ב"ה

רכבות במסלול התנגשות

כאשר צד אחד מזלזל בתרומתו של הצד השני, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון.

במשפחת ישראלי ניטש ויכוח על שוויון בנטל. הבעל סבור שעול הפרנסה נופל בעיקר עליו, והוא מצפה מאשתו לעבוד יותר, כדי להתמודד עם צרכיה הכלכליים של המשפחה. לעומתו, האישה מרגישה שבעלה אינו מטה שכם במידה הראויה במטלות הבית ובגידול הילדים.

יש שתי דרכים לנהל את הוויכוח הזה. הבעל יכול לחזור מהעבודה נרגז וזועף ולהטיח באשתו: "נמאס לי. אני עובד כל היום כמו חמור ואת יושבת בבית ולא עושה כלום!". האישה תתפרץ לעברו: "אתה לא מתבייש?! אתה יושב רגל על רגל במשרד, שותה קפה ומפטפט עם החברים שלך, ואני קורעת את עצמי עם כל הניקיונות, הכביסות, הבישולים, הקניות והריצות עם הילדים!".

הכרה בתרומה

דרך אחרת היא שהבעל יאמר לאשתו: "אני יודע שאת עובדת קשה ונושאת על כתפייך את כל מטלות הבית והילדים. אני מעריך זאת מאוד. אבל אולי תוכלי גם לעזור יותר בתחום הפרנסה?". האישה גם היא תציג את עמדתה בסגנון דומה: "אני יודעת שאתה בעל נהדר ואב מסור, ואתה עושה לילות כימים כדי להביא פרנסה הביתה. אני מבינה שאתה חוזר הביתה מהעבודה מותש. ובכל-זאת, אולי תוכל לעזור יותר גם בענייני הבית וגידול הילדים?".

ברורה לגמרי התוצאה בכל אחת משתי הדרכים. כאשר צד אחד מזלזל בתרומתו של הצד השני, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון. לעומת זה, כאשר הצד האחד מעריך את תרומתו של השני, הוא פותח פתח לחיפוש דרכים להגברת השותפות.

למרבה הצער, השיח הציבורי אצלנו מאופיין בהטחת עלבונות ובזלזול, ולכן הוא מגביר את המתחים ואת הקרעים. לב הבעיה הוא אי-הכרה בתרומתם של לומדי התורה. יש כאן ציבור ענק שמאמין בתורה, מוסר את נפשו עליה ומשוכנע שהיא יסוד קיומו של העם היהודי. ברגע שמכנים את לומדי התורה 'משתמטים' – נסגר הפתח להידברות אמיתית.

תלמידי ישיבה אינם עושים לביתם. הם לומדים בלי להפיק תועלת חומרית כלשהי. הם מקריבים את השנים היפות ביותר בחייהם בעבור לימוד התורה, מתוך אמונה עמוקה כי התורה מעניקה כוח ועוצמה לעם ישראל. על-פי הכרתם הם תורמים תרומה מכרעת לקיום היהודי.

שותפות במערך הכולל

אין ולא יהיה שוויון במובנו הפשטני. אין שוויון בין חיילים קרביים, שמחרפים בפועל את נפשם, לבין רבבות החיילים שמשרתים בעורף, מקצתם בגלי-צה"ל או בלהקות צבאיות. אבל מערכת בריאה יודעת להעריך את תרומתו של כל אחד ואחד למערך הכולל. גם לומדי תורה הם חלק מן המערך הזה ותרומתם ראויה לכבוד ולהערכה.

האווירה העכורה שנוצרה בעת האחרונה אינה מעודדת חיבור אמיתי והגברת השותפות. יש בהחלט מקום להשתתפות גדולה יותר של המגזר החרדי בתחומי החיים האחרים, אבל הדבר לא יושג בדורסנות, בהנחתת מהלומות על גבו ובקיצוץ בתקציבי מוסדותיו. מפלס ההתמרמרות והכעס עולה, ואנו כבר רואים את ניצני ההתפרצות הצפויה.

האם יימצאו מי שבכוחם לעמוד בפרץ, להנמיך את גובה הלהבות ולהביא לידי קירוב לבבות אמיתי, מתוך הבנה והערכה?

בשנתיים שחלפו מאז פסיקת בג"ץ שביטלה את 'חוק טל' כתבנו כאן שוב ושוב כי זו הייתה שגיאה חמורה, וכי הניסיון לכפות 'שוויון' מוביל להתנגשות חזיתית הרת-אסון. והנה עינינו רואות את התוצאה האומללה. אילו זה לא היה מצער ועצוב כל-כך, היה אפשר לראות בזה סוג של בדיחה משעשעת.

וכך זה נראֶה: התקשורת ויוזמי 'השוויון בנטל' צועקים שהחוק החדש הוא בכייה לדורות, שאין כאן שוויון ולא נשיאה בנטל. הציבור החרדי סוער וגועש על שהופכים את לומדי התורה לעבריינים. תלמידי ישיבות ההסדר, שזכו עד היום להערכה גורפת, נהפכו לשק חבטות ומוצגים כגדולי המשתמטים.

אי-אפשר לרמוס

כל הקבוצות מרגישות שנעשה להן עוול נורא. כולן משוכנעות בכל נימי נפשן שהן צודקות, ושהצד האחר מפגין כלפיהן זלזול ואטימות. וזאת הבעיה הגדולה, שמישהו העלה את כל הרכבות הצודקות האלה על מסלול התנגשות, ועכשיו הן דוהרות במלוא הקיטור אל ההתרסקות הבלתי-נמנעת.

הציבור החרדי חש, במידה רבה של צדק, כי מתנהלת נגדו מִתקפה משולבת, בניסיון להתערב בחינוך ילדיו ובאורחות חייו. בכלי-התקשורת מתנהלת נגדו הסתה פרועה, רווית שנאה, שאילו הייתה מתקיימת במדינה אחרת היו רואים בה אנטישמיות מובהקת.

התחושה הזאת גורמת לציבור החרדי להשיב מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה. גם העיתונות החרדית מקצינה את התבטאויותיה ויורה לכל הכיוונים. הגלגל הזה כבר מזין את עצמו. עכשיו נערכים להפגנה ענקית, שצד אחד יראה בה הפגנת כוח מרשימה, ואילו הצד השני יראה בה התרסה בוטה. שיח החירשים יעלה עוד מדרגה.

כל זה נובע מתפיסה ילדותית שאומרת: נוציא את החרדים מהממשלה, נחוקק חוק על אפם ועל חמתם, ונגמור את זה אחת ולתמיד. מתברר שאולי אפשר לחוקק חוק, אבל אי-אפשר לרמוס ציבור ולכפות עליו שינוי אורחות חיים שלא בהידברות וברגישות המתאימה. זו דוגמה מובהקת לניצחון בקרב שהופך להפסד המערכה כולה.

האמון נשבר

עוד נתגעגע לחוק טל, שספג בשנים האחרונות קיתונות של בוז. צריך לזכור שבמשך חמש שנים הממשלה לא יישמה אותו כלל, אבל משהחלו ליישמו הוא נהפך לסיפור הצלחה. אלפי אברכים בוגרי ישיבות השתלבו בשירות צבאי שהותאם לצורכיהם, ואלפים פנו לשירות אזרחי. נוצרו יחסי אמון, שהעמיקו והלכו, ואלה אִפשרו להרחיב את המסגרות ולמצוא עוד ועוד פתרונות למציאות המורכבת והרגישה.

אבל במקום להניח לתהליך הזה להתקדם ולשגשג, מתוך הבנה שבחברה מורכבת ובעלת מגזרים שהשקפת עולמם ואורח חייהם שונים מאוד זה מזה, אי-אפשר להשיג שוויון במובנו הפשטני, החליט מישהו שהחוק 'נכשל' ושצריך לחוקק חוק חדש. והנה התוצאה: שוויון כמובן אין, אבל זעם הדדי אדיר יש ויש.

המציאות החדשה הרסה את האמון שנוצר בין הציבור החרדי ובין זרועות הממשלה וצה"ל. עכשיו הצבא נתפס כאוייב, שמנסה לקרוע תלמידי ישיבות מן הגמרא. משרד החינוך נתפס כמי שמבקש לחנך מחדש את הילדים החרדים. משרד האוצר נתפס כמי שגוזל את פת לחמן של משפחות עניות. ככה זה כשהרכבות דוהרות והעיניים עצומות.

מאת: הרב מנחם ברוד, מתוך האתר "שיחת השבוע" - chabad.org.il