"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם" וגו' (שמות ו,ב-ג). '"וידבר אלקים אל משה" - דיבר איתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר: "למה הרעותה לעם הזה"' (רש"י). ' … וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא את אשר כבר עשוהו, מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: "וידבר אלקים אל משה", ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו אני ה'”' (שמו"ר ו,א). 'הה"ד "וידבר אלקים” - ואין אלקים בכל מקום אלא מדת הדין. שבשביל צער ישראל - ואין אדם נתפס על צערו. אני ה' - והויה הוא רחמים' (עץ יוסף). לפי העץ יוסף ה' חזר למידת הרחמים כיון שדן את משה לכף זכות שזה היה מצער ולכן אין לדונו בחומרה על כך. אלא שהלשון 'שבשביל צער ישראל' אינו נכון לפי זה, כי היה צ"ל 'בשל צערו', שהרי זה צער שלו ולא כמו שנאמר שנשמע שהסיבה היא שזה על צער ישראל (וכן גם היה לו צער משלו שדיברו השוטרים נגדו קשות, כך שהיה ראוי לומר כללית על כל מה שציערו). אלא כוונת המדרש שכיון שמשה אמר זאת בשביל הצלת עם ישראל מצערם, לכן ה' ריחם ועבר למידת הרחמים, בשל המעלה הגדולה של ההתחשבות בצער ישראל. וכך משמע במפורש במקום אחר: 'בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹעַ בְּמשֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר, לֹא פָּגְעָה בוֹ מִדַּת הַדִּין' (שמו"ר ה,כב), הרי שכאן אפילו לא מוזכר עניין של צער, אלא רק בשל ישראל (אמנם גם שם פרשו היפ"ת והעץ יוסף שהכוונה שמידת הרחמים חלה בשל שעשה כן מצערו ולכן אין כ"ך לדונו על כך. נראה שטעמם הוא בשל שנאמר שנענש שלא יכנס לארץ בשל דבריו [סנהדרין קיא,א], ואם זה התהפך לרחמים בשל מעלת ישראל אז למה לא התכפר לו לגמרי? לכן פירשו שזה על צערו ולכן אין לדונו כ"ך במידת הדין על כך, אבל עדיין יש נגדו קצת רושם של מידת הדין. אולם נראה שבפשטות ודאי שהטעם הוא בשל מעלת ישראל, אלא שגם במעלת ישראל יש לדבר בתוקף אבל בכבוד ובצורה ראויה, ולכן נענש שלא להיכנס לארץ; לפי זה מובן שמשה נענש שלא להיכנס לארץ בשל חטא מי מריבה, שרק מצד העונש כאן יכל לכפר כיון שעשה כך בשביל ישראל אז מאהבת ישראל ה' היה מוחל לו בתחינתו, אולם כיון שדיבר קשות על ישראל במי מריבה אז זה עמד כטענה נגד המחילה על המעשה כאן שעשה בשל ישראל, כיון ששם זה היה נגד ישראל, ולכן נידון ע”פ שניהם שלא להיכנס לארץ). דברי משה בשביל ישראל ביטלו את מידת הדין שעמדה אז נגד משה לגמרי, עד שהתגלה במידת הרחמים ממש, שזהו שבתחילה היה לשון דיבור שהוא קשה ושם אלקים, ששניהם זהו גילוי של מידת הדין (שאלקים זה בגילוי של מידת הדין, ודיבור קשה כרמז שבא נגדו בצורה קשה), ונהפך לאמירה ושם הויה, ששניהם מידת הרחמים (שאמירה זה דיבור רך כאמירה ברחמים, ושם הויה זהו בגילוי של מידת החסד), שהמסירות של משה על בנ"י, שלכן אמר מה שאמר, חשובה מאוד לפני הקב"ה ולכן הפך וביטל לגמרי את מידת הדין שעמדה נגדו, שזהו בשל אהבת ה' למי שאוהב ועוזר לבנ"י: ' … כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו' וכו' (מסילת ישרים, יט). נראה שלכן מתגלה כאן מיד בפס' הבא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", מעבר לפשט, יש בזה גם רמז כהסבר לפס' הקודם: מה הסיבה שעברה מידת הדין למידת הרחמים? כיון שיש כאן גילוי כעין האבות שאנו בניהם, שכך הקב"ה רואה בנו כעין בניו, ולכן יש בזה חשיבות לטובה שמשה עשה כדי למנוע את צערם של בנ”י, שה' אוהב את מי שאוהב את ישראל כיון שאנו בנים לה': “בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א [המשך הפסק הוא: "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", שאלו מעשי צער שאדם מצער עצמו קשות על המת, כעין רמז שה' רואה בנו בנים ולכן לא רוצה שיהיה בנו צער]). מידת הדין עמדה נגד משה כיון שטען על הכבדת השעבוד שנעשתה, ועבר למידת הרחמים בשל הדאגה לבנ”י, במקביל לזה היה גם גילוי של דאגה לבנ"י בעם ישראל, שהשוטרים הוכו בשל הגזרה שהתחדשה ובכ"ז לא היכו את בנ"י, ולכן גם עליהם התגלתה מידת הרחמים, שזה התגלה בהמשך בהעמדת הזקנים: 'וכשאמר להם: "לא תאספון לתת תבן לעם" (שמות ה ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם" וגו' (שם שם יד). והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל ייכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש”, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, "ונשאו אתך במשא העם”. ללמדך, שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש. לכך כתיב: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”, מן אותם שכתוב בהן: "ויכו שוטרי בני ישראל”' (תנחומא "בהעלותך” סימן יג). הם פעלו בעד ישראל בהיותם סוג של ראשי ישראל (שהם היו שוטרים שאחראים על ישראל), וזהו כמו משה שהיה מנהיג ישראל ופעל למען בנ”י, ולכן יש בהם דימיון ולכן ה' השווה ביניהם (ואף העלה אותם להיות ראשי ישראל בכך שהעלה אותם להיות הזקנים, כיון שהוכיחו עצמם כראויים לכך בהיותם שוטרים כמנהיגים קטנים על ישראל, שפעלו בעד ישראל בכל כוחם ומעשיהם). נראה 'שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש' כיון שבדאגה לבנ”י מתגלה מעלת זכות בשל המהות שבנ"י הם בנים לה', ולכן זה מתגלה כגילוי שמזכיר את האבות שאנו בניהם (והם ייצגו את ה' בעולם, שזהו מהותם ולכן כך התגלה בהם, וכן אנו במהותינו ומעשינו מייצגי ה' בעולם, ולכן אנו בנים לה'). כבוד כגילוי כאברהם שהיה בו גילויי כבוד, כגון: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב“ (בראשית יג,ב), וכן: “ויצא מלך סדם לקראתו” (שם יד,יז). "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך" (שם,כג,ו) וכדו'. גדולה כנגד יצחק, שראו בו מעלה גדולה בשל שה' אתו: “ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך" (שם כו,כח), ונאמר: “ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד” (שם,יג). ורוח הקודש כנגד יעקב שזכה למדרגת נבואה יותר מכל שאר הנביאים, כנבואת משה רבנו ע”ה (זוהר ח”א ריא,ב).