"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (במדבר לג,א). התורה מרכזת כאן את כל המסעות שעברו ישראל במדבר (מה העניין לרכז את כולם יחד? ראה ב'תורת המקרא' “מסעי" אות א, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. וראה 'בארץ לא זרועה', 'פירוט מסעי ישראל במדבר – מה עניינו', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). במסעות מובאים מ"ב מסעות, כך שמשמע שמרמז שעניין מסעות ישראל במדבר קשור ללימוד תורה, שעליה נאמר: “ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו,ז), כך היו מ”ב ("בם”) מסעות. ואכן כך מובא בתנחומא שזמן המדבר היה חשוב בשביל חיבור ישראל לתורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא “בשלח” סימן ב). וכן אולי קצת רמז במכילתא: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' (מכילתא; שמות טז,ד), הרי שלימוד תורה בצורה טובה היה דווקא במדבר, ומימלא כך התחברו לתורה כראוי. דבר זה חשוב לומר לנו שהכניסה לא"י אינה כדי שסתם יהיה לנו מקום לגור, אלא יש לנו יעוד בארץ – לקיים את רצון ה', שלשם כך נתנה לנו הארץ, שכך במדבר נעשה הבסיס לכניסה לארץ כראוי. בתחילת המסעות מובא: “ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (ג-ד). ה' עשה במצרים שפטים כדי להוציא את ישראל ממצרים וכעונש על מה שמצרים התעללו בישראל בהיותם עבדים תחתם (שעשרת המכות זה עונשים כנגד הדברים שמצרים היו עושים לישראל, כמו שמובא בילקו"ש רמז תפ"ב), כך שמרמז על הצרות שהיה במצרים ועל יצאתנו והכאת מצרים, שזה כרומז לדורותנו, שיצאנו מהגלות לאחר סבל רב שעשו לנו הגוים שהינו בארצותיהם, כשהשיא היה בשואה. בשואה היה רצח המוני וגם שיעבדו את ישראל במחנות ריכוז, שזה כעין דומה לנעשה במצרים שהינו עבדים והיו שם רבים שנהרגו; וזה הסתיים בהכאת הצורר, שחוסלו ממנו רבים עד שנפלו ונכנעו, כעין שה' הכה את מצרים. (וקודם ליציאת מצרים בעקבות מכת בכורות שהכניעה את מצרים, במכת חושך מתו רבים מישראל: 'ד"א: "וחמושים עלו" - אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל טז) "רבבה כצמח השדה נתתיך", וכתיב (שמות א) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו? העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים. ואימתי מתו? - בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם' [מכילתא; שמות יג,יח]. שכך מתו רבים בשואה, והשכנים שבאזור טענו שלא ראו ולא ידעו מזה. ומי שמתו במצרים היו אלו שלא רצו לצאת וללכת אחר ה' לא”י; כך גם באה השואה הנוראה לאחר שלא רצו היהודים לעלות לארץ, וגם כשצעקו להם הנאצים ימ”ש שילכו לא”י הם לא עלו. וכך הנאצים ימ”ש רצחו יהודים עד מפלתם, כמו שמתו רבים מישראל במצרים קודם לנפילת מצרים וכניעתה במכת בכורות). ובעקבות זה באו ועלו לארץ, כשאצל חלק מהעולים היה זה רק כבריחה מפני הצרות, כעין שיצאו ממצרים בשל העבדות ששם; אולם האמת היא שההליכה לא"י צריכה להיות כעשיה של דבר ה' לבא לא"י, שאנו כאן בשל צו ה' לנחול את הארץ. לכן במסעות לא"י שמתחילות ביציאה ממצרים יש בהם מ"ב מסעות כרמז לתורה, כרמז שעלינו לעלות לארץ בשביל קיום דבר ה' ולא בשל בריחה מהמיצרים לנו. רק כך יש חיבור אמיתי לארץ, אבל מי שעלה לכאן רק כבריחה, כמקום מפלט, מהר מאוד מאבד את קשרו לארץ, ומוכן לוותר על חלקי הארץ רק שיעזבו אותו בשקט, וכל תפיסת עולמו לרחם על אויבנו גם במחיר דמים אצלנו נובע מראיה מעוות זו, שלא רואה אותנו כחוזרים למקומנו אלא רק ככובשים שבאו בלית ברירה מפני הצרות. (ויש אף דתיים שלא רואים את התורה כמשפיעה לכל חייהם, אלא רק בהלכות ככשרות וכדו', או רק ללימוד תורה, ולא שמדריכה את האדם מהי הדרך להתנהגותו בחיים בשלמות, ובכך מגיעים לניתוק התורה מא”י ומוכנים אח”כ לוותר עליה). זהו התחלת התורה שכדי להיות בארץ חובה לדעת את האמת של דבר ה', כמו שמביא רש"י: '"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"' (רש"י; בראשית א,א). שכדי שיהיה לנו כח לעמוד על נחלת הארץ יש לנו לדעת את האמת שאיננו ליסטים אלא באים בשם ה' כמתגלה בתורה. בנוסף נראה שמתחיל ביציאת מצרים מקום המוות, שיצאנו משם כדי לגלות חיים בעולם, וחיי אמת זה בגילוי שם ה' בעולם – שהצדיק נקרא חי תמיד לעומת הרשע שנקרא מת תמיד (ברכות יח,א-ב). יצאנו כדי לבא לא"י, וכן סופו (סוף המסעות) לקראת הכניסה לארץ, שא"י היא ארץ החיים ("אתהלך לפני ה' בארצות החיים" [תהלים קטז,ט], '"בארצות החיים" - ארץ ישראל' וכו' [רש"י]), וזה בא יחד עם התורה שקשורה לחיים ('גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא' וכו' [אבות ו,ז]), שכך יחד (תורה וא"י) מגלים את שם ה' בעולם בשלמות (שבחו"ל אינו מקום התורה בשלמות [ספרי; עקב, מג]), שכך זהו גילוי של ה' שהוא נקרא חיים: "וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים" (ירמיהו י,י). לכן נרמז במסעות מ"ב כרמז לתורה שהיא צריכה להיות מחוברת לא"י, כמו שהמסעות היו להגיע לא”י.