ולחפש את 

ה''צדק'' והטובה במעשים של השני, לעולם יש להשתדל 

לדון לכף זכות, וכך גם הבורא ידון אותנו לכף זכות על 

מעשינו.