"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא,ב). '(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם" וגו'. אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין, ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום' (ברכות ט,א-ב). 'אותו צדיק – אברהם' (רש"י). ראה ב'הגלות והגאולה', '”ואחרי כן יצאו ברכש גדול" – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמביא (בין שאר הדברים) שמה שייך לומר שיקחו בגלל טענת אברהם, הרי כיון שאמר לאברהם שיצאו ברכוש גדול אז היה על ה' להביא להם מצד הבטחתו לאברהם גם בלי שאברהם יטען על כך? ומביא את דברי 'הכתב והקבלה' שהרכוש הגדול הכוונה לרכוש רוחני, ומה שנאמר שיאמר אברהם הכוונה שמא יאמר אדם כאילו בשם אברהם שהכוונה לרכוש ממוני, לכן ה' אמר שיקחו גם רכוש ממוני. (אולי ברמז: “באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה" – ראשי המילים [וכשיש ו' בהתחלה אז האות שאחריה היא עיקר המילה, ולכן אותה יש להחשיב]: ב,ה,י,א,מ,ר,א,מ,ר = 'אברהם יאמר'; וההתחלה זה "דבר נא" = דן, שאברהם טען שבנ"י יצאו ברכוש גדול שזה מכח מה שנאמר בפס' שבו ה' אמר לו שידון את מצרים: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול"; וכן דן – שמצד הדין ראוי שנקבל ממון על עבודתינו. אולי גם: "דבר נא" = אברהם + 9 – שרומז לתשע אותיות שזהו מספר האותיות של 'ברכוש גדול' [בתורה זה נכתב בכתיב חסר, אבל בכתיב מלא זהו תשעה אותיות]). אולי אפשר שזה קשור עם דברי ישראל שמעדיפים לצאת כמה שיותר מהר, ממילא לא רוצים להתעכב הרבה בשביל הרכוש, ולכן יכולים לקחת קצת רכוש מהמצרים וזה יהיה בנוסף לרכוש הרב שיש להם (שהתעשרו במכת דם: '"וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְּאוֹר מֵתָה". אמר רבי אבין הלוי ברבי: ממכת דם העשירו ישראל. כיצד? המצרי וישראל בבית אחד, והגיגית מלאה מים; ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה, מוציאה מליאה דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית. והמצרי אומר לו: תן לי בידך מעט מים, ונותן לו ונעשו דם. ואומר לו: נשתה אני ואתה מן קערה אחת, וישראל שותה מים והמצרי דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים; מכאן העשירו ישראל' [שמו"ר ט,י]), וכך יחשב "יצאו ברכוש גדול", שהרי יצאו באמת ברכוש גדול. לכן אומר הקב"ה למשה שיבקש שיקחו בהשאלה כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, שהלקיחה תהיה מרובה, שאמנם מצד דברי ה' לאברהם יכלו להסתפק במה שיש להם, שבזה מתקיים מה שנאמר לאברהם, אלא שמצד אברהם יש גילוי של תושב"ע, שזהו גילוי של התורה מצד גילויה בבנ"י; והנה יש לימוד של היקש ולכן כשנאמר לאברהם: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יג-יד), וזה דבר ה' שזהו כגילוי תורה, וכן זה נכתב בתורה (בהמשך, אבל התורה כבר קדמה לעולם ולכן כבר כתורה), לכן יש לדון בזה בדין היקש שיש קשר בין העבדות במצרים לכך שיצאו ברכוש גדול. ולכן כמו שגלות מצרים המצרים הכבידו את השעבוד כמה שיכלו יותר, שלכן היו במצרים 210 שנים במקום 400, כך גם יש להגדיל את היציאה ברכוש ממצרים, שלא רק יציאה רגילה ברכוש גדול אלא יציאה ברכוש גדול כמה שיותר; ולכן זהו שישאלו ממצרים כמה שיותר ולא רק יציאה ברכוש גדול שיש להם ועוד תוספת. אולי לכן המשך הגמ' זה: '(שמות יב, לו) "וישאלום". א"ר אמי: מלמד שהשאילום בעל כרחם. איכא דאמרי: בעל כרחם דמצרים, וא"ד: בעל כרחם דישראל. מ"ד בעל כרחם דמצרים, דכתיב (תהלים סח, יג) "ונות בית תחלק שלל". מ"ד בעל כרחם דישראל, משום משוי. (שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים". א"ר אמי: מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. ור"ל אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים'. (שבפשטות זה המשך הפס' ולכן הובא כך, אולי אולי) שזה כעין רמז שההשאלה היתה בכח חזק בעל כורחם מעבר למה שרצו כהשאלה, כעין כנגד חיזוק השעבוד מעבר למה שראוי היה בצורה הרצויה של עבדות; וזהו בעל כורחם כמו שעבדות היא בעל כורחו. וזהו שעשו את מצרים כמצודה בלי דגן או מצולה בלי דגים, שרוקנו את מצרים לגמרי, שזה בא לבטא לקיחת ממון בצורה של רכוש רב מעל ומעבר; שזה אולי קשור לדברי אברהם למעבר למה שה' אמר לו בצורה פשוטה של תורה שבכתב. אולי אפשר שה' אמר שיש גם עניין שאברהם לא יטען כך, שלכן יש תוספת חוזק מעבר לרק ההבטחה לאברהם, ולכן מצווים כעין כפול, ולכן זה לא רק מצווה אחת אלא יש בה מצוות עשה וגם ל"ת: '"והיה כי תלכון לא תלכו ריקם", זו מצות לא תעשה. "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה", זו מצות עשה' (מדרש הגדול; שמות ג,כ-כא). אולי על דרך רמז אפשר שאין הכוונה שצריך דווקא שאברהם יאמר, אלא שה' מתחשב עם מה שאברהם יכול לומר, שבכך יש גילוי של כח לטענת אברהם על ממון לישראל; וכך מכח פתח זה מתגלה בשמים כח לאברהם לטעון זכות ממון לישראל, שכך אברהם דרך זה יכול להתחנן לה' שכמו שהתחשב בו אז כך גם יתחשב בו כשמבקש עכשיו, במשך הדורות, ממון לישראל (כעין מעשה אבות סימן לבנים, שמשפיע בדורות כמו שהיה פעם). אולי כרמז בסיפור: 'שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר: (שמות יב, לו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה' (סנהדרין צא,א). שכעין רמז שדרך עניין ההשאלה ממצרים נעשה לישראל גם במשך הדורות קבלת ממון כשהוצרכו (שזה היה בשמיטה), וזה דרך הטענה (של גביהא בן פסיסא) שהיו בעבדות 430 שנה, שזהו כעין טענת אברהם ש"ועבדום ועינו אותם" התקיים בהם ולכן גם מגיע להם ממון – "ויצאו ברכוש גדול". (וזה קשור לשלושה ימים [שבקשו זמן לענות] כמו שנאמר במכת חושך שלושה ימים, שאז ראו ישראל את ממון מצרים ולא לקחו, ובעקבות זה המצרים סמכו והסכימו לתת לישראל את ממונם בהשאלה [שמו"ר יד,ג]; וכן אמרו שילכו שלושה ימים לזבוח לה' ולכן הסכימו המצרים לתת בהשאלה, במחשבה שיחזרו אח"כ, שכך כאן בעקבות שלושה ימים קיבלו ישראל את ממונם, שלא מצאו המצרים תשובה ולכן ברחו והשאירו לישראל את שדותיהם וכרמיהם).