זכינו לכינוי "עם הספר". הסיבה היא, שמאז היותנו עַם אנו נעים בעולם ובאמתחתנו ספר – ספר התורה, שברבות השנים הפך לספרייה שלמה. כל אחד ואחת מאיתנו, מעצם היותו יהודי, יורש ספרייה זו ונושא אותה עמו בתרמילו (גם אם לפעמים כמטען לא-מודע). אך עד כמה ניתן לומר שאנו באמת מכירים אותה?

בסיפורי מחתרות וריגול מסופר על שיטה מיוחדת להעברת מידע חסוי: ספר בעל דפים כפולים המודבקים זה לזה. כאשר מחזיקים בספר ומעלעלים בו בדרך רגילה הוא נדמה כספר פשוט ובלתי-מזיק; אך אם מפצלים בזהירות את דפיו מגלים כי ישנם עמודים סודיים המודפסים על צדם הפנימי של הדפים, מעין ספר בתוך ספר, ובו תכנים אחרים לגמרי מהספר הגלוי, שנועדו לעיניהם של באי הסוד בלבד.

כיצד תגיבו אם נספר לכם, שאף הספרים שבתרמילנו היהודי הם ספרים כאלו? "ארון הספרים היהודי" המוכר לנו הוא עולם ומלואו, וניתן לבלות חיים שלמים רק בהתעמקות בו; ובכל זאת, אין הוא אלא פני השטח של עולם עמוק ומופלא ממנו, מלא רעיונות, עצות וסיפורים הסמויים מעינינו. עולם זה הוא תורת הסוד היהודית, המכונה גם ה"נסתר שבתורה" או "פנימיות התורה". כמו הדפים הפנימיים של ספרי המחתרות, אף פנימיות התורה מסתתרת בתוך דפי הספרות התורנית הנגלית, מחכה שנגלה אותה. חז"ל אמרו על התורה: "הפוך בה והפוך בה, שהכל בה"[1]; בדרך מליצה, נוכל לפרש משפט זה כאומר שיש להפוך בדפי התורה פעמיים: פעם אחת כדי לקרוא את הדפים הנגלים שלה, ופעם שנייה כדי לפצלם ולגלות את 'העמודים הפנימיים' המסתתרים בהם, את תורת הסוד.

דימוי נוסף לתורת הסוד – השאוב הפעם מספרות חז"ל, לא מספרי ריגול – הוא האמרה שלפיה התורה נכתבה "אש שחורה על גבי אש לבנה"[2]. דימוי זה אומר שהתורה מורכבת מתוכן גלוי בדמות אותיותיה ("אש שחורה"), ומתוכן סמוי בדמות הרווחים שבין אותיותיה ("אש לבנה"). תורת הסוד היא כמו אש לבנה זו שבינות אותיות התורה השחורות. כל אחד הלומד עברית יכול מיד לקרוא את האותיות (גם אם ייקח לו חיים שלמים להבינן); אך כדי לקרוא את הרווחים שבין האותיות צריך לרכוש שפה חדשה – שפת הסוד.

ה-ס שבפרדס

לפנימיות התורה יש שם. היא נקראת קבלה.

תיאורי הקבלה כספר בתוך ספר, או כאש לבנה סביב האותיות השחורות, הם כמובן רק משלים. למעשה, הקבלה קיימת בדמות ספרים, מבחר רב של ספרים, המוקדשים לפירוש התורה בדרך הסוד. ספרות הקבלה עשירה וענפה כשם שהיא עתיקה. שורשיה נטועים בראשית ימי היהדות, והיא ממשיכה לצמוח ולהתפתח עד היום. היא עוסקת בביאור מבני העומק של העולם, של האדם ואף של האלוקות עצמה, ומכוונת לסייע לאדם להתקרב לבוראו ולחיות לאורו.

כלפי חוץ נראית הקבלה כענף מענפי התורה, לא יותר ולא פחות חשובה מענפיה האחרים. אך הסיבה שתורת הסוד נקראת "פנימיות התורה" היא שהיא יותר מכך: היא מגלמת את הפן הנסתר של התורה בכלל, את הממד הפנימי שלה, המסתתר מאחורי כל אחד מחלקיה ומפרטיה ומקנה להם את אחדותם.

מקובל לחלק את רובדי התורה לארבעה, לפי ראשי התיבות של המלה פרדס: פשט, רמז, דרוש וסוד, כאשר ה"פשט" מגלם את הרובד הנגלה ביותר (המתפשט כעוֹר על גבי חיצוניות הגוף), ואילו ה"סוד" את הרובד הנסתר ביותר. לפי חלוקה זו, תורת הסוד, הקבלה, היא מישור אחד מני ארבעה, לא יותר ולא פחות מהותי מהאחרים. דבר זה מורגש בכך שאם ניטול מהפרדס את ה-ס הוא יהפוך לפרד, שורש המלה "פירוד". באותו אופן, אף התורה הנגלית עלולה להידמות כפרודות-פרודות של דעות, סיפורים, מדרשים ופסקי הלכה, שאינם מתלכדים לכדי שלמות. האות ס, שצורתה עגולה, כמו מכנסת שלל פרודות אלו סביב שולחן עגול ומאחדת אותם, הופכת את ה"פרד" העקר ל"פרדס" פורה ופורח[3].

דימוי נוסף ליחס הקבלה לשאר התורה הוא כינויה "נשמתא דאורייתא"[4] – נשמת התורה. התורה משולה לישות חיה, בעלת גוף ונשמה. מרבית ספרי התורה – המשנה, הגמרא, ספרי המפרשים והפוסקים – עוסקים ב'גוף' הנגלה של התורה (ההלכות העיקריות אף מכונות במשנה "גופי תורה"[5]), אך הקבלה היא שחושפת את ה'נשמה' הנסתרת שלה.

אם הנגלה והנסתר שבתורה הם בבחינת הגוף והנשמה שלה, הרי שהם גם פונים לרבדים המקבילים להם בקרבנו. חיצוניות התורה מוקדשת ברובה לתיקון המישורים הנגלים שלנו: קודם כל חיי המעשה, ובעומק יותר גם אותם רבדים בנפש שהם מודעים ונגישים יחסית. הקבלה לעומת זאת מוקדשת לתיקון המישורים הנסתרים שלנו: הרבדים העמוקים והחבויים יותר בנפש, הקשורים בנשמה שלנו ובייעודה בעולם. בחושפה את תהליכי העומק של העולם ושל הנפש, מאפשרת לנו הקבלה לבוא במגע עם רבדים אלה ולהצמיח אותם.

התגלות הקבלה

כפי שבפוגשנו אדם חדש אנחנו קודם כל רואים את החיצוניות שלו ורק בהדרגה נחשפים לעולמו הפנימי, כך גם הקבלה מתגלה לאט ובהדרגה. במשך רוב ההיסטוריה נאסר לימוד הקבלה ברבים והיה שמור למקובלים יחידי סגולה. מפורסם הוא, למשל, האיסור ללמוד קבלה לפני גיל 40. אמנם, רוב גדולי הקבלה דווקא לא דגלו באיסור זה (שלושה מהבולטים ביותר שבהם – האר"י הקדוש, הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב – נפטרו כולם לפני גיל 40, ראיה מוצקה למדי לכך שהם לפחות לא קיימו אותו...); אך בהחלט היו מי שאימצו אותו ונזהרו מאוד בכל הנוגע לפרסום הקבלה.

שני חששות עיקריים עמדו מאחורי זהירות זו: הראשון היה כי יהיה מי שישתמש לרעה בקבלה מעשית, והשני, כי המשלים והדימויים שבהם עושה הקבלה שימוש – המייחסים לאלוקות "כוחות", "איברים" ועוד – לא יובנו כראוי ויובילו לתפיסות המגשימות את האלוקות וכופרות בה. חששות אלו לא היו בלתי-מוצדקים, והיו די מקרים שהראו כי בידיים הלא-נכונות הקבלה אכן משמשת ככלי לעיוות התורה. המקרה הידוע מכל הוא כמובן שבתַי צבי בן המאה ה-17, משיח השקר שסחף אחריו המוני תועים.

האדם הראשון ששינה תפיסה זו היה האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא אשכנזי, גדול המקובלים בעת החדשה, שפעל בצפת במאה ה-16 (ושאל קברו הנמצא שם ניתן לעלות עד היום). מעבר לחידושיו המופלגים שהפכו את הקבלה להגות מפורטת ושיטתית, חולל האר"י שני שינויים חשובים בנוגע להתגלות הקבלה: האחד, הוא אסר כמעט לחלוטין את השימוש בקבלה מעשית; והשני, הוא הסביר כי בזמננו "מותר ומצוה לגלות זאת החכְמה"[6], היינו הקבלה. האר"י אמנם לא התכוון שיש ללמד קבלה את כולם אלא רק את הראויים לכך (שהם מתוקנים מאוד במידותיהם, שלמדו הרבה מתורת הנגלה ועוד קריטריונים), אך עדיין היתה בכך הרחבה משמעותית של מעגל הנחשפים לחכמת הקבלה. האר"י אף סבר כי לימוד הקבלה יקרב את העולם למצב הגאולה המיוחל, שבו האדם שלם בגוף ובנשמה.

תנועת החסידות

האר"י פתח אפוא את השער לפרסום תורת הקבלה. אך המהפכה הגדולה ביותר בדרך להפצת הקבלה ברבים התרחשה כעבור מאתיים שנה, במאה ה-18, עם ייסוד תנועת החסידות על ידי רבי ישראל בעל-שם-טוב (הבעש"ט בקיצור). חידושו הגדול של הבעש"ט היה תרגומה של חכמת הקבלה הגבוהה למישור הנפש. הבעש"ט לקח את תכני היסוד של הקבלה – המבנים המסועפים של העולמות העליונים, שמותיו של האל, הכוונות הרוחניות המסובכות ועוד – והראה כיצד ניתן ליישם אותם לטובת פיתוחה וזיכוכה של הנפש. בשביל החסידים, חכמת הקבלה היא כלי להבין את עצמנו ואת משמעות חיינו, ולעשותנו חדורים בהכרת האלוקות הנוכחת בכל[7].

החסידות היתה תנועת ההתחדשות הרוחנית הגדולה והמשמעותית ביותר ביהדות בעת החדשה. היא התפשטה במהירות ברחבי העיירות היהודיות של מזרח אירופה, מביאה עמה משב רוח חדש ומרענן לשגרת חיי הלימוד, התפילה ועבודת ה'. חווייתם של הנתקלים בה לראשונה היתה של התעוררות מתרדמה ארוכת שנים, תחושה כי עד כה טרם טעמו באמת את טעם האמונה וקרבת ה'.

שינוי הגישה החסידי פוגג לגמרי את החששות מלימוד פנימיות התורה, ואף הפך אותם על פיהם. אם קודם לכן היה מקום לחשש שמא תגיע פנימיות התורה לידיים של אדם שאינו יציב בנפשו, הרי שכעת התחוור שהדרך לפתֵחַ יציבות נפשית עמוקה היא דווקא על ידי לימוד פנימיות התורה בדרך החסידות. זאת ועוד, כיוון שהלימוד החסידי ממשיל את מושגי הקבלה על אודות האלוקות באמצעות מושגים הלקוחים מהנפש במקום מהגוף, הוא מנטרל את סכנת ההגשמה הרובצת לפתח לומדי הקבלה. וכיוון שאין עוד סכנה, אין עוד מגבלת גיל: אפילו ילדים חשוב שילמדו ויספגו חסידות מגיל צעיר.

למעשה, תורת החסידות סללה את הדרך לפתיחת פנימיות התורה לשני ציבורים נוספים. הראשון הוא ציבור הנשים: כיוון שלפי ההלכה, נשים, בדיוק כמו גברים, מחויבות במצוות שעיקר קיומן ברובד הנפשי הפנימי (האמונה בה', אהבת ה', יראת ה' וכו'; וראו בנושא מאמר 10, "לחיות במרחב אלוקי"), הרי שלימוד תורת החסידות נוגע להן באותה מידה כמו לגברים[8]. אכן, נושא חשוב הנדון בהרחבה בקבלה ובחסידות הוא התפתחותה הרוחנית של האשה כשלב מכריע בביאת הגאולה[9]. הציבור השני הוא אומות העולם: חלק מהחזון הנבואי השלם של היהדות הוא התאחדות האנושות לעבוד את ה' "שכם אחד"[10]; לשם כך התירו הדורות המאוחרים בחסידות ללמד גם מי שאינם יהודים את החלקים הנרחבים בפנימיות התורה הנוגעים להם[11].

אחדות הנגלה והנסתר

כיוון שהקבלה והחסידות הן נשמת התורה, הרי שבלעדיהן התורה היא, במובן מסוים, כגוף בלי נשמה. הלומד את הנגלה שבתורה בלבד עלול, ברבות הזמן, לחוש שהוא מרוקן ובלתי-מסופק, שנפער בקרבו חלל שאינו מקבל מענה מהלימוד. אכן, יש רגליים לטענה שחוויה זו היא אחת הסיבות העיקריות להתרחקות הגדולה מהיהדות בעידן המודרני: לאחר שהתקשו למצוא בתורה את מעיין המים החיים שהשתוקקו לו, נהו רבבות יהודי ההשכלה – אבות ה"חילוניות" – אחר תחליפים ממעיינות אחרים.

המוצא ממשבר זה טמון בפרסומן של הקבלה והחסידות ובהפיכתן לחלק חי ונושם מרקמת היהדות. חשיפת הממד הפנימי של התורה מציבה את כל חלקיה המוכרים בהקשר חדש, עמוק יותר, ובעיקר – באופן הנוגע בעצם נפשנו. בחסידות מוסבר כי הפער בין התורה הנגלית למכלול של הנגלה והנסתר הנו כה גדול, שהמכלול נחווה כלא פחות מ"תורה חדשה". מושג זה לקוח מפירוש חז"ל לפסוק "תורה מאתי תצא"[12], המבארו כאומר "תורה חדשה מאתי תצא"[13]. לפי החסידות, הכוונה היא להתגלות פנימיות התורה, שביוצאה מתוך התורה הנגלית היא כמתן תורה חדשה. סיבה נוספת לכינוי "תורה חדשה" הוא, שהתגלותה השלמה של פנימיות התורה תספח לתורת ישראל את כל נקודות האמת והיופי שבחכְמותיהן של שאר אומות העולם – שחוסר הכלתן על ידי היהדות הוא הסיבה השנייה להתרחקות רבים ממנה – ובכך תחדש ותגדיל את התורה.

שפתה של פנימיות התורה ועולם הדימויים שלה הנם ייחודיים כל כך, עד כי לעתים היא נדמית כתורה נפרדת ועצמאית, דת ושמה "קבלה". אכן, למרבה הצער, כך היא מוצגת ומשווקת היום לרבים ברחבי העולם. ברם, כשם שגוף ללא נשמה הוא חסר חיים, כך גם נשמה ללא גוף – פנימיות התורה ללא חיצוניותה – היא חסרת חיים, רק במובן אחר: היא מרחפת באוויר, מנותקת מהֶקשר, כמו תמונה שנתלשה מהאלבום ועפה ברוח. הרובד הנגלה של התורה – על מושגיו, הוראותיו, סגנון החשיבה שלו ועולם הדימויים שלו – הוא המסגרת המעניקה לקבלה ולחסידות את ההקשר והיישום שלהן. בלשון הקבלה, חיצוניות התורה מספקת את ה"כלים" שבאמצעותם ניתן להכיל את ה"אורות" של פנימיות התורה.

שאלה העולה תכופות היא, האם הקבלה היא מיסטיקה או מדע? ישנם המתיימרים ללמד קבלה הטוענים בתקיפות שהיא מדע החף מכל מיסטיקה, ואחרים המשווקים אותה כאוסף שמות קדושים וקמעות מיסטיים בעלי סגולות על-טבעיות לשיפור איכות החיים. אך למעשה, שני המונחים – "מדע" ו"מיסטיקה" – מחמיצים אמת דקה ומורכבת יותר הנמצאת ביניהם ומעליהם. 

מילון חדש-ישן

אנו עומדים מול פְּנֵי המים הקוצפים של סוגיה עמוקה, העולה כמערבולת מתוך לבה של היהדות. אך אם נישָאר בתחום הוויכוח כפי שהוא מתנהל כיום, נימָצא בעצמנו צפים על פני השטח. על מנת לרדת לעומק הנושא עלינו להניח בצד את המונחים העכשוויים "מדע" ו"מיסטיקה", ולהתחקות אחר מונחים מדויקים יותר המיטיבים לתאר את שני העולמות שמאחוריהם (דבר זה הוא בעצמו שיעור חשוב בחכמת הקבלה: כיוון שלפי התורה העולם נברא באמצעות דיבור, הרי שעל מנת לעמוד על מהותו של משהו עלינו קודם כל לכנותו בשמו המדויק ביותר).

המונח "מדע" הוא אמנם עתיק, אך בהקשרו המודרני הוא צעיר מאוד, בן גילו של המדע החדש עצמו. מונח קדום ויסודי יותר, המשקף את הכוח העומד בבסיס המדע, הוא חָכמה. "חָכמה" היא היכולת לתפוס רעיון בכוח השכל, להמשיגו ולסדרו. אפשר לומר כי המדע המודרני הוא תצורה אחת של חָכמה, הגלגול המוצלח ביותר שלה כרגע בכל הנוגע לביאור תופעות הטבע. אכן, המונח של חז"ל לתיאור הפילוסופיה היוונית, שממנה צמח לימים המדע, היה "חכמת יוון". באותו אופן, להבדיל, חז"ל עצמם – הורי מחשבת ישראל לדורותיה – אינם אלא "חכמינו זיכרונם לברכה". בבסיס כל שיטת מחשבה ניצבת חכמה.

המונח "מיסטיקה" מורכב יותר. בציבור הרחב הוא משמש לתיאור דברים כוזבים ודמיוניים, אחרים רואים אותו כמסמן חכמה רוחנית אמיתית אך מייחסים אותו למגוון רב ומבלבל של תופעות. בנוסף, מקור המונח "מיסטיקה" אינו עברי ולכן בעייתי להשתמש בו לתיאור הקבלה. בהקשר יהודי ועברי, המונח המדויק המבטא את שורש התופעות המכונות "מיסטיות" הוא נבואה. נבואה פירושה גילוי על-שכלי של אמת אלוקית, לעתים בדרך דיבור ולעתים בצורת חיזיון, הבא לידי ביטוי בסמלים ובדימויים. נקודות האמת שבמסורות המיסטיות השונות, לפיכך, אינן אלא הבלחות של נבואה. אפילו המיסטיקה הכוזבת בעולם מתוארת בקבלה כ"קליפה" של נבואה – כלומר, גרסה נפולה וחיצונית שלה.

מנבואה לחכמה

במקום "מדע" ו"מיסטיקה", אם כן, עלינו לדבר על "חכמה" ו"נבואה".

בתולדות היהדות ניתן לזהות תקופת מעבר מעידן של נבואה לעידן של חכמה. מעבר זה התרחש בזמן גלות בבל, לפני כ-2,500 שנה. עד לאותו הזמן, הקשר בין עם ישראל לאלוקיו נשען כולו על נבואה: הקדוש-ברוך-הוא התגלה לאבות, דיבר אל כל העם בשעת מתן תורה, ניהל דו-שיח עם משה באהל מועד, ולבסוף האציל מרוחו לנביאים הרבים שעמדו לעם אחריו. היה זה עידן של גילוי מוחשי וחווייתי של האלוקות.

בזמן גלות בבל התרחש מעבר הדרגתי למציאות חדשה: הנביאים הלכו והתמעטו, ולעומת זאת החלה להתגבש שיטה חדשה של פענוח דבר ה', בדמותה של "הכנסת הגדולה" – הדור הראשון של מפרשי התורה שבכתב ומפתחי התורה שבעל-פה, שלימים נודעו כחז"ל. בתקופת המעבר ישבו זה לצד זה אחרוני הנביאים (חגי, זכריה ומלאכי) וראשוני החכמים (עזרא ונחמיה), אך בהמשך פסקה הנבואה לגמרי והשרביט כולו עבר לידי החכמים. הפסקת הנבואה נתבשרה בעצמה כנבואה בספר דברים: "וְאנֹכי הַסְתֵר אסתיר פּנַי בַיום ההוא"[1].

הנבואה, כך כתוב, ניתנה כעת רק לשוטים ולילדים[2]. כל שנותר הוא רושם קלוש שלה בדמות "בת הקול" המסתורית שפילחה מדי פעם את חלל בית המדרש והעניקה סיוע משמַים לדיון ההלכתי. אך שקיעתה של שמש הנבואה אותתה את זריחתו של מאור אחר, שלאחר שהסתגלו אליו העיניים התברר כחושף גוונים חדשים בתורה: החכמה. העיון הלמדני – המפרק את הפסוקים לגורמיהם, מקפלם מחדש בצורות שונות, משווה ומנגיד ביניהם – גילה בכתבי התנ"ך קשת של פנים ורבדים שלא התגלו בהם קודם לכן.

אף שאיש החכמה שוקד על כתבים שניתנו בנבואה, הוא מאתר בהם צפונות שהנביאים עצמם לא גילו. דבר זה מומחש יותר מכל במדרש נודע המופיע בתלמוד[3]. מסופר כי כאשר עלה משה לשמים הוא מצא את הקדוש-ברוך-הוא יושב ו"קושר כתרים" לאותיות התורה, כלומר מצייר בראשם תגים. שאל משה את ה': מי מעכב אותך מלתת את התורה כבר עכשיו? השיב לו ה': ישנו אדם אחד שעתיד לחיות עוד כמה דורות, עקיבא שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות. אמר משה: ריבונו של עולם, הראהו לי! נעתר הקדוש-ברוך-הוא למשה והסיע אותו כאלף שנים קדימה, אל שיעור תורה של רבי עקיבא. והנה, למרבה ההפתעה, משה רבנו בכבודו ובעצמו – מי שקיבל את התורה ישירות מה' והיה גדול הנביאים בכל הדורות – לא הבין דבר ממה שנאמר בשיעור! למעשה, רבי עקיבא שלח אותו לשורה האחרונה, מקום מושב התלמידים המתחילים ביותר. רק כאשר שאלו התלמידים את רבי עקיבא על דבר אחד מנין אנו יודעים אותו, ורבי עקיבא השיב "הלכה למשה מסיני", נתיישבה סוף-סוף דעתו של משה.

סיפור זה, יש לציין, הוא חלק מתפיסה רחבה יותר של חז"ל, האומרת כי כל חידושי התורה המאוחרים למעשה כלולים בתורת משה: "מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו – כֻלן נאמרו למשה בסיני"[4]. אך מה בדיוק הבין משה כאשר רבי עקיבא אמר כי כל הנלמד הוא בעצם הלכה למשה מסיני? האם הוא גילה פתאום שכל דברי החכמים באמת כתובים בתורה שהוא העניק בנבואה? לא, אך הוא כן הבין כי הם מוצפנים בה, ועתידים להתגלות דורות רבים מאוחר יותר באמצעות כלי הלימוד של החכמים.

מעניין לציין, שבאותו הזמן שבו התרחש המעבר מנבואה לחכמה בעולם היהודי, אירעו ברחבי העולם טלטלות תרבותיות דומות לכאורה: במזרח היתה זו שעת הגותו של הבודהה שהתעלתה מעל ההינדואיזם האלילי, ובמערב – ימי הפילוסופים הראשונים והמעבר מעידן ה"מיתוס" לעידן ה"לוגוס". הדומה בין ההתרחשויות האלו הוא שבכולם עבר מוקד התודעה מדימויים מוחשיים למושגים מופשטים. ברם, ישנו הבדל מכריע בין המעבר מנבואה לחכמה לבין מעברים אלו: בעוד בשאר העולם התפיסה החדשה שללה את התפיסה הישנה ומרדה בה (הפילוסופיה ביקשה להחליף את המיתולוגיה), ביהדות התפיסה החדשה המשיכה וחיזקה את הישנה (החכמה ביקשה להמשיך את הנבואה).

שני פניה של הקבלה

אך מה בנוגע לשאלתנו – האם הקבלה היא חכמה או נבואה? האם ראוי לראות בה פיתוח של מחשבת חז"ל, כזה שאימץ כיוון שונה אך נותר בגדר חכמה הגיונית, או שמא סוג של התגלות נבואית דווקא, המציצה לעולמות העליונים ומראה לנו אותם?

עיון בכתבי הקבלה יגלה, כי לא ניתן לשעבדה לאף אחת משתי הקטגוריות האלו. אם נחליט שהקבלה היא חכמה, למשל, נתקשה להתמודד עם העובדה שהיא חידתית, אסוציאטיבית וגדושה בישויות משונות באופן שאינו הולם שיטה רציונלית. היא עוסקת ב"אורות", ב"עולמות" וב"היכלות", מתארת גלגולי נשמות, מלאכים ושדים, ומשובצת בדימויים מופלאים כ"טל הבדולח", "קליפת נוגה" ו"מלכי התוהו". יתרה מכך, גדול המקובלים, האר"י הקדוש, מספר כי גילוייו הגיעו ישירות מהשמים ולא דרך ניתוח פסוקים. במלים אחרות, הקבלה דומה מדי לנבואה מכדי להיקרא חכמה.

שמא עלינו להגדיר אפוא את הקבלה כנבואה? למרבה הצער, אף ניסיון זה אינו עולה יפה. הקבלה מופשטת, שכלתנית ומבנית מדי. תלמיד הקבלה אינו יוצא מגופו ומתמזג בחוויה נבואית, אלא להפך – מרכז דעתו במבנים מאורגנים ושיטתיים, מצרף מקורות לכדי מכלול קוהרנטי, מצייר טבלאות ומקיש מהן מסקנות. גדולי החסידות הדגישו כי לימוד סוגיה בתורת הנסתר דורש פיכחון, רצינות וזהירות, בדיוק כמו עיון בסוגיה למדנית בגמרא. הקבלה, בקיצור, דומה מדי לחכמה מכדי להיקרא נבואה.

אנו נאלצים להכיר בכך, שהדרך הטובה ביותר להגדיר את הקבלה היא כאיחוד מסורות הנבואה והחכמה. מצד אחד היא נשענת, כמו הנבואה, על מבנים ומושגים שאין ביכולת האדם להשיגם מדעתו (כמו למשל מערכת הסְפִירוֹת הקבליות, ראו בנספח "עשר הספירות ופנימיותן"), ושהוענקו למקובלים בצורת גילוי שלמעלה מהשכל. מצד שני, האופן שבו השתלמו המקובלים לקראת הגילוי הנבואי שהוענק להם, וכן הדרך שבה הפיקו מתוכו ידע נוסף, שייכים שניהם בהחלט לתחום החכמה. בעוד חזיונות הנבואה הולמים את נפשו של הנביא וכובשים אותו, דימויי הקבלה עוברים גם עיבוד ושכלול ומבקשים להתקבל גם על דעתו של האדם, לא רק על לבו.

הרעיון כי הקבלה היא חיבור הנבואה והחכמה מומחש בצורה היפה ביותר בכך שהמלה קבלה עולה בגימטריה בדיוק נבואה ועוד חכמה.

חידוש הנבואה

בדורנו הולכים ומתרבים דיבורים על חידושה האפשרי של הנבואה. אכן, את כל הגל הגדול של רוחניות הניו אייג' ("העידן החדש") וההתעניינות המחודשת ברוחניות ניתן לראות כגישוש אל עבר יעד זה. הרעיון כי הקבלה היא איחוד הנבואה והחכמה מספק לנו שיעור חשוב בעניין זה: על מנת להשיב לחיים את הנבואה, הוא אומר, אל לנו לצפות לשחזורה כפי שהיתה פעם, לפני היות מסורת החכמה – כמין דברי שירה ומשל חידתיים הנזעקים בקול מפי נביאים פרועי עיניים בשערי העיר. חידוש הנבואה צריך להיעשות באופן שאינו מוחק את אוצרות החכמה שהצטברו מאז, אלא אוסף גם אותם, מעלה אותם ומפיח בהם חיים חדשים. יתרה מכך, על הנבואה החדשה להכיל את כלי השכל ולהתקבל במסגרתם. תהיה זו מהדורה חדשה ומשופרת של הנבואה, נבואה 2.0 – התגלות פני ה' באופן המתיישב בתוך שכלנו ומחשבתנו-שלנו. דווקא נבואה כזו היא שתממש את התקווה הנבואית העתיקה במלואה: היא תהווה מפגש פנים בפנים עם ה' ממש – פניו-שלו בפנינו-שלנו, על כל רבדינו.

<< חלק א | חלק ג >>

מתוך אתר גל עיניי

לכבודו של בעל ההילולא מרן רבי דב בער שהיום ט כסליו יום הולדתו ויום הסתלקותו זכותו יגן בעדנו ובעד כל זרענו ובעד כל ישראל אמן יהי רצון שיהיה מליץ יושר עלינו ועל כל ישראל תמיד

http://pnimi.org.il/kabalachasidut/introduction-to-kabbalah/121-introduction-to-kabbalah-pt1