בכל יום מצווים אנו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית. ודרשו רבותינו במסכת ברכות: "בשכבך ובקומך" –

בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם קמים, או אז מוטל החיוב על כל אדם לקרוא קריאת שמע. 

ופסקו רבותינו כי זמן זה של קריאת שמע של שחרית הינו מוגבל עד שעה מסוימת, אשר נחלקו בו 

שני גדולי עולם, הגאון מווילנא והמגן אברהם. 

על כל אדם לעשות כל מאמץ אשר לא יעבור עליו יום אשר בו פספס הוא את קריאת שמע בזמנה. 

לפניכם סיפור מפעים, אותו סיפר אחד ממקורבי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זיע"א, אשר היה עד למעשה 

והביע התפעלות כיצד הצליח הרב שך זצ"ל להסתיר עובדה זו במשך כל חייו מכל הסובבים אותו: 

"היה זה באחד מלילות השבת, בשארית ימיו של ראש הישיבה. ראש הישיבה ביקש שיקחוהו למיטתו לנום 

קימעא, ואכן הוא עלה על יצועיו לנום מעט את שנת הלילה הקצרה. 

כעבור זמן מה, נכנס אותו מקורב לחדרו של ראש הישיבה, והוא 

הבחין כי שינתו של הרב אינה נוחה, וזאת מפני שהכרית עליה 

הניח את ראשו הייתה מונחת בתחתית הראש, במקביל לעורף, בין 

הראש לגב, וכך היה ראשו של הרב שמוט מעט, ודבר זה גרם לו 

להרים ולהוריד את ראשו ומפני כך לא יכל הרב לישון כראוי. 

חש אותו תלמיד כי לטובת הרב, יסיט מעט את הכרית מעלה, 

שתהא כנגד ראשו של הרב, על מנת להיטיב את שינתו. וכך עשה. 

אלא שלהפתעתו, ראש הישיבה הרגיש בכך והשיב חזרה את 

הכרית למקומה הקודם. התלמיד היה בצער רב, מכך שהעיר את 

הרב ואמר לרב כי מצטער הוא שגרם הוא לו להתעורר, שהרי הוא 

חפץ שהרב ישן טוב יותר, ולכן העלה לו במעט את הכרית. 

שמע זאת הרב שך ופנה לתלמיד באומרו: "וכי חפץ אתה להכשיל 

אותי?"...התלמיד נבהל ולא הבין את דברי ראש הישיבה. 

כיצד מכשיל הוא את הרב בכך שמעלה במעט את הכרית למראשותיו. בקול שבור, הוא ביקש את סליחת ראש 

הישיבה. משהבחין ראש הישיבה בצערו של התלמיד, נטל את ידיו, התיישב ליד התלמיד ופנה אליו ואמר: "דע 

לך, כי בהיותי עלם צעיר עוד בטרם הגעתי למצוות, הקפדתי הקפדה יתירה על זמן קריאת שמע, לבל אפסיד חס 

ושלום מצוות קריאת שמע בזמנה, כדעת המגן אברהם. 

באחד הלילות, שבתי עייף מאד לביתי. בחוץ היה קור רוסי טיפוסי המתאים ל'וובוילניק' בעת החורף, ואימי 

הצדקת העירה אותי בבוקר מוקדם לבל אאחר זמן קריאת שמע. עייפותי הייתה כה גדולה עד שהמשכתי לישון 

עוד מעט, ולאחר זמן מה כשקמתי נדהמתי לראות כי הפסדתי את זמן קריאת שמע של המגן אברהם... 

הייתי בצער גדול וקיבלתי על עצמי בקבלה גמורה, שלא אשן יותר עד סוף ימיי בצורה שהכרית תהיה 

למרגלות ראשי בצורה נוחה שבה אשן שינה חזקה, וזאת מפני שכך עלול אני להפסיד בשנית זמן קריאת 

שמע זה, ולכן ראית אותי היום שהכרית לא מונחת תחת ראשי אלא קרוב לאזור הגב. כך ראשי יהא שמוט ולא 

אישן עמוקות, ובכך מובטח אני שלא אפסיד זמן קריאת שמע. דע לך", המשיך מרן ראש הישיבה, "כי ב"ה עד 

עתה לא חרגתי מקבלה זו, וכי רוצה אתה להפסידני שלא אעמוד בקיום קבלה זו כל חיי??'. 

אותו מקורב עמד נפעם למשמע אוזניו. מילותיו נעתקו. ראש הישיבה לא ייחס עניין בדבר, קם והחל בתלמודו 

כשיגרת יומו... 

יום שבו הפסיד האדם ולא אמר קריאת שמע בזמנה, הוא בגדר: "מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל 

להימנות" – מפני שבאותו יום נרשם לאדם בשמיים כי לא קרא קריאת שמע כלל וכלל, ואין להשיב ולתקן 

ביום אחר, כי כל יום נרשם בשמיים בפני עצמו. לכן, דווקא כעת כשהשעון הינו 'שעון קיץ' וזמן קריאת שמע 

מאוחר, נשתדל בכל תוקף שלא לפספס אפילו לא פעם אחת את זמן קריאת שמע החשובה והגדולה!.