שונאי היהודים מדגישים את המספר הגדול הזה, ומאשימים את היהודים ואסתר ברוע לב ואכזריות.

חובה להבין שבמעצמה הפרסית שהשתרעה מהודו ועד כוש, כולל פקיסטן, אפגניסטן, פרס, טורקיה, עירק, סוריה, ירדן, קפריסין, ישראל, מצרים, ועוד, היו עשרות אלפי ישובים, כפרים וערים. היהודים היו מפוזרים בכל המקומות ועסקו במסחר. סביר שבכל ישוב נהרגו כעשרה שונאים בלבד: מנהיגי העמלקים ובניהם הבכורים - מכת בכורות חדשה.

המלך עצמו, הרשה ליהודים לעשות כרצונם לאחר שנודע לו על פשעו של המן. וביום המלחמה, המלך שמע שהיהודים הרגו ואיבדו חמש מאות איש בשושן, ככתוב: "הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד" (ביאור:אסתר ט יב), וזה אומר שהרבה עמלקים 'אבדו' ונעלמו, התחבאו. המלך ברר עם אסתר, ככתוב: "בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ, וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ" (ביאור:אסתר ט יב). כאשר המלך הבין והחליט שפקודת המן גרמה נזק ליהודים, הוא הבין שבני המן היו חייבים בעונש בגלל חטא אביהם, אולם הוא לא הסכים שמותר להרוג אותם ולהשאיר את גופותיהם לכלבים וציפורים. לכן המלך רומז לאסתר לטפל בזה בכבוד.

אסתר הבינה שאנשי הארמון העלילו עליה והגזימו במספר המתים והמתחבאים כדי לפגוע בה. כיוון שהם עשו לה צרות מגיע להם עונש מוות ככתוב בפקודת ההגנה. אסתר מציעה להוסיף יום הגנה, ולתלות את בני המן בכבוד על העץ שאביהם עשה. המלך מקבל את ההצעה בלי היסוס. 

ביום השני נאמר: "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (ביאור:אסתר ט טו), ושונאי היהודים רואים בזה סימן לרשעות.

גם זה נעשה בצדק, כי ביום הראשון הרבה פושעים עמלקים התחבאו, במשך היום הראשון, ויצאו ביום השני בלי לדעת שרשות ההגנה האורכה ביום נוסף. כמו כן, השרים שהגזימו במספר המתים, גרמו צרות לאסתר וגזר דינם נחרץ למוות, ולכן הם הומתו ביום הנוסף. סביר ששאר השרים לא מיהרו להתלונן על אסתר, מחשש שהמלך יעניק לה יום שלישי נוסף.

במספר המתים מודגשת המילה "אִישׁ" ולא 'אנשים'. המילה 'אנשים' ברבים, כוללת נשים. אולם המילה 'איש', ביחיד, אינה כוללת נשים, וניתן להבין שהיהודים לא הרגו נשים.

את כל זה עלינו ללמוד ולהקהות את שיני שונאי היהודים המשחקים כאילו שהם טובי לב רחמנים.

מחבר הספרים