בס''ד  פרשות אחרי מות קדושים: האם מותר לאכול מרק שנפל לתוכו זבוב

פתיחה

בפרשת אחרי מות כותבת התורה (טז, יח), שיש לערב את דם הפר ודם השעיר: ''וְיָצָ?א אֶל־הַמִּזְבֵּ?חַ אֲשֶׁ?ר לִפְנֵֽי־יְקֹוָ?ק וְכִפֶּ?ר עָלָ?יו וְלָקַ?ח מִדַּ?ם הַפָּר? וּמִדַּ?ם הַשָּׂעִ?יר וְנָתַ?ן עַל־קַרְנ?וֹת הַמִּזְבֵּ?חַ סָבִֽיב''. כפי שראינו בעבר (אחרי מות קדושים שנה ז'), מפסוק זה לומד רבי יהודה בגמרא במסכת מנחות (כא ע''א), שלמרות שבדרך כלל איסורים לחים בטלים ברוב או בשישים, כאשר מדובר במין במינו כמו שני מיני דם (או לחלופין, חלב פסול באכילה בחלב מותר), אין האיסור בטל אפילו באלף.

חכמים חולקים וסוברים, שגם מין במינו בטל בשישים, וכן פסקו להלכה רוב ככל הראשונים. עם זאת ראינו במספר מקרים בעבר, שישנם מקרים בהם גם חכמים מודים שהאיסור לא בטל בשישים. לדוגמא, כאשר מדובר ב'בריה', כגון בעל חיים שלם, הוא אוסר גם אם יש פי שישים. בנוסף, כאשר מדובר בדבר שיהיה בעתיד מותר (לדוגמא דבר שאסור משום מוקצה), או חתיכה הראויה להתכבד, דהיינו חתיכה שיש בו חשיבות יתרה, גם הן לכולי עלמא לא בטלים בשישים. ובלשון ערוך השולחן (יו''ד ק, א):

''יש דברים שהחמירו חכמים בביטולם ואלו הן בריה, חתיכה הראויה להתכבד, דבר שיש לו מתירין ודבר שבמניין. שלושה מפני חשיבותן, ודבר שיש לו מתירין מפני שנוכל לאוכלה בהיתר, ויתבאר בסי' ק"ב. ועוד החמירו במחמץ ומתבל ודבר המעמיד לא מפני חשיבותן, אלא מפני שנותנין טעם הרבה. ויש החמירו בביטולן ביותר מששים אך לא במשהו, כמו תרומה שבטילתה במאה ואחד... ויש עוד שמפני חומר האיסור החמירו לאסור במשהו, כחמץ בפסח ויין נסך.''

בעקבות הפסוק ממנו למדים על ביטול איסורים, נעסוק השבוע בהלכות איסור והיתר, ובשאלה, האם מותר לאכול תבשיל שנפל לתוכו חרק. תחילה נראה דיון הפוסקים מה הדין כאשר סביר להניח שהחרק נשאר בשלמותו בתוך המרק, והאם מותר לטחון את המרק והאיסור שבתוכו. בהמשך נראה הדיון מה הדין כאשר סביר להניח שאותו חרק נחתך לחתיכות קטנות בתוך התבשיל, ולסיום מה הדין כאשר הוציאו את גוף החרק, ורק חלק מטעמו נשאר בפנים.

זבוב שנפל למרק

כאמור, כאשר מדובר בבריה, היא לא בטלה אפילו באלף. עם זאת, הפוסקים סייגו דין זה וכתבו, שרק כאשר מדובר באיסור שהיה אסור מתחילתו, כמו נבלה או גיד הנשה, הוא אסור מדין בריה, אך לא חתיכה שנאסרה לאחר מכן, כמו לדוגמא חתיכת בשר שהיתה כשרה שבלעה דם ומחמת כך נאסרה. זבוב אסור מתחילת ברייתו, ודנו הפוסקים האם יש מקום להקל בדינו:

א. החוות יאיר (סי' קה) ובשו''ת פנים מאירות (ב, סז) נקטו, שגם בריה פחותה שאין בה חשיבות אסורה מדין בריה, ולראייה הגמרא במסכת מכות (יג ע''א) הכותבת שלוקים על אכילת נמלה. הם דחו ראיית המתירים מדברי הרשב''א (א, קא) שהתיר מרק שיתוש נפל לתוכו, שכן הרשב''א דן במקרה שהוציאו את היתוש מתוך המרק או שהוא נמחה לגמרי בתוכו, וכתב שהטעם שנפלט ממנו אינו אוסר, שכן אין ביתוש חשיבות, אך כאשר היתוש נמצא במרק בשלמותו, בוודאי שאוסר.

ב. הרמ''א (יו''ד קג, א) חלק וכתב בעקבות האיסור והיתר הארוך (כלל לב, ו), שכל בריה מסריחה אין בה חשיבות, ומשום כך אין בה דין בריה והיא בטלה בשישים. סברא דומה יש בדברי המשכנות יעקב (סי' לא). שכתב שבתוך תבשיל לבריה אין חשיבות, שכן חשיבותה היא רק כאשר היא ניכרת, ולא כאשר היא מעורבבת בתוך מאכל אחר, ולא יהיה ניתן להפרידה לעולם. ובלשון ערוך השולחן, שמחמת סברת הרמ''א כתב ללמד זכות על אותם האוכלים ירקות נגועים מבלי לבודקם:

''ומעתה קל וחומר הדברים, דאם במין בשאינו מינו דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא עם כל זאת בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן אין צריך שישים, כל שכן בביטול בריה דזהו רק מדרבנן, דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים. והן אמת דבאכילה בפני עצמו חייב מלקות, מכל מקום חכמים כשגזרו מפני זה שלא יהיה להם ביטול, אי אפשר שיגזרו על דברים המאוסים. ועוד דאטו טעם זה דהגזירה היא מפני חיוב מלקות נאמרה.''

ג. הפרי מגדים (יו''ד שם, א) והיד יהודה (קג, ה) צעדו בגישת ביניים (וכך גם הסבירו את דברי הרמ''א לעיל), וסברו שיש לחלק בין מקרה בו מדובר בבריה פגומה מעצם ברייתה, שאז היא אינה בטלה אפילו באלף וכדברי המשנה הכותבת שלוקים על אכילת נמלה. לבין מקרה בו הבריה נהייתה מסריחה לאחר זמן, שאז איבדה מחשיבותה, ובטלה בשישים. נמצא שלהבנה זו, זבוב שנפל למרק יאסור את כולו, שכן הוא לא נפל לאחר שנהיה מסריח.

להלכה

למעשה למרות הסברות להקל, רבים מחמירים, בפרט שהשולחן ערוך (יו''ד ק, א) פסק שבריה מאוסה אינה בטילה. עם זאת ייתכן שבמקום הפסד גדול, בפרט לאשכנזים, יש מקום להתיר בהתחשב גם בכך שבריה לא בטלה רק מדרבנן. אולם, במקרה בו ניתן להוציא את היתוש באמצעות סינון, וכמו במקרה בו נפל למרק צלול, לכולי עלמא אין להקל, שכן איסור שניתן להתירו לא בטל. האם ניתן לטחון את המרק ועימו את האיסור? לכאורה דבר זה תלוי בסוגיה שראינו בעבר:

כפי שראינו בעבר (וישלח שנה ז'), נחלקו הפוסקים בעקבות הגמרא במסכת ביצה (ד ע''א), האם כאשר מדובר באיסור דרבנן מותר להוסיף עליו היתר ולבטלו. הרמב''ם ובעקבותיו השולחן ערוך פסקו, שמותר להוסיף היתר על איסור דרבנן לבטלו. ואילו הרא''ש ובעקבותיו הרמ''א פסקו, שרק איסור שנשרף לאחר ביטולו, וכמו עצי מוקצה הנשרפים ('מקלא קלי איסורא'), ניתן לבטלם, אך שאר איסורים הנשארים לאחר הביטול, וכמו הוספת חלב נוסף לסיר חלב שנפל לתוכו חתיכות עוף, אסור לבטלו.

אם כן לכאורה לפי זה, גם לדעת השולחן ערוך לא ניתן יהיה לטחון את האיסור, שהרי הוא התיר רק להוסיף היתר על האיסור, אך לא לטוחנו. אולם, רבי עקיבא איגר (יו''ד קא, ז) הבין, שההיתר נוהג בכל עניין, וכל איסור דרבנן (כמו בריה, שכאמור איסורה מדרבנן) מותר לבטלו בכל דרך שהיא, כולל טחינה. עם זאת יש להעיר, שנראה שאין כך דעת רוב מוחלט של הפוסקים, והם הבינו שרק להוסיף מותר, שכן בהוספה לא נוגעים באיסור ישירות, והוא מתבטל במעין גרמא.

זבוב שנחתך במרק

נקודה נוספת בה דנו הפוסקים היא, מה הדין כאשר האיסור נחתך לחתיכות. במקרה בו קל לסנן את חתיכות האיסור, מוסכם שחובה להוציאן. במקרה בו לא ניתן לסנן כלל את החתיכות, אם יש חתיכות היתר של בשר הנראות זהות, מוסכם שהן בטלות. נחלקו האחרונים במקרה ביניים, בו מדובר במרק שלא מאפשר סינון, אך יש רק חתיכות איסור ללא חתיכות היתר:

א. השולחן ערוך (יו''ד קד, א) דן בעכבר שנפל לשיכר, מקרה שנעסוק בו בהרחבה לקמן, וכתב שבמקרה בו העכבר נחתך לחתיכות דקות, למרות שכבר לא נחשב בריה שכן איבד את שמו, בכל זאת הוא אוסר את התערובת באכילה, שכן יש חשש שיאכלו חתיכות איסור ממשיות הצפות לבדן, שהן אינן בטלות. ב. הרמ''א (שם) לכאורה סייג את דבריו וסבר, שהדין כך רק בשרץ, אבל בשאר איסורים למרות שניתן לסננם, אם נחתכו לחתיכות קטנות הן בטלות, ומותר לאכול את התערובת. ובלשונם:

''ואם נחתך לחתיכות דקות, והוא בעניין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש. הגה (= רמ''א): ודווקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש.''

הט''ז (שם, א) הקשה על הרמ''א (ומשום כך פסק כדעת השולחן ערוך), מדוע להקל בשאר איסורים יותר מאשר בשמונה שרצים?! והרי גם שאר איסורים אסור לאוכלם אפילו מעט מהם מדאורייתא, וכפי שכותבת הגמרא במסכת יומא (עג ע''ב) בשם רבי יוחנן, ש'חצי שיעור' אסור מהתורה. ראייה נוספת הביא מדברי התוספות (עבודה זרה סט ע''א, ד''ה ההוא), שהקשו מדוע ניתן לאכול רגלי דבורים המעורבים בדבש (שלא ניתן לסנן אותם). מוכח מדבריהם שגם שאר איסורים שאינם משמונה שרצים, נאסרים בתערובת.

כיצד יש ליישב את קושיית הט''ז? החוות דעת (ביאורים שם, א) טען, שאמנם חצי שיעור אסור מהתורה, אך לטענתו הסיבה לכך היא שגם בשיעור מעין זה יש חשיבות. משום כך כאשר שיעור זה עומד לעצמו, יש בו חשיבות ואסור לאוכלו מהתורה, אך כאשר הוא בתערובת, בטלה חשיבותו. שמונה שרצים לעומת זאת, כותבת הגמרא במסכת מעילה (טז ע''ב), שחייבים מלקות כבר כשאוכלים מהם כשיעור עדשה, ומוכח שיש חשיבות משמעותית בהם גם בשיעור קטן[1].

טעם עכבר בשיכר

מה הדין כאשר הוציאו את כל האיסור מהמרק ונשאר רק טעמו? הגמרא במסכת עבודה זרה (סח ע''ב) כותבת בשם רב, שבמקרה בו נפל עכבר לשיכר ושהה בו כדי שיעור כבישה, השיכר נאסר, למרות שהוציאו אחר כך את העכבר, שכן הטעם הנפלט מהעכבר מתערב בשיכר. נחלקו האמוראים, בהסבר פסיקת רב, מחלוקת שנובעת בהגדרת הטעם הנפלט מהעכבר:

א. רב ששת ביאר, שבוודאי הטעם שנפלט מהעכבר הוא טעם פגום, שמעיקר הדין לא היה אמור לאסור את התערובת, אלא שבעכבר יש חידוש. כיוון שהתורה בפרשת שמיני (יא, כט) הזכירה אותו במפורש לאסור, למרות שלכאורה היה מקום שלא להזכיר אותו, שכן הוא מאוס ובכל מקרה לא אוכלים אותו, הרי שהיא באה להשמיע שלמרות שבדרך כלל טעם פגום מותר, כאן אסור.   

ב. רבא חלק וסבר, שאין הבדל בין שרץ האמור בתורה לשרץ שלא נאמר, ומשום העלה שתי אפשרויות להסביר את שיטת רב. אפשרות ראשונה, למרות שהעכבר נותן טעם פגום בתערובת השיכר נאסר, לדעת רב גם טעם פגום אוסר תערובת. אפשרות שניה, גם לדעת רב נותן טעם לפגם מותר באכילה, אלא שלהבנתו השילוב של העכבר והשיכר נותן בתערובת טעם טוב.

שאר שרצים

הגמרא ממשיכה וכותבת, שמחלוקת האמוראים באה לידי ביטוי רק במקרה בו מדובר בעכבר העיר, אז יש ספק אם הטעם הנפלט ממנו הוא טעם לשבח או טעם לפגם. לעומת זאת כאשר מדובר בעכבר השדה, מוסכם שהוא נותן טעם לשבח (ובפשטות בזמן הזה, גם הוא נותן טעם לפגם). מה הדין כאשר מדובר בשאר שרצים? נחלקו האחרונים, אשר חלקו גם לגבי שאר משקים:

א. השולחן ערוך (יו''ד קד, ג) והרמ''א (קז, ב) פסקו, שכאשר נפסק בגמרא שעכבר הנופל לשכר טעמו משביח, כוונתה לעכבר בדווקא, ואילו שאר שקצים הנופלים לשיכר, טעמם בוודאי פגום ואינו פוסל את התערובת. משום כך זבוב שנפל לקערת מרק והוצא ממנה, אין הטעם הנפלט ממנו אוסר, גם אם אין פי שישים בתערובת. עוד הוסיפו, שגם בטעם עכבר המשביח, הדין כך רק בשיכר, שהשילוב ביניהם גורם להשבחת הטעם, אבל בשאר משקים, גם עכבר פוגם. ובלשון הבית יוסף:

''ומטעם זה פסקו הפוסקים, דבשאר משקין בר משכרא וחלא מפגם פגים, כלומר ולא בעי ששים לבטלו. וכן כתב בארחות חיים, אחד מן השרצים שנמצא בקדרה כגון תולעת וזבוב ונמלה וצרעה וכיוצא בהן, משליך אותו ולא נאסור התבשיל בין חם בין צונן.... ודבר ברור הוא, דנמלים וזבובים ויתושים וכל דברים שאדם בודל מהם למיאוסם, שווים לעכבר בדין זה, דהא טעמא דעכברא לא אסר בשאר משקין דלאו שכרא וחלא מהאי טעמא הוא.''

ב. הב''ח (קז, ב) חלק ותמה על הרמ''א, שכן בעל תרומת הדשן שרבים ממנהגי אשכנז צועדים בעקבותיו, כתב שהמנהג באשכנז לאסור, ולפסוק ששאר שרצים דינם חמור מדין עכבר, והטעם היוצא מהם נחשב כטעם לשבח. והוסיף, שרק במקום הפסד גדול ניתן לסמוך על המקילים. כמו כן לשיטתו, אין הבדל בין שיכר לשאר משקים, וגם זבוב הנופל למרק, הטעם ממנו נחשב כטעם לשבח, ואם אין בתערובת פי שישים של היתר, התערובת תיאסר.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...