הכיצד-זה לבן מתעשׁר בזכות יעקב – ואילו יעקב עצמו עֶבֶד לו

נכתב על ידי ישראל, 5/11/2013

 חידושים נפלאים מהגאון ר' אריה לייב היימאן לפרשת שבוע, פרשת ויצא

 

 

הכיצד-זה לבן מתעשׁר בזכות יעקב – ואילו יעקב עצמו עֶבֶד לו?

 

וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ (ל, כז).

 

תֵּכף לתלמידי חכמים (המקריבו אליו ומארחו בביתו – רש"י) ברכה, שנאמר 'וַיְבָרֲכֵנִיה' בִּגְלָלֶךָ'.

איבעית אימא מהכא, שנאמר 'וַיְבָרֶךְ ה'אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף', (ברכות מב.).

 

עולםהפוך ראיתי!

 

לבןופוטיפר, הרשעים, מתברכים ומתעשׁרים בזכות יעקב ובזכות יוסף. ואילו הם עצמם – סיבתהברכה ומקורהּ – נתונים בשיעבוד ובתת-תנאים. יעקב עובד את חמיו לעתיד ללא כל תמורהכספית ומעיד (לא, מ): "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָהוַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". יוסף עֶבד מושפל וחסר כל אישיות עד שיכוליםאדונו ואשת אדוניו להתעלל בו ואף להשליכו לבית-האסורים, היתכן הדבר?

 

וההסברפשוט הוא: יעקב ויוסף, בבואם לבית אדוניהם, היו רווקים. ומי שאיננו נשוי לאשה –אינו   מחזיק ברכתו עבור עצמו!

 

וזו,גמרא מפורשת ביבמות דף סב' ע"ב: "אמר רביתנחום, א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה... שרוי בלא ברכה דכתיב 'לְהָנִיחַבְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ'... רבא בר עולא אמר, בלא שלום. דכתיב 'וְיָדַעְתָּ כִּישָׁלוֹם אָהֳלֶךָ'." וברש"י: "וידעת כי שלום אהלך – בזמןשיש לך אהל".

 

ונראהלי, שה'שרוי בלא ברכה' הוא תוצאה של 'שרוי בלא שלום'. וכמו שאומרת המשנה בעוקצין (פ"גמשנה יב'): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה'עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵך אֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם'."

 

ולכןמאז נישא יעקב, התברך גם יעקב בנכסים בבנים.– חרף כל מאה הרמאויות של לבן.[1]

גםיוסף הגיע לשיאו בהיותו נשוי. בפרק מא' מתואר, שבתוך כדי המלכתו של יוסף נותן לופרעה את אסנת לאשה. רק כלי שלם יכול להתברך במלכות ובכל אוצרות אסמי מצרים, ושאלו ישתייכואליו.[2]

אלאשעד שיעקב ויוסף נשאו,  כל הברכה עברה ללבןופוטיפר כיון  תֵּכף לתלמידי חכמים ברכה,וכנ"ל.

 

 

v 

 

המשנהב'עוקצין' המובאת לעיל, אומרת שצריך שלום כדי שתחול ברכה, וצריך לבהבין: על איזהברכה מדובר? עונה על כך המשנה: "שנאמר 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךאֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם". 'עוז' האמור כאן הוא התורה, כמו שאמרו במדרש:

"כשנתןהקב"ה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי העולם אחזתןרעדה בהיכליהן, נתקבצו אצל בלעם א"ל מה קול ההמון הזה ששמענו שמא מביא מבוללעולם שנאמר 'ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב'... אמר להם,  כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול... אלאחמדה טובה יש לו בבית גנזיו שגנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולםונותנה לעמו, שנאמר 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'. (ילקו"ש תהלים תשי)".

 

התורההיא 'חפצא' של ברכה, ועליה נאמר: "אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁרתִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם".

אךהכלי המחזיק את הברכה הוא השלום. ובלי ששורר שלום בין כל ישראל – אף אם ישמרו תורהומצוות – ייהנו הגויים מהברכה המיועדת לישראל, כשם שלבן ופרעה נהנו מן ההפקר.

 

ודברירש"י על כל ארבעים ושמונה הברכות של פרשת בחוקתי – ברורים וחדים: "שאםאין שלום --- אין כלום!"

 

וחתימתכל ברכות שמונה-עשרה, אף היא בברכת 'שלום'. כי כאמור, כל ברכה שביקשנו ושאיחלנולעצמנו קודם לכן, לא תחול בהעדר כלי המחזיק אותה.[3]

(מתוךספרו של הרב "חיי לבב" עמודים קלו-קלח - בעריכת חתן הרב ז"ל).

 

v 

 

כמה משפטי שמים בדיבור אחד של רש"י...

 

רש"י נותן שתי סיבות לבכייתו של יעקב בעת פגישתו הראשונה עם רחל.

א."לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה". יש לתמוה, מדוע זהו הזמןשרוח הקודש מראה דבר זה ליעקב? ועוד קשה, שהסיבה שרחל לא נקברה עם יעקב, לפישזלזלה במשכב הצדיק (רש"י ל, טו). אבל מה אשם יעקב שהפסיד את קבורתו עם רחל? והריויש בדבר זה צער ליעקב, והראיה שבכה כאן על כך. וצער זה לָמָה הגיעוֹ?

נראה לי,שקשורה בכייתו של יעקב בבכייה של עשו. בבראשית-רבה (סז, ד) אומרים חז"לשהקב"ה איננו ותרן ח"ו. ועל כך שבלקיחת הברכות צעק עשו "צְעָקָהגְּדֹלָה וּמָרָה" (כז, לד), פרע לו הקב"ה בכך שמרדכי היהודי זעק "זְעָקָהגְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א).

 

וכנגד הבכי של עשו, כך לענ"ד, צריך גם יעקבלבכות!     

וכאן מדקדק הקב"ה עם יעקב כחוט-השערה הפלא-ופלא!בגלל שבלקיחת הבכורה עברה לאה מחלקו של עשו אל יעקב, שהרי לאה היתה מיועדת לבכורהאחים שהוא עשו, ורחל לצעיר האחים שהוא יעקב – מעתה, מקום הקבורה של רחל לצד יעקבעובר ללאה. והנה לנו הקשר בין הבכייה של יעקב לצער שגרם לעשו.

 

ב."דבר אחר: לפי שבא בידים ריקניות. אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיונזמים וצמידים ומגדנות ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביואחריו להורגו" וכו'.

עתה נתבונן: אילו היה יעקב מגיע לבית לבן כשבידו צמידים ונזמים ומגדנות, האם לבן היהמתעמר בו בחורב ובקרח, ביום ובלילה? האם היה מעז להכניס לו את לאה במקום רחל,זיווגו האמיתי? ודאי שלא! אלא, רק מפאת שיכול היה לנצל את עָניוֹ ומרודו של יעקב,ומתוך שהייתה לו שהות לעמוד על אופיו במשך שבע שנים וידע שיקבל עליו את הדין – אזרלבן עוז להתעמר בו.

 

על-כן בוכה יעקב, שעניותו תאלצהו לעבוד קשה בשביל להשיגאת רחל.

 

ומצד שני, רבותי, לוּ עשו לא היה שולח את אליפז, ולא היהנלקח מיעקב כל רכושו, ורחל הייתה נישאת לו בנקל, וכדברינו – הייתה לאה נותרתבגורלו...

ולא הפסיד עשו הרשע – אלא לעצמו!

(מתוךספרו של הרב "חיי לבב" עמודים קמו-קמז - בעריכת חתן הרב ז"ל)

המעוניין לקבל את העלון אולתרום להפצתו או לקנות את ספריו של הרב, ישלח מייל: gufbari555@gmail.com  או יתקשר לטל. 02-6420052 או 052-7177162

 

 

 

 

 



[1] תוספת מעורך הספר חיי לבב (ר' מנחם גרוסמאן): כשלבן ניתק את הקשר שלו עם יעקב לגמרי, ע"ז אמרוחז"ל (ילקו"ש בראשית קל) "'וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ' –חזר לדִווּיוֹ. מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה". עייןבפסוקים והבן, שתיכף לאחר שמוקמת מצֵבה במטרה להפריד ולנתק את יעקב אבינו ממנו –ועוד בטרם בא הבוקר שנפרדו זה מזה בפועל – פגה ופסה השפעת ברכת יעקב עליו, ושבלעניותו.

[2] לכאורה נסתר היסוד מאחת הסיבות האמורותב'זהר' (ח"ג לג:) למיתת נדב ואביהוא. וכך כתב: "דלא אנסיבו, והוו פגימין.דמאן דלא אנסיב פגים הוא, ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי, עלוי לאשריין, כל שכן על ידוי לאחרים". משמע, שאין אפשרות להתברך מרווק.

אךהמעיין בויקרא-רבה (כ, י) ייווכח שהטענה עליהם הייתה שלא נשאו נשים מחמת גאווה,שסברו שאין אשה הראויה להם. וכן יש לדייק בדברי ה'זהר', שכתב 'דלא אינסיבו' בהווהולא כתב 'נָסבו' בלשון עבר. אבל פנוי בעלמא, שעדין לא מצא זיווגו, יכול לברךאחרים.

ועודחשבתי, שאין הנדון דומה כלל. המתברך מהכהן איננו זוכהבברכה המגיעה לכהן עצמו, אלא כאמור "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵייִשְׂרָאֵל – וַאֲנִי אֲבָרֲכם" (במדבר ו, כז). הכהן 'מתווך' ומזכה את ברכתהשמים. אך בענייננו, ברכתו של הרווק עצמה זולגת לסביבתו.

[3] הארת אגב (מהרב היימאן ז"ל בעל החיי לבב): בעל המימרא במשנה בעוקצין, הוא רבי שמעון בן חלפתא. שמעון הראשון, בןיעקב, היה בעל תכונת שנאה, והוּלדתו היא בסימן "שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָהאָנֹכִי". ואי"ה, בכרך הבא, בפרשת 'וזאת-הברכה' נעמיק בתכונה זו שלשמעון. אך 'שמעון' הזה הוא 'בן חלפתא', הוא מלמד אותנו שאפשר להחליף את השנאהבשלום. והבן.   

 

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה