כשהלב מוצא בית: למה יעקב ישן דווקא שם?

הרב שי טחן

בתחילת פרשת השבוע (ויצא) מסופר שיעקב יצא מבאר שבע, ובדרך הגיע למקום לא מוכר. יעקב אוסף כמה מאבני המקום ומכין את עצמו לנוח- "וישכב במקום ההוא". לכאורה מעשה פשוט ללא שום דבר חריג, אך רש״י מגלה כאן פרט מעניין וכותב שיעקב לא שכב במשך ארבע עשרה שנה, ורק כאן, באותו מקום הוא שכב. וממילא מתעוררת תמיהה, מה התרחש דווקא עכשיו שגרם ליעקב לשנות ממנהגו רב השנים ולהחליט פתאום לישן.

כדי להבין זאת יש לרדת לתוככי נפש האדם ולהבחין מתי הוא מרגיש צורך לנוח. ניקח דוגמא מחיי היום יום, כשאדם יוצא לעבודה הוא כמעט לעולם אינו נח, ואף לא מרגיש צורך לנוח. לא בדרך באוטובוס, ולא במשרד, וגם לא בקיוסק בזמן הפסקת האוכל. אך מיד כשהוא מגיע הביתה- הוא מתרווח על הספה ומוכן לעצום עיניים. מה הוא שורש ההבדל? האדם אינו מרגיש צורך לנוח בסביבה של זרים, אדרבה סביבה זו מעוררת בו עירנות ומוכנות לפעול בכל רגע נתון כפי הצורך. במקום המשרד והעבודה עליו לבצע את מטלותיו לצורך פרנסתו, ובדרך הוא נשאר קשוב לסביבה לכל דבר שעלול להתרחש סביבו. ואילו בבית הכל משתנה. בבית האדם מרגיש בנוח, עטוב בהרגשה טובה, סביבה מפנקת ומרגיעה. זהו מקום שבו הוא חש שייכות, ומתוך כך הוא מסוגל להרפות, להירגע ולנוח באמת.

נחזור ליעקב אבינו. במשך ארבע־עשרה שנה יעקב לא חש בנוח; הוא לא הרגיש בבית, וממילא—אפילו כשהיה עייף—לא נתן מנוחה לעיניו. והנה הוא מגיע למקום מסוים, ולפתע חש צורך לשכב. באותו רגע אין הוא יודע מה מיוחד במקום הזה שגורם לו, לראשונה זה שנים, להרגיש מספיק בנוח כדי לישון.

ואכן, כשיעקב מתעורר הוא נזכר בחלומו ומבין מיד: "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים". יעקב מרגיש שייך בחברתו של הא-לוקים; הוא מרגיש בבית — אצל שער השמים.

וכך הדבר מובן מאוד: כבר משעה שאמו הייתה מעוברת, כשעברה ליד בתי מדרשות היה יעקב מרגיש משיכה אליהם ומתרוצץ לצאת. טבעו הפנימי היה קשור למקום של קדושה — ושם, ורק שם, הוא חש בבית.

אמור מעתה: אם נרצה לבחון היכן אדם מרגיש בנוח – עלינו להתבונן בתנועות גופו במקום שבו הוא נמצא. אדם שדרוך, יושב זקוף, נוגע בקרקע רק בקצות אצבעותיו, או שכל תנועותיו מאופקות – ברור שאינו חש נוחות באותו רגע. לעומתו, אדם המתיישב בנחת, נשען לאחור, מותח רגליים, ולעיתים אף מניחן על שרפרף או כיסא נוסף – ודאי שמרגיש טוב, נינוח ובטוח בסביבתו.

כך לדוגמה, כאשר אנו מזמינים אורחים לשבת, ניתן לעיתים להבחין עד כמה נעים להם אצלנו על פי הסימנים הללו. אדם שטוב לו – מתרווח. אדם שאינו בטוח או אינו חש שייכות – נשאר קפוא בתנוחתו.

כמארחים מוטלת עלינו האחריות לדאוג שהאורח ירגיש בנוח, ולוודא שלא יהיה שום רגע של מתח או מבוכה. הרבה פעמים מועיל לשדר שפת גוף של רוגע, שנשב בנחת על הספה, שנקרין שלווה טבעית. כאשר האורח מבחין בכך, גופו מגיב, והוא מרשה לעצמו גם כן להירגע ולהרגיש בבית.