פרשת השבוע - ויקרא
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' " (ויקרא א, ב)
פרשת "ויקרא" עוסקת רובה ככולה במלאכת הקרבת הקורבנות בבית המקדש. הפרשה עמוסה בדינים והנחיות המפרטים את סוגי הקורבנות השונים והמצבים בהם יש להקריב כל אחד מהם.
על מנת להבין טוב יותר מה התורה רוצה לומר לנו בהקדישה כמה פרשות לנושא, מומלץ להתחיל בדבריהם של הפרשנים ה'קלאסיים':
הרמב"ם טען שלמלאכת הקרבת הקורבנות לא היה ערך אמיתי בפני עצמו, וכי הקב"ה ידע שבאותם הימים בני ישראל, שהיו עד לא מזמן עבדים במצרים, היו מורגלים בהקרבת קורבנות לאלילים, ועל כן תפקיד הקורבנות היה לעקור את העבודה הזרה ע"י כך שעבדו את ה' באותו הסגנון המוכר להם מהעבר.
הרמב"ן גרס שלקורבנות יש תפקיד בפני עצמו. לדבריו, כאשר יראה האדם מה נעשה בקורבן אותו הוא הביא, הוא יחשוב שכך היה ראוי שיעשה לו עצמו בעוון חטאיו, יזדעזע ויחזור בתשובה.
החסידות על גווניה השונים לקחה את ההסבר של הרמב"ן לפיו הקורבן מחליף את האדם עצמו ופיתחה אותו לכיוון שבכל אחד מאתנו קיימים שני כוחות מנוגדים – 'נפש בהמית' ו'נפש אלוקית'. הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה לתאוות העולם הזה, לוויתור עצמי ולהתנהגות אנוכית, בעוד הנפש האלוקית שואפת להתעלות, ללכת בדרך הישר ולעשות רק טוב. המאבקים הללו בין שני חלקי הנפש הוא הוא מסע החיים, ובכל פעם שאנחנו מצליחים להימנע בפעולה שמקורה בצדדים הנמוכים והחייתיים שבנו אנחנו מנצחים את ה'חיה' שקיימת בתוכנו ובעצם מקריבים אותה קורבן לקב"ה.
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי או לא יכולים להפסיק לעשן? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה, או במילים אחרות בין ה"חלק אלוקה ממעל" שבנו לבין הנפש הבהמית שיש בכל אחד.
גישה זו רואה בקורבן מלשון התקרבות, כלומר הבאת הקורבן מבטאת את תהליך התקרבות האדם אל בוראו. הפסוק המדויק בפרשה אומר "אדם כי יקריב מכם קורבן". לכאורה היה צריך להיות כתוב "אדם מכם כי יקריב קורבן", אלא שהמשמעות הפנימית שבכתוב היא כי הבאת הקורבן צריכה להיות, כפי שנאמר כאן, מנפשנו הבהמית דווקא.
מאת: ניר אביעד, מתוך האתר "מורשת" - www.moreshet.co.il
מצ"ב קישור למאמר במלואו:
