'מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (שמות יב לט)' (הגדה של פסח). המצה מסמלת את הגאולה ממצרים שהייתה בחיפזון. הסיבה הפשוטה היא שכך היה במציאות שמיהרו ולא יכלו לחכות שיחמיץ (אמנם זה לא פשוט בכלל ראה בעמקות גדולה ב'תורת המועדים' מאמר 'מצה זו על שום מה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), אולם יש בזה בעומק גם רמז לעניין מעלת המצה שהוא עניין זריזות ולכן היא מבטאת את גאולת מצרים, שיצאנו ממצרים כדי לצאת מטומאת מצרים ולעבוד את ה' ולכן זה מתבטא בזריזות שהיא מתגלה גם בקיום המצוות, שלכן דרשו על שמירת המצות שזה מרמז גם על המצוות: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שמות יב,יז) '"ושמרתם את המצות" ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה' (מכילתא). הרי שבנאמר על גאולת מצרים מוזכר לשמור שלא תחמיץ המצה, ובזה דרשו לשמור על המצוות שלא להתעכב מעשייתם, כי יציאתנו ממצרים היתה כדי לעבוד את ה' (ואף נקראו "צבאותיכם" שאנו צבא ה') וזה קשור בזריזות של המצה. לכן בנוסח שבמשנה נאמר 'מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה), שהיא מסמלת את יציאתנו, שאפשר שכוונתו במיוחד שיצאנו כדי לעבוד את ה' ולכן במצה זה מתבטא שאנו עוזבים את טומאת מצרים להיות בקדושה – עובדי ה', שזה מתגלה במצה; לכן שלושת הדברים (פסח מצה ומרור) הם דוגמה לכלל המצוות: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח), '"בעבור זה" - בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו' (רש"י). לכן בפס' הזה זו התשובה לבן הרשע: '"עשה ה' לי" - רמז תשובה לבן רשע, לומר: עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם לא היית כדאי ליגאל (מכילתא)' (שם), שמדגישים שיצאנו כי לעבוד את ה'. לכן המצה מרמזת על קיום עבודת ה' שמעלתה זה בעשיה בזריזות (כעין אברהם שהזדרז בעקידה לקיום מצוות ה'. וכן בסולם של רבי פנחס בן יאיר זריזות היא אחד השלבים בסולם הקדושה). יותר מזה, בחמץ יש רמז ליצה"ר: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א) 'שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו' (רש"י). נראה שהשאור והחמץ מייצגים את יצה"ר בשל שהם נעשים ע"י אי עשיה, שכל זמן שפועלים בבצק הוא לא מחמיץ, שכדי להחמיץ צריך לתת לו לשבת ללא פעולה, שזהו כעין האדם שיושב בבטלה שהוא מגיע לידי חטא, שהבטלה מביאה לידי שני דברים: 'רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום' (משנה כתובות ה,ה). בטלה מביאה לידי שיעמום – 'בטול הדעת ושממה' (תפא"י), יש פגיעה בדעת בשל השעמום, ובנוסף זה מביא לידי זימה, ששני אלו מקורם אחד, שפגיעה בדעת מביא לידי זימה, שכך בחטא עץ הדעת הגיעו לתאוות יצר זימה שלכן 'הבינו' שהם עירומים, שעכשיו החל לבעור בהם היצר. (אמנם במשנה זה מובא במחלוקת, אולם זה לעניין אם גם בפעילות של מיני צחוק זה בעייתי עד שיכול לכוף אותה, כי מביא לזימה ולא לשעמום; אולם גם מיני צחוק זה סוג של פגיעה בדעת – קלות דעת, רק שלא ביטול דעת גמור כי יש פעילות. אבל במקרה של בטלה גמורה לכו"ע זה בעייתי, ונראה גם שלכו"ע אז זה מביא גם לחטא בודאות [גם אם חטא זה לא הסיבה של רשב"ג שלכן יכול לכוף]). לכן חמץ שהוא נעשה כאשר מושאר בבטלה הוא מרמז על יצה"ר, שהוא משפיע על האדם ע"י הבטלה שמביאה לידי חטא שמחפש מה לעשות עם עצמו (וכן כשאדם עסוק מאוד אין לו זמן לחטוא), וע"י ביטול כח הדעת שלכן אז חוטא כשדעתו אינה שלמה 'ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא' (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב' (סוטה ג,א). חימוץ נראה ע"י שהנסדק 'סידוק – דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים' (ברטנורא, משנה פסחים ג,ה), שזהו כעין רמז לסידוק הדעת (שהבצק מרמז על דעת שבאה עם כח התבואה, שלכן ר"י למד שעץ הדעת היה חיטה [ברכות מ,א]) שמביא לידי עבירה. בנוסף, בצק תופח זהו כעין דומה לאדם שנעשה עשיר, כעין משול לאדם משמין מרוב שפע, שהשפע הוא מקור לחטא: '"וישמן ישורון ויבעט" - לפי שבען - מורדים; וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה; מה נאמר בהן? "בתיהם שלום מפחד". וכן מצינו באנשי סדום, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, וכן הוא אומר "חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותך". וכן באנשי מגדל, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, וכן הוא אומר "ויהי כל הארץ שפה אחת". וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר, שלא מרדו לפני הקב"ה אלא מתוך מאכל ומשתה, שנ' "וישב העם לאכול ושתה", מה נאמר בהם? "סרו מהר מן הדרך". אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: כשאתם נכנסים לארץ, אין אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה, שנאמר "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיכם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים". אמר להם משה לישראל: כשאתם נכנסים לארץ, אי אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה ומתוך שלוה, שנאמר "פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון". מה נאמר בהם? – "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"' וכו' (ספרי; דברים לב,טו). לכן חמץ מרמז ליצה"ר , ואילו המצה מרמזת לצד החיובי, שהיא "לחם עני" (דברים טז,ג), לחם עוני ולא השמנה, ולכן היא מביאה לדיבורי קדושה, שהדיבור הוא מעלת ומהות האדם (בראשית ב,ז) – שכך מרמז שבכל מהותו הוא מתחבר לקדושה בשלמות, שזהו שלחם עוני מלשון דיבור: 'אָמַר שְׁמוּאֵל: ״לֶחֶם עוֹנִי״ כְּתִיב — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״לֶחֶם עוֹנִי״ — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה' (פסחים קטו,ב). זה רמוז שיצאו בזריזות ולא יכלו לפעול לאט ובנחת, וכך יצא שאפו לחם עוני (וגם לא לקחו צידה ["וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם"] שזהו שיצאו כעין בגילוי של חסרון בשפע [אמנם בכספם יצאו בממון רב – ואכן בגללו חטאו אח"כ: 'מאי "ודי זהב"? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' (ברכות לב,א)]), ובכך גילו ביטול להשפעה הרעה של השפע והנחת כשמחוברים לרע, ובזה היה ראוי קשר לגילוי ה' 'שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם'. יה"ר שנגאל במהרה.