"ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט,ב). 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק שלום). אולי כרמז "ויחנו במדבר", שהחניה שלהם התגלתה בהקשר למדבר שאין בו כלום, שכך באותה חניה היה גילוי של ביטול לגשמיות שהיא המחלקת בין בני אדם (שרבים על ממון וכיוצ"ב), ולכן אז היה גילוי של הנשמה הישראלית שמאחדת בין כולם, ולכן אז "ויחן ישראל" באחדות, ולכן ראויים לקבל תורה שלכן זהו חניה בהר סיני שם קיבלו את התורה, בזכות האחדות. אולי נאמר על האחדות בחניה כיון שכאשר ציבור נוסעים וחונים יחד, אז נעשה לפעמים חיבור ע"י כך (כעין יחידת חיילים שפועלים יחד וכך מתחברים), לכן הפס' מתחיל בנסיעה ("ויסעו מרפידים") וחניה ("ויחנו במדבר”) כרמז שהם לפעמים גורמים להגיע לאחדות, לכן גם נאמר באמצע "ויבאו מדבר סיני" שיש תכנון להביא שם את התורה ולכן יש בזה משיכה שיתאחדו שם, ולכן אז נעשה שפעלה הנסיעה והחניה לאחדות. ביציאת מצרים יצאו כעם גדול ומפורד במחלוקות (ראה תנחומא בובר "יתרו" סימן ט) עד שכאן התאחדו; נראה שזה כנגד האבות וישראל, כנגד שישנם ארבע לשונות גאולה כעין כנגד האבות וגילויים בישראל. כנגד הלשון הראשונה ("והוצאתי") של התחלת המכות (ראה במלבי"ם שמות ו,ו), זה כנגד אברהם שלו נאמר שישראל ישתעבדו ואח"כ ה' ידון את משעבדיהם (בראשית טו,יד), שזהו גילוי במכות מצרים שנענשו כנגד מה ששיעבדו את ישראל (ילקו"ש רמז קפ"ב) [אמנם גם נאמר "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" אלא שכעין נשמע שמתמקד ביציאה ברכוש, ואילו בלשון השניה של הגאולה, כנגד היציאה ממצרים, זה ישירות על היציאה ולא מרמז על הרכוש; וגם מכת בכורות זה חלק מהעונשים וכן קריעת הים, אולם מצד המספרי של המכות יש יותר בשאר המכות מאשר הם (אע”פ שהם היו חזקות וגדולות יותר מהשאר). ובכ"א כיון שיש בו רמז על ההתחלה אז הוא מתגלה במיוחד כנגדו, גם אם יש לו גם קשר להמשך]. הלשון השניה "והצלתי" שהיא כנגד מכת בכורות והיציאה ממצרים, זה כנגד יצחק שעלה לעקידה וכך התגלה מיתה במצרים, וכן יציאה מתחת יד מצרים כמו שיצחק לא ירד למצרים כך שלא היה תחת ידם (אמנם היה בו גילוי סבל כיון שהיה רעב בארץ, שכך במכת בכורות היו עדיין בשעבוד מצרים, וכן המצרים מיהרו אותם לצאת כך שהיה בזה קצת סבל), והמצרים גירשו אותם כעין כמו שה' אמר ליצחק שלא לרדת למצרים (שאחרים [המצרים\ה'] גרמו). הלשון השלישית של "וגאלתי" שכנגד קריעת הים זה כעין כנגד יעקב שירד עם בניו למצרים, ואז עוד לא השתעבדו, כך עכשיו עולים מארץ מצרים וכרגע הם כבר לא היו כלל בשעבוד מצרים (שלא כבמכת בכורות שעדיין היו כעין בשעבוד מצרים וממנו נגאלו). הלשון הרביעית של "ולקחתי" כנגד מתן תורה שאז התאחדו ישראל וקיבלו את התורה, ולכן זהו מעלתם, ולכן זהו כגילוי של בנ"י כממשיכי האבות שקודם. וכמו שהאבות היו אחד בכל דור (אברהם ובדור אחריו זה יצחק ואח”כ יעקב, שכל אחד הוא אב ממשיך של הדור הבא), כך גם בבנ"י זה מתגלה באחדות שאז הם כעין אחד, כעין אב אחד. מאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ומיעקב יצאו רק בנ"י, לכן בגילוי של קריעת הים החל להתגלות אחדות, שעדיין לא היו מאוחדים לגמרי אבל זה בדרך לכיון האחדות, לכן זהו כרמז שליעקב היו י"ב שבטים, כעין שהוא אחד אבל מתגלה ממנו י"ב, שכך בקריעת הים היו עשרה ניסים (אבות ה,ד), כשאחד מהם זה שנבקע הים לשנים, כך שכולם עברו באמצעו כעין באחדות, ומצד שני היה גם נס שנעשה לי"ב שבילים, שביל לכל שבט, שכך מרמז שמחולקים עדיין ולא באחדות גמורה, אבל היה גם נס שנעשה כזכוכית וראו זה את זה, כך שבא לגלות שאין זו חלוקה גמורה אלא יש חיבור. שכך בא לרמז שהם בדרכם להתאחד, שכך מתחברים עד שנעשו לאחדות בחניה בסיני (ורמז שבקריעת ים סוף אמרו “ואנוהו” שזה להדר במצוות [שבת קלג,ב], שכך מרמז על קשר לקראת מתן תורה). חשיבות האחדות במתן תורה, זה מצד מעלת השלום, וכן שהתורה היא 'כולה שלום' (תנחומא בובר שם), וכן ה' שמו שלום כך שקבלת התורה שהיא גילוי רצון ה', שזהו גילוי שם ה' בעולם, צריך לבא עם שלום שזהו גילוי שם ה'; ובכלל התורה צריכה את כלל ישראל כדי לקיימה (שיש מצוות בכהנים ויש בלוים ויש בישראלים ויש בנשים), וכן בלימוד תורה כל אחד מגלה גילוי תורה דרכו, לכן צריך גילוי של אחדות כדי לגלות תורה בשלמות. גם התורה היא גילוי ה', וה' הוא האחדות שאין כמותו, והכל ממנו, ולכן כדי לגלות את שם ה' בעולם צריך לגלות עם אחדות כנגדו כדי שיתגלה דרכנו. לכן נאמר על מתן תורה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). 'יום הששי - מאי שנא דכתיב ה' ביום גמר מעשה בראשית. מלמד שהתנה כו' - הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר; כדאמרינן בעלמא (חולין צא.) הירך המיומנת, אף כאן "ויהי ערב ויהי בקר" של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה, מריבוי דה' דריש ביה נמי הא' (רש"י). שבגמר מלאכת הבריאה ה' התנה את קיומה בקבלת התורה, שזה כדי לקדש את העולם, שזהו מטרת הבריאה, ובלי זה אין טעם לקיומה ולכן היא מותנת בקבלת התורה; אולם מתוך זה גם נראה בעומק שכדי לגלות את הקדושה צריך למעט את גילוי הגשמי שמפריע ומסתיר את הקדושה, והוא גם המפריד בין האנשים (שהגופים מחולקים והנשמה מאוחדת) ובפירוד נעשה הסתר לקדושה (שמתגלה מגילוי הנשמה שלנו, שהיא חלק אלוק, וכך מתגלה על ידה גילוי ה' בעולם [בקיום תו”מ, שקיבלנו כי התורה מתאימה לנשמתנו]), לכן ה' התנה את קיום הבריאה במתן תורה שאז יהיו באחדות, שהגשמי שנברא לא יפריע לאחדות אלא יתחברו ויקבלו את התורה, שזהו שקיבלו תורה בשבת (שבת פו,ב) שבה מתגלה הקדושה, ובלא גילוי של גשמי בבריאה, שכך התאחדו בקדושה במתן תורה. לכן כנגד מתן תורה אנו חוגגים את שבועות שהוא לאחר ספירת שבע שבועות, ביום החמישים (אמנם לכאורה מתן תורה זה לא היה ביום זה, ראה ב'תורת המועדים' - 'חג השבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומברר כיצד שבועות בכ"ז נחשב לחג מתן תורה), שיום החמישים כרומז על היובל שהוא בשנת החמישים, והוא נקרא 'עולם' (שמות כא,ו; ברש"י. ובקידושין טו,א: 'לעולם - לעולמו של יובל'), שזהו כרמז לעולם חדש (ולכן מובן שהשדות חוזרת לבעליהם המקורים והעבדים חוזרים לביתם, כעולם שמתחיל חדש מהתחלה ונמחק מה שפעלו בו בעולם הקודם) שזהו שאנו מקדשים את העולם שנעשה כעין חדש שמתוקן וקדוש לגילוי שם ה', ע"י חיבור לתורה, ואין בו את הגשמי החזק שמסתיר את הקדושה. לכן זהו לאחר שבעה שבועות כעין גילוי של שבוע הבריאה אבל בבריאה חדשה מתוקנת שתיקנו במשך הרבה זמן (ולכן גילוי של שבוע על השבוע, שבוע על כל יום בבריאה). אולי גם כעין רמז שבקריעת ים סוף היה מקצת אחדות, בדרך לאחדות שתתגלה בשלמות בסיני, לכן זהו בגילוי של שבע כנגד שקריעת ים סוף היתה ביום השביעי ליציאת מצרים, ובכפול שבע כרמז להעלאה לשלמות של אחדות שהחלה להתגלות שם במקצת (ולכן כמוכפל בעצמו, שבע כפול שבע); אולי לכן ספירת העומר מתחילה ממחרת הפסח בגילוי של ספירת שבע שבועות כרמז שזה קשור להמשכיות שמיציאת מצרים בדרך לאחדות, לכן זה אחרי יו"ט ראשון של פסח ובגילוי של שבע כרמז לקריעת הים (ביום השביעי) שמגלה שזה בדרך לאחדות וממילא גם לקבלת התורה (כמו שבקריעת ים אמרו "ואנוהו") [וכן שזה מקבל כח מהנעשה בקריעת הים להתחזק לאחדות]. לאחר קריעת ים סוף בדרך לקראת מתן תורה עברו במרה שם קיבלו עשר מצות (סנהדרין נו,ב), כרמז לקראת מתן התורה (בעשרת הדברות, שלכן קיבלו עשר מצות), ומשם המשיכו לאלימה: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (שמות טו,כז), שחנו על המים כעין דימוי למרה שבו היה להם מים של המקום; במרה נעשה נס כדי שיהיה להם מים לשתיה ממי המקום, ושם קיבלו את עשרת המצות, כך גם באלימה שאליו המשיכו היה מים ועם גילוי של תורה: '"שתים עשרה עינות מים" - כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם. "ושבעים תמרים" - כנגד שבעים זקנים' (רש"י), שיש גילוי של הזקנים שמלמדים תורה, ויש גילוי של י"ב השבטים כרמז שהם עדיין לא באחדות, אבל יש גילוי של אחדות ע"י הזקנים שהם מורי התורה לכל בנ"י יחד, שכך כרמז שבהמשך יתאחדו יותר בקשר לגילוי תורה, שזהו בסיני, שאליו ממשיכים ומחברים עוד ועוד עד שיגיעו לסיני ושם יחנו באחדות. בספירת העומר מתו תלמידי ר"ע 'מפני שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב,ב), שלא היו באחדות ולכן זה פגם בגילוי תורה כראוי, שעומד על אחדות. בב"ר נאמר שמתו בשל 'שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו' (ב"ר סא,ג), אולי רומז למעינות של אלימה, כעין מרמז שנשמע דומה (עין – מעין), שהם לא התאחדו, והם היו גדולי הת"ח כעין הזקנים שהם היו צריכים לאחד את כל העם כמו שבעים הזקנים, וגם בזה רומז שהיתה עיניהם צרה – שהאות ע' בגימטריה שבעים והיא נקראת עין כעין רמז לעיניהם (שהם לא איחדו כשבעים הזקנים). שכך במקום לאחד כמו שהיו צריכים הם פירדו ולכן נענשו בספירת העומר שזה הזמן שמתאחדים בו לקראת מתן תורה, ואילו הם תורתם גרמה להם להתפרד במקום להתאחד, ולכן נענשו בזמן זה. (שקיום העולם הוא ע"י התורה, ולכן כשפוגמים בגילוי תורה אז חל עליהם חורבן, וכעין שאמר ה' שאם לא יקבלו תורה 'אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א], שכך מתו באסכרא שהיא: 'סכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא' [ברכות ח,א], 'כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא - כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה' [רש"י], כעין תוהו ובוהו שהכל משתולל ומתנגש ונתפס ונקרע). אולי לכן בספירת העומר סופרים ימים וגם סופרים שבועות, כעין להראות על חיבור מהפרטים (ימים) לחיבור יחד (שבועות – שזה התאחדות של כמה ימים יחד), וסופרים לקרבן העומר שהוא בא משעורים שזהו מאכל בהמה (משנה סוטה ב,א), ואנו סופרים ממנו, כעין כמה זמן עבר, שאנו מתרחקים ממנו לקראת שבועות חג מתן תורה שאז מוקרב שתי הלחם שבא מחיטים שזהו מאכל אדם, כרמז שמתנתקים מהגשמיות הבהמית שהיא מפרידה ומגלים מעלת אדם שיש בו נשמה שזהו גילוי של קדושה שהיא מחברת – שהיא נשמת כלל ישראל מאוחדת. בפועל נוהגים להתאבל עד ל”ג בעומר (ויש לכך כמה הסברים), אחד הטעמים לזה היא גרסה שמצא הרז”ה: 'שמתו מפסח עד פרוס העצרת' (טור או”ח תצג; ב”י), לפי זה אפשר שמתו עד אז, כיון שפרוס העצרת כרומז שיש כבר קצת קשר לגילוי עצרת, שלכן אז כבר היו ודאי צריכים להתחיל להתאחד לקראת גילוי מתן תורה, וכיון שלא התאחדו לא ראוי שיהיה גילוי שלהם כשיש קשר להתחלת גילוי קירבה לעצרת, ולכן עד אז כבר מתו כולם. לפי הגרסה שתלמידי ר”ע מתו בשמד (ראה 'מועדי ישראל' 'ספירת העומר באספקלריית הדורות', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א) אולי מתו עד ל”ג בעומר כרמז שמיציאת מצרים היו בתהליך להתאחדות, כששלב קריעת ים סוף מגלה על התקדמות בהתאחדות, לכן מתגלה כנגד זה בעונשם של תלמידי ר”ע שלא התאחדו גילוי של ל”ג כרמז שקריעת ים סוף נעשתה בשביעי, וזה בעקבות שמצרים רדפו אחריהם, כשבשלושת הימים הראשונים לא חשבו לרדוף (אבל הלכו אתם לראות שיחזרו), ושלושה שקשורים ברדיפה - שברביעי באו השליחים לפרעה ולמחרת יצא לרדוף אחרי בנ”י ורדף חמישי ושישי (רש”י; שמות יד,ה), לכן יש גילוי של פעמיים שלושה ימים, לכן זהו גילוי של שלוש בעשרות ושלוש באחדות (כגילוי שזה שני שלשות שונים), שזהו ל”ג שאז עוד לא היה גילוי של התחלת חיבור (שהתגלה במקצת רק בקריעת הים) וכך אצלם לא היה גילוי של חיבור, ולכן מתו כעין גילוי של מצרים – האויב שרדפו אחריהם. ולגרסתנו שמתו באסכרא אפשר שזה רק כגילוי של סכנה בשל אי אחדות, כמו שישראל הגיעו לסכנה לאחר שישה ימים. אולי גם כרמז שללא גילוי אחדות אין קבלת התורה וממילא אין טעם לצאת ממצרים כיון שיצאו לקבל את התורה, אז זהו כעין אותם שלא רצו לצאת ממצרים, שהם מתו במכת חושך, שהיתה שלושה ימים ועוד שלושה ימים, שהיו שתי רמות במכת חושך (רש”י; שמות י,כב), לכן כנגד זה שני גילויי שלוש שזהו ל”ג (כעין שלוש קטן – אחדות, ושלוש גדול – עשרות), שבזמן זה מתו (כעין שמתו בחושך). אולי גם קיבלנו את התורה מכח שנבחרנו בהיותנו ממשיכי האבות (שיש בנו נשמת ישראל), לכן מתגלה בשלוש כנגד שלוש אבות, אלא שבאבות היו גם שלא ישראל (ישמעאל ועשו), לכן עלינו לגלות שיש בנו קשר להמשך יעודם של שלושת האבות, שכולנו מאוחדים ביעודנו ונשמתנו, לכן יש גילוי בנו כנגד האבות, וזה מתגלה בשלוש עשרות כנגד האבות ושלוש אחדות כנגד הבנים, וזה נעשה באחדות ישראל, וכיון שתלמידי ר”ע לא היו באחדות אז זה פגם ולכן נענשו בגילוי זמן של ל”ג ימים, בזמן ספירת העומר שבה היו צריכים להתאחד. וכן כעין שמתן תורה היה בחודש השלישי, כעין רמז מכח שלושת האבות, ובזה גילוי בחודשים כרמז שזה התחדשות בבנים כהמשך האבות, שעכשיו התחדש שנעשו עם ולא רק יחידים, והכל צריך להיות באחדות כדי שיהיה הכל יחד, שכך התגלה במתן תורה בחודש השלישי; וכיון שהם לא עשו כך אז נענשו בזמן של ל”ג ימים כרמז לשלושת האבות והבנים. מנהג האבלות במקור היה שלא להתחתן (שכך מובא כבר בגאונים [טור שם]), נראה שזה כמרמז (מעבר לעניין של למעט בשמחה, שבנישואין זה שמחה גדולה במיוחד) שתלמידי ר”ע מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, שלא היו באחדות, ולכן מגלים כנגד זה שלא להתחתן, שבנישואין מחברים בין בני הזוג, שבהמשך מתחברים עד שנוצר אחדות שלמה בולד שנולד להם: “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב,כד), לכן כנגד מיתת תלמידי ר”ע שלא היו באחדות כראוי מגלים זאת באי שמחה שמתגלה בעניין של אחדות שלמה. (וכן כרמז שהגוף לא מפריד, אלא נעשה לאחד בולד, שכך לא כתלמידי ר”ע שהגוף הגשמי חילק ולא התגלה החיבור הנשמתי). גם בזוג באחדות יש גילוי של שם ה', וכשלא באחדות אז בא כיליון: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), שכך בתלמידי ר"ע, בלימוד תורה יש גילוי שם ה' (וכן בת"ח עצמו יש כעין גילוי מורא ה' [ב"ק מא,ב]), אבל הם לא התאחדו כראוי ולכן נעשה בהם כיליון. בעבר היו נוהגים שלא לעשות מלאכה בלילי ספירת העומר, משני טעמים – אבלות על תלמידי ר"ע ומלימוד ג"ש ליובל (טור; שם), נראה שזה בא לרמז שתלמידי ר"ע מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, וזהו שלא היה בהם גילוי של יובל – של עולם קדוש, שהגשמי לא מפריע לגילוי הרוחני, אלא היתה עיניהם צרה שזהו מגילוי גשמיות; לכן כנגד זה לא עושים מלאכה שזהו פעולה בגשמיות.