כוח התפילה ועניית אמן ! (2 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי DL2000, 26/3/2014
קדושת הפה כמפתח לקבלת התפילה
להודיע צערו לרבים
קשה הוא חטאו של מספר לשון הרע, קשה הוא מאד אף עונשו. מעידת לשון אחת,
דיבור אסור שהתגלגל מהפה כמעט מבלי משים, וכבר באה אליו אותה צרעת איומה,
שכדי להיפטר הימנה יהיה עליו לעבור תהליך ארוך ולא פשוט. לתהליך זה הייתה מטרה
ברורה, במהלכו למד המצורע על חשיבות שמירת קדושת הדיבור, התאבל על רוע
מעשיו ושב בתשובה שלימה לפני הבורא יתברך.
כחלק מסדר טהרתו כותבת התורה )יג מה(: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים
...וטמא טמא יקרא". את משמעותה של קריאה זו דורשת הגמרא )שבת סז א(: "צריך
להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים".
על דברים אלו תמה ה'חפץ חיים' )שמירת הלשון שער הזכירה פ"ז(: מפני מה זקוק
המצורע לבקשת רחמי הרבים, יתכבד נא ויתפלל בעד עצמו? זאת ועוד, המשיך החפץ
חיים ותמה: הלא במקום אחר אמרו חז"ל כי יפה תפילת החולה על עצמו יותר מתפילת
אחרים )ראה רש"י בראשית כא יז ומדרש ב"ר נג יד(, ומדוע כאן מוטל על המצורע לחזר
דווקא אחר תפילת אחרים?
ובאר ה'חפץ חיים': לגבי המצורע ישנו עניין מיוחד שאחרים יתפללו עליו, שכיון שחטאו
בא על עוון לשון הרע, אין תפילתו מקובלת בשמים, כפי שמפורש בזוהר הק' )מצורע
נג א( שמי שיש בו חטא לשון הרע, תפילתו אינה עולה לרצון
לפני הקב"ה, על כן ציותה עליו התורה 'וטמא טמא יקרא',
כיון שרק על ידי שאחרים יתפללו עליו יוכל להתרפא מן
הצרעת.
מדוע אין תפילתו מתקבלת
את טעם הדבר שתפילה היוצאת מפיו של מדבר לשון
הרע אינה מתקבלת, באר המגיד מדובנא בדרכו הייחודית
)'ספר המדות', שער התפילה פ"ו(: הלא ברור לכל אדם
שבבואו להגיש מתנה לפני המלך, או אפילו לפני אחד
משריו החשובים, יהיה עליו לדאוג שמתנתו תהא מוגשת
בדרך מכובדת, על גבי כלי מיוחד וכיוצא בזה. על אחת
כמה וכמה בגשת האדם להקריב מנחת תפילתו לפני ה',
בוודאי עליו להגישה דרך פה נקי וראוי, וממשיך המגיד
מדובנא, אם חלילה לא נזהר האדם לשמור על ניקיון פיו
מדברי נבלות ולשון הרע, הלא כבר דרשו חכמים )ויק"ר
כד ח( "ולא יראה בך ערות דבר – ערות דיבור".
על דרך זו המשיל זאת ה'יטב לב' )פר' מצורע(, לבני עיר
שמרדו במלך, ובעת שחזרו בהם וחפצו לשוב מחטאם
ולפייס את המלך, הקדימו ושלחו לו מתנה ביד שליח
חשוב, כדי שתחילה יתרצה המלך על עוונם, ואחר כך יוכלו
לגשת בעצמם אליו. אלא שלרוע מזלם, לבסוף התברר שאף
השליח עצמו מרד במלך, ומשכך, לא רק ששליחותו נידונה לכישלון, אלא כעס המלך
עליהם אף גדל שבעתיים...
אף בתפילה, כדי שהיא תתקבל עליה לצאת מפה - שליח ראוי וכשר, ואם חלילה יהיה
הוא מלוכלך בדיבורים אסורים, מלבד ייתכן מאד שהדבר ימנע את קבלת התפילה,
כדברי ה'זוהר' )פקודי רמט ב( שישנם ממונים בשמים המנדים את כל אלו שטינפו את
פיהם בדיבורים אסורים, שבמשך ארבעים יום לא תשמע תפילתם, ואף מכריזים עליהם
בכל יום: "היזהרו בפלוני שהוא נזוף על עבירה פלונית שעשה".
הסבר נוסף אמר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א: כידוע, בתפילותינו אנו מקפידים
תמיד לכלול עצמנו עם הציבור, משום שכח הציבור מסייע עד מאד לקבלת התפילה.
אולם המספר לשון הרע על חבריו, גילה בדעתו שחפץ הוא להוציא עצמו מן הציבור,
לפיכך אין תפילתו נכללת עימם, וממילא אינה מתקבלת. )'טעם ודעת' תזריע(
המשגיח הגה"צ רבי אלי' לופיאן זצ"ל אמר פעם לשומעי לקחו: הכתוב
אומר )שמות כ כב( "ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו' כי חרבך הנפת עליה
ותחללה", ופירש רש"י, שאסור להניף ברזל על המזבח, כיון שהברזל מקצר ימיו של
אדם ]=בחרב[ ולעומת זאת המזבח מביא לאריכות ימים ]=על ידי הקרבנות[, ואין ראוי
שיונף המקצר על המאריך. מעתה, אמר המשגיח, באותה מדה יש להיזהר שלא לדבר
דיבורים אסורים באותו פה בו אנו מתפללים, משום שדיבורים אסורים מקצרים ימיו
של אדם, ואילו התפילה מאריכה אותם, ו'אינו בדין שיונף המקצר על המאריך' )לב
אליהו א', שביבי אש נא(
עצה שתתקבל התפילה
בספרו 'זכור למרים' )פכ"ד( מעיד ה'חפץ חיים' כי נשאל פעם מפי יהודי שהדברים
האמורים שברו את ליבו: הלא לב יודע מרת נפשו, יודע אני בעצמי עד כמה מילאתי פי
בדיבורים אסורים, ואף איני יכול להבטיח שלא אוסיף להיכשל בכך להבא, כיצד אפוא
יכול אני לגשת לפני מלך מלכי המלכים ולשוח עימו בתפילה?
אמר לו ה'חפץ חיים': תחילה עליך להפנים כי הייאוש הוא עצת היצר, ודווקא הוא
המונע את האדם מלהתקדם בעבודת ה'! אולם אם לעצתי תשמע, כדאי שתקבע לך זמן
מסוים לפני כל תפילה, זמן בו תהרהר בתשובה על חטאי הלשון, אחר כך תוכל להתפלל
לפני ה' כראוי, ולא עוד, אלא שמכאן ואילך יפעלו הדברים בנפשך וימנעו אותך מלשוב
על חטאיך, לכל הפחות עד התפילה הבאה... ככל שתיזהר יותר בכך, סיים החפץ חיים,
מדה כנגד מדה יסתום הקב"ה את פי המקטרגים על תפילתך
וזו תעלה מעלה מעלה.
אף דוד המלך ע"ה כבר ביקש מלפני ה' )תהלים קמא
ב(: "תיכון תפילתי קטורת לפניך", ולכאורה יש להבין,
הלא תפילה היא כנגד הקרבנות, ועבודת הקרבנות גבוהה
בדרגתה מעבודת הקטורת. ופירש זאת בעל 'שערי פרנסה
טובה' )תהילים קמא ב( ע"פ דברי הגמרא )זבחים פח ב(
שהקטורת מכפרת על איסור לשון הרע, ולפי זה אפשר
לומר שדוד בקש מהקב"ה שתפילתו תכפר לו על חטא
לשון הרע כקטורת, וכך תוכל להתקבל לרצון לפני ה'.
וכבר המליץ בעל 'עולת תמיד' )פט"ז( לכל אדם, שקודם
אמירת פרשת הקטורת יהרהר מעט בתשובה על עוון
לשון הרע ורכילות שיש בו, וכך יזכה שאמירה זו תועיל
לכפרתו.
ה' שפתי תפתח
רבינו יהונתן אייבשיץ זצ"ל נודע בשערים בדרשותיו
חוצבות להבות האש, בהן היה מעורר את קהל עדתו
לתשובה ומעשים טובים. באחת מדרשות אלו שלימים
כונסו בספר מיוחד הנקרא 'יערות דבש', פירש לפני
שומעי לקחו את תפילת שמונה עשרה, תוך שהוא מפרט
להם בכל ברכה את הכוונות הפשוטות השוות לכל נפש.
וכך פירש להם את הפסוק הפותח את התפילה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך":
באמירת פסוק זה, ראוי כי ישים האדם אל לבו כי ה' תיקן לו את השפתיים כשומרות
לפה וללשון לבל ידברו דברים בטלים, וממילא ראוי היה כי בכל עת יהיו הן סגורות, ולא
ייפתחו אלא ברצון ה' – לתורה ולתפילה.
כאשר אנו עומדים ומבקשים "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", אמר רבי יהונתן,
צריך כל אדם לחשוב בעצמו, האם בכל שעה ושעה הוא נמנע מלפתוח השפתיים שלא
ברצון ה', או שחלילה פער פיו לדיבורים אסורים שבוודאי אינם רצון ה'. אם אכן כך היה,
הלא כלימה תכסה פניו בעת אמרו פסוק זה, שכביכול נראה שרק לפני התפילה שואל
הוא ברצון ה'...
רק אם נקבל על עצמנו כי מעתה ואילך לא נפתח שפתינו אלא ברצון ה', נוכל לבקש
מהקב"ה שיפתח את שפתינו לתפילה, ובכל עת שנבוא לפניו להודות לו ולהתפלל,
תפילתנו תיענה. )יערות דבש ח"א דרוש א(
רמז נאה שאמר הרה"ק בעל 'ישמח משה' בודאי יוכל להשלים את הדברים:
ּ שלש פעמים נאמרה בתנ"ך המילה 'גרונם': כִ ֵ י א ּ ין בְ ִפ ּ יהו ְ נ ָכוֹ נ ִה קְרָּבם
הּו ֶ וֹ ת קֶב ָּר פ ּתוַח ּ גְ ָרוֹ נ ְם ל ָשׁ וֹ נ ַם יֲחִל ּ יקו ְ ן )תהלים ה י(; רוֹ מ ֵ מוֹ ת ק ּל בִ ְג ָרוֹ נם
ֶ )שם קמט י(; לֹא יְהּגּו ּ בִ ְג ָרוֹ נם )שם קטו ז(. והנה, על פי המקובל לשייך
בין תיבות זהות בתנ"ך כדי לדורשן יחדיו, נוכל לדרוש אף כאן, כי מי שגרונו
פתוח ולשונו מחליקה בדברי לשון הרע, אזי בעת שרוממות קל בגרונו – בשעת
התפילה, לא יהגה בגרונו - תפילתו לא תתקבל, חלילה. )ישמח משה, האזינו(
הפה עצמו מונע התפילות מלהתקבל
ה'בית הלוי ִ ' )שו"ת, דרוש טו( מביא את הפסוק באיוב )ט כ(: "א ֶם אְצָּד ּק פִ ַי יְרשׁ ִ ֵיעִני",
ומבאר: כאשר מבקש אדם להצטדק בתפילתו לפני ה', מוכרח הוא לעשות את הפה
כשליח עבורו, אלא שאם חטא ולא שמר על פיו מדיבורים אסורים, הרי שפיו עצמו הוא
זה שירשיע אותו בדין וימנע מתפילתו להתקבל.
ומוסיף ה'בית הלוי': לפי זה נוכל להבין את דברי חז"ל )ר"ה לד ב( שהקב"ה מבקש
מעם ישראל "אמרו לפני ...זכרונות כדי שיעילה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר!
מדוע דווקא בשופר?! משום שקול השופר אינו יוצא דרך הפה - שלעתים אינו נקי די
הצורך - אלא דרך השופר, ממילא אין ראוי ממנו להעלות זכויותיו של עם ישראל לפני
ה' ביום הקדוש.
על רבי ישראל סלנטר זצ"ל מסופר, כי פעם באו אליו אנשי אחת מקהילות ישראל
ֵ ושאלתם בפיהם: זכינו לבנות עתה בית כנסת חדש ונותרו בידינו מספר לבנים שייחדנו
לבניין בית הכנסת, מה עלינו לעשות עימם? מתוך שהכיר רבי ישראל בנפש אנשי
המקום אמר להם: לו שמעתם לעצתי, הייתי מורה לכם לבנות בלבנים אלו קיר שיחסום
את הפתח לעזרת הנשים, וימנע מנשות קהילתכם להתפלל בבית הכנסת...
התשובה הפתיעה את השואלים, ורבי ישראל המשיך והסביר: הן יודע אני כי בקרב
נשות עירכם השתרש מנהג רע, שבכל עת שנועדות הן יחדיו, מתגלגלת השיחה חיש
מהר ללשון הרע ודיבורים אסורים; מוטב אפוא כי לא תבואנה כלל לבית הכנסת, כך לא
תהיה להן הזדמנות נוספת להיפגש ולהיכשל בחטא )תנועת המוסר א עמ' 360(.
בין עניית אמן ללשון הרע
אחד מן הפרטים בהם מתבטאת חומרתו היתירה של חטא לשון הרע,
נמצא בדברי חז"ל )ערכין טו ב(: "לשון הרע הורג שלשה – המספר, המקבל
ובעל המעשה". כלומר, לשון הרע היא עבירה מיוחדת שיכולה לצאת לפועל אך
ורק בשיתוף של כמה בני אדם יחדיו, שלבסוף אף יינזקו ממנה. יתר על כן, הרמב"ם
)דעות ז ג( כותב שעונשו של המקבל גדול מן האומר, וכתב ה'חפץ חיים' )במ"ח, לאוין
ג( שאפשר שגם מקבל לשון הרע נידון בצרעת כמו המספר.
אם נרצה להבין את גודל עוונו של מקבל לשון הרע, נוכל לקחת משל ממצות עניית
אמן, אשר אף היא מתייחדת בכך שהיא יכולה להיעשות רק בהתקבצות שני אנשים
יחדיו. אף לגבי עניית אמן אמרו חז"ל כי "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ובאר רבינו
בחיי )שמות יד א( שהמברך הוא כאומר העדות, והעונה אמן מקבל ומקיים את דבריו.
לפי זה נוכל לומר אף לעניין קבלת לשון הרע, שכיון שהמספר רק התחיל את המעשה,
והמקבל הוא שגומר ומקיים את הדבר, חטאו חמור הרבה יותר, וכדברי הרמב"ם.
)'סוכת דוד' מצורע(
אמן בפרשה
בזוהר הקדוש )זח"ג מט ב( מובא שמכך שתרגום המילה 'מצורע' הוא 'סגירא',
נוכל ללמוד שעוון לשון הרע מביא לסגירת שערי השפע. ומוסיף ה'פרפראות
לחכמה'בפרשתינו: נראה שכוונת הזוהר לשערים הנפתחים על ידי עניית אמן, כדבריו
הידועים בפרשת וילך )רפח ב(.
רמז לקשר שבין עוון לשון הרע לעניית אמן, לומד ה'פרפראות לחכמה' ]וכן כתב המגיד
הק' מטריסק )'מגן אברהם' מצורע([ מכך שראשי התיבות של שלושת השותפים בעוון
לשון הרע - אומר, ֶנֱאַמר מקבל, הוא אמן. ועוד, שכשחוזר בתשובה ונטהר מצרעתו
מביא המצורע ציפורים ואזוב, שראשי התיבות שלהם הוא צ"א כגימטריה של אמן,
ללמדך שכעת שוב נפתחו לו שערי אמן.
***
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (2)
שאם האדם מקדש דיבורו הראשון, ומזכך מחשבתו הראשונה
בקומו משנתו שאז הוא נעשה בריה חדשה, אזי אחר כך שהולך
להתפלל זוכה שתפילתו נענית. והיינו כי עכשיו בהיותו בריה
חדשה עדיין לא פגם בדיבורו, ולכן מיד כשמקדשו בדיבור של
קדושה, זוכה לסייעתא דשמיא ותפילתו שגורה בפיו, ומתקבלת
לרצון, אך כשמחללו בדיבורים של מה בכך, שוב אין זה אותו פה
קדוש ומפסיד כוח עצום זה.
וכן נוכל לפרש מאמרו של דוד המלך עליו השלום, (תהילים לו,
ד) דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב, שכשאדם מדבר
בפיו דיבורים אסורים שהם און ומרמה, אז 'חדל להשכיל להטיב',
נבצר מאתו לעסוק בתורה בפיו, ולהשכיל בתורה הנקראת טו''ב.
כי ההצלחה בדיבורי קדושה תלויה בקדושת הפה.
ועל כן צריך כל אדם להמליך את השי''ת על פיו, וכל דיבור
שהוא בכלל איסור לשון הרע ורכילות
ככלל, כאשר מתרגשת על אדם צרה או אסון חלילה, הוא
נוטה לחפש סגולות שיטו את כף הזכות לטובתו; מרבה
בתפלות, מפזר ממונו לצדקה, מתפייס עם חבר לשעבר
וכדו'. נכונות הן הנהגות אלה, טובות והוגנות, אך בד בבד
יש לחפש ולדרוש אחר הסיבה לניסיון ולקושי. בסיפור
שלפנינו נקרא על האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, אשר
ברוח קדשו ידע להציג לפני את תלמידיו את הגורם לצרה
שהתרגשה עליהם, למען ידעו לפעול ישועת אמת ולמנוע
מצרות נוספות לקום ולבוא.
מה נורא הדבר! אסון מחריד שכזה!
השמועה האיומה פשטה בין יהודי ניו-ג'רסי שבארצות
הברית, כאש בשדה קוצים.
היה זה בשנת תשל"ט. אברך צדיק וירא שמים, תלמיד
חכם ואב למשפחה, בשם ר' אהרן, קיפח את חייו בתאונת
דרכים מחרידה. הוא היה צעיר לימים, והשאיר אחריו
אלמנה וכמה יתומים רכים.
דבר האסון היה לשיחת היום. אבל גדול ירד על קהילת
צאנז,