ילד ונער

'ותפחת ותראהו את הילד והנה נער בוכה'. הפסוק פותח ב'ילד' אך עובר מייד ל'נער'. הפרשנים פירשו כל אחד לשיטתו, ואנו נבאר את העניין מתוך עמידה על מהות מושגים אלה.

המושגים 'ילד' ו'נער' בתורה לא מבטאים גיל דווקא. אמת שבדרך כלל כשהכתוב כותב 'ילד' הכוונה לגיל מוקדם יותר ואילו 'נער' הוא גיל מאוחר יותר, אך משמעות התורה במושגים אלה עמוקה יותר. והראיה, שישנם מספר סיפורים שבהם גילו של הילד אינו משתנה, אולם פעם מתייחס אליו הכתוב כילד ופעם כנער, כפי שנראה לקמן.

בתורה, המילה 'ילד' מבטאת ילד צעיר לשנים שתלוי לחלוטין בהוריו, כלומר מישהו שאינו יכול לעמוד ולחיות בכוחות עצמו. לעומת זאת, נער הוא אחד שכבר יש לו, במידה מסוימת, רגל בעתיד. הוא לא תלוי בהוריו באותו האופן שבו ילד תלוי, אלא החל לצעוד בכוחות עצמו. הרי זה דומה לנאמר בגמרא 'לא גדול – גדול ממש, ולא קטן – קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו – זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו – זהו גדול'.[1] נביא לכך שלוש דוגמאות.

דוגמה ראשונה נמצאת בפרשת וירא, במעשה גירוש ישמעאל מבית אברהם (בראשית כא, יב–כ). איננו יודעים את גילו המדויק מתוך הכתובים, אך מאחר שהסיפור קורה אחרי שיצחק נולד הרי ישמעאל היה לפחות בן ארבע עשרה (ומאחר שכבר נגמל יצחק, ניתן לשער שהיה ישמעאל בסביבות גיל שש עשרה, אך אין זה מוכרח). בשעה שנאמר לאברהם לגרש אותו אומר לו ה' 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ'. מספר פסוקים אחר כך כתוב 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר... שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ...'. ישמעאל מתחיל כנער, ואחר כך מתואר כילד. התורה ממשיכה לקרותו ילד – 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם... כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד...' – אולם אחר כך ממשיכה 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר... כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר... קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר... וַתַּשְׁקְ אֶת הַנַּעַר'. נשימה לב: בשעה שרגשות ההורים עולים וצפים מול ישמעאל, בשעה שחושבים באופן רגשי על הילד ועל הקשיים שהולך לעבור ועד כמה שהוא תלוי בהוריו – הוא מתואר כילד, כאחד שתקוותו העצמאית ממנו והלאה. אולם בעיני התורה הוא כבר אוחז בעתיד ' אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר... וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ'. וכן בשעה שמבינה הגר שאינו הולך למות, ונאמר לה 'כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ' – הרי הוא שב בעיניה להיות נער. הגיל לא השתנה, אך ההסתכלות עליו השתנתה.

דוגמה שנייה לכך נמצאת אצל בנימין. בשעה שיהודה ניגש ליוסף להתחנן לו להשיב את בנימין לאביו, מתארת התורה (בראשית מד, כ–לד) את בנימין גם כילד וגם כנער. אל לנו לשכוח שבנימין היה כבר מעל גיל שלושים ואב לעשרה בנים, כך שמבחינת הגיל לא היה לא זה ולא זה. תחילה אומר לו יהודה 'יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן', ומספר ליוסף שירידת בנימין למצרים לא הייתה אפשרות שעלתה על דעתם כלל, שהרי אמר יעקב 'פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן' (שם מב, ד). הוא בשנות השלושים לחייו, אך מסתכלים עליו כילד שתלוי לחלוטין באביו ואינו יכול לחיות בלעדיו. אולם בשעה שיוסף מתעקש 'הוֹרִדֻהוּ אֵלָי' – היחס אליו הופך להיות כנער 'וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו'. משעה שיוסף מוציאו מגדר ילד, וטוען שהוא יכול וחייב לעזוב את אביו – הוא מכונה שוב ושוב 'נער'. שוב, הגיל לא השתנה, אלא ההסתכלות.

ודוגמה שלישית – בבן השונמית. בספר מלכים (ב ד, יח–לה) מסופר 'וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד... וַיָּמֹת'. הוא תלוי באימו ובאביו, ומתואר רק כילד. כמו כן, אלישע אומר לגיחזי לשאול בשלום המשפחה 'הֲשָׁלוֹם לָךְ, הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד', שמבחינת גילו ותלותו הוא כילד לכל דבר. אולם בשעה שאלישע מבין את אשר קרה – עובר היחס ממצב התלות שלו בהוריו אל עצם המשך חייו. אלישע מסרב להשלים עם העבודה שאין לבן השונמית עתיד, ולכן הופך הילד (המת) לנער ' וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר... וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר... לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר... וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת'. ואולם כעת, כשמבין אלישע שהנער מת ממש, וכל חייו תלויים בו לחלוטין – הוא פוסק מלהיות נער, ושב להיות ילד 'וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד... וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד'. ומשעה שהתחיל לשוב לחייו – שב להיות נער 'וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו'. גילו של בן השונמית לא השתנה תוך כדי המעשה, אך בעיני סובביו הוא היה ילד, ואז נער, ושוב ילד ושוב נער.

על פי זה נבאר גם את הפסוק שלנו. תחילה כתוב 'וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' – במבט ראשון היא רואה ילד, תינוק ללא יכולת קיום עצמאית. אולם מייד היא מבינה שאם הצליח לשרוד את גזרת פרעה, גם אם לזמן מועט בלבד, הרי יש בו משהו מיוחד, משהו שהעתיד צופן עבורו, שלשם כך ניצל – ועל כן 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה'. ברור לה שעבור העתיד הוא ישרוד וימשיך את חייו, וההסתכלות אליו הופכת פתאום מילד לנער. גם בשעה שבוכה, הבכי אינו על עצם ההישרדות, שאם כן היה 'הילד' בוכה. אך לא 'הילד' הוא שבכה באותה שעה, אלא 'הנער', שצריך היה עזרה לשם הגשמת מטרתו – עזרה שהחלה כבר עם משייתו מן המים.