כתובת האתר של ישיבת "אשרי האיש" – ההרצאות של הרב יוסף צ. בן-פורת

פרשת פקודי, שנת תשע"ד

בו לוחות הברית. כל ציוויי הבניה נמסרו על ידי משה, שהיתה עבודת הקודש ביד

צדיק כמו איתמר, שכל מלאכת הבניה נעשתה על ידי "מיוחסים וצדיקים שבדור".

עמדנו על נקודה חשובה ועמוקה. כל דבר חומרי הקיים בעולם הינו מצד עצם

בריאתו, ארעי וחולף. זאת ידוע לכל, שכל פריטי עולם החי והצומח, אחת דינם למות.

שום חיה ושום עץ לא חיים לעד. הוא משנה את מצבו בכל עת ומרגע שהוא נולד הוא

הולך וצועד לקראת מותו. לאחר שהעץ נובל ולאחר שהחיה מתה, הם נרקבים

ומתפוררים וחוזרים אל "עולם-הדומם", ממנו באו. אבל גם עולם הדומם נמצא בתוך

ויהפוך לנצחי. לחוקי הכיליון הגשמי, לא תהיה שליטה עליו.

התבאר באריכות בסה"ק שאדם הוא היצור היחיד שממוזג מחומר ורוח יחד.

לכן הוא היחיד שיכול לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. דבר זה הוא פלא גדול

מאוד, עד כדי כך שאת המילים "ומפליא לעשות" שבברכת "אשר ייצר" פירש הרמ"א

לא השמש ושאר צבא השמים גלקסיות ענקית עד אין חקר, ואף לא עולם החי למן

"הלויתן הכחול" הענק שבבעלי החיים, ועד לחיידקים שאין העין שולטת בהם, עולם

נפלא ומורכב שהמדע מנסה לפענח את צפונותיו. לא ולא, כל אלה פלאי פלאים אבל

ניתן להבינם, ברם האדם הוא "פלא" יחיד ומיוחד מעבר לתבונת אנוש. מפני שבו

נמצא חיבור שבין הנשמה האלוקית לבין הגוף הגשמי, שכל מהותו חומריות וגשמיות.

חומר לחומר מסוגל גם האדם לחבר, אפילו צמח אחד לצמח שני, יכולים אנו לחבר

על ידי 'הרכבות' באופני שונים. אנו מצליחים לחבר גם חי לחי, על ידי ניתוחים ועל

ידי השתלות של איברים מאדם אחד לאחד אחר. אבל לחבר נשמה לגוף לא הצליח

של תחיית המתים ו'מפתח' של לידה השאיר בורא עולם בידו, ולא נתנם לבני אדם.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – ופירש הרמב"ן, שהשמים

מסמלים את העולם הרוחני והארץ מסמלת את העולם החומר. האדם הוא אפוא,

הקשר בין העולם הרוחני העליון לעולם החומרי. תכליתו של האדם הינה להעביר את

הרוחניות אל העולם הגשמי. ככל שאדם עולה ומתעלה, כך הוא מעלה את כל העולם

3

הקרוב אליו. בכך נבין את דברי רבינו הרמח"ל ז"ל: "כִּי אִּם הָּאָדָּם ... שוֹלֵט בְעַצְמ ו

וְנִּדְבָּק בְבוֹרְא ו וּמִּשְתַמֵש מִּן הָּעוֹלָּם רַק לִּהְיוֹת ל ו לְסִּיוּ ע לַעֲבֹד בוֹרְא ו, הוּא מִּתְעַלֶּה

והוא מה שאמרו חז"ל, שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואף לא ידי

לאכסניה הוכנס לאורווה, ביקש בעל המקום להביא לו את המקובל ביחס לבהמתו

של האורח, ברם, החמור סירב לאכול. הוא פנה לרבי פנחס בן יאיר ואמר לו,

כשכנראה החמור חולה. שאל אותו רפב"י: האם עישרת את התבן בטרם נתתו

לחמור? ענה לו, שהוא לא עישר את התבן. אמר לו, לך ועשר את התבן ותראה

שהחמור יאכל. הלך ועישר את התבן ואמנם, החמור אכל בתאבון.

נשאלת השאלה, וכי מנין לו לחמור אם התבן מעושר או לא? אלא, שקדושת

הצדיק, בעל החמור, מכניסה את הקדושה אל תוך החומריות של החמור. שהרי אין

יצור כל כך חומרני כמו החמור, ולכן שמו מורכב מאותיות "חומר".

לכן, המשכן למרות שהוא נעשה מחומרים חלשים, עצים ועורות שטבעם

להתבלות ולהירקב, הרי שהוא נשאר בחוזקו בכל שנות קיומו. כמו כן, הוא לא נפל

בידי צר ואויב, כי לרשע אין שלטון על רוחניות מוחלטת. לאחר שסיים את תפקידו,

הוא נגנז.

ההוראות לבניית בית המקדש הראשון ניתנו על ידי נביאים ואת העבודה

יסודיים ובסופו של דבר, שלטו בו האויבים, הרסוהו ושרפוהו.

הציווי להקים את בית המקדש השני ניתן על ידי כורש, לוחות הברית כבר לא

הוצבו בתוכו, הלווים נעדרו, את עבודת הבניין ביצעו גויים מצידון וצור, לכן לא היו

בו עשרה ניסים, הוא נצרך לשיפוצים, לאחר כמאתיים שנה נהרס לגמרי על ידי

הורדוס הרשע, ונבנה מחדש על ידו. מובן אפוא, שיכלו לשלוט בו ידי הרומאים שאף

הסוהו ושרפוהו.

פינשטיין זצ"ל, בעל "אגרות משה": מדוע היה צריך משה בעצמו לבנות את המשכן,

הלא יכול היה לשלוח אחרים להקימו, הלא כלל בידינו שמצוה שיכולה להיעשות על

ידי אחרים, אין היתר להפסיק בלימודו?

ותירץ, שרואים מכאן שכאשר בונים מקום קדוש, צריך להשתדל שכל

הפעולות, אפילו הגשמיות כגון אסיפת הכסף ייעשו בתכלית הקדושה, שאם לא כן,

4

אחד הפלאים הגדולים בימינו היא ישיבת מיר המעטירה בעיר הקודש

ירושלים, שהולכת וגדלה, שלום בחילה ושלווה בארמונותיה, ואור תורתה מאיר תבל

ומלואה. מה נשתנתה משאר הישיבות?

דומה, שאת התשובה נוכל למצוא בהתנהלותו של ראש הישיבה ומיסדה

בירושלים, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, שהיה תמיד משתבח בכך שאת בנין

ישיבת מיר בירושלים, בנו יהודים יראי שמים. באותם ימים היו מצויים פועלי בניין

יראי השם ורבי אליעזר יהודה העסיק בבניית הישיבה, כמה יהודים תלמידי חכמים

ויראי שמים שנאלצו מחמת דוחק הפרנסה לצאת לעבוד. אחד מהם נעשה לימים

משגיח בישיבה חסידית. רבי אליעזר יהודה היה מספר שתוך כדי יציקת המלט והנחת

הלבנים, עסקו אותם פועלים בהוויות אביי ורבא, קושיות הרשב"א ויישובי רמב"ם

התערבו בהלמות ערבוב הבטון והמים ונצוקו ביסודות הבית. וכך נבנה בניינה של

ישיבת מיר.

גם ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהיה מפורסם בשקידתו

הרבה, וכל גופו היה מדוכא בסבל ומחלה, למרות זאת, היה מעורב בכל העניינים

הטכניים של הבניינים הרבים שהקים. משום כך, כל אימת שהיו בונים ויוצקים את

יסודות בנייני הישיבה, התעקש להיות שם בעצמו וללחוץ על דוושת היציקה, ליצוק

את המלט במקומו הראוי. הוא מעולם לא ויתר על כך, בקיץ ובחורף, בקור ובחום,

פעמים רבות זכיתי לשמוע מפי מו"ר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש

ישיבת מיר, את דברי הספורנו כשהוא מוסיף נופך משלו, כדרכו בקודש: למה ציינה

הלוא, תמיד מזכירים את האדם עם שם אביו בלבד? והשיב: התורה רצתה לספר את

יחוסו הגדול, שסבו נהרג על קידוש ה'! הלוא ידוע שכשדרשו בני הערב רב לעשות עגל,

פנו תחילה לחור, בעלה של מרים הנביאה, כדי שהוא ייצר להם אותו. כשסירב לשמוע

היה מגדולי הדור, סבתו היתה נביאה, גם הסבא-רבה שלו, עמרם, היה גדול הדור,

לכן זכה שהקב"ה נתן לו את כל הכוחות העצומים שהיו נחוצים וחיונים לבניית

המשכן.

רבי אברהם בעל ספר "מעלות התורה", היה מוסר בשם אחיו מרנא הגר"א:

"אם היו בונים בית הכנסת מתחילה כראוי, היינו אף הקרדום שחוטב העצים היה

עושה ישראל במחשבה לשם שמים בכוונה, לא היו מתפללים באותובית כנסת

במחשבה זרה.

5

היה זורע גם הפשתן ועיבוד העורות – הכל לשם שמים לצורך לימוד התורה. כי

כיצד בונים ישיבה? רבי יוסף רבה של איישישוק, היה נוכח בהנחת אבן הפינה

לישיבת וולוז'ין, וכך הוא כותב: ראיתי בעיני, אשר הישיבה הקדושה דוולאז'ין, אשר

יסדה הגאון הקדוש רבי חיים, יסדה על ידי התפילות ובקשות, בכיות הרבה, בדמעות

שליש ממש, עד שזכה לזה. למרבה בכייתו משך שעה ארוכה, אמרו, יכלו לגבל את

החימר לאבן-פינה בדמעות הרותחות שהזיל מעיניו. ואלה הדמעות שנספגו ביסוד

בנינה של הישיבה הן הן ששמרו והגנו עליה מפני כל סערות התקופה שעדן עליה. עד

שנתקיימה בה הכתוב "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו".

וכך מצינו גם בבניית ישיבת פוניבז', אשר ביום הנחת אבן הפינה של הישיבה,

עלה וטיפס ה"חזון איש" אל מרומי הגבעה כדי להיות נוכח בטכס זה, שנערך תחת

הרושם המדכא של אימי ההשמדה האיומה בארצות אירופה.

האירוע נפתח באמירה נרגשת של פרקי תהילים פסוק אחר פסוק. לאחר מכן

הניח הגאון מפונביז' את אבן הפינה ופרץ בבכי תמרורים שזעזע את כל הנוכחים ובזה

נסתיים הטקס, כשפנו ללכת אמר לו ה"חזון איש": כשמתפללים עם יי"ש ומגדנות –

ספק מצליחים ספק אין מצליחים, אבל אם זורעים בדמעה – יש ערובה בדמעות

טהורות שבוודאי יצליחו.

מחוברים שני העולמות, נשמתו מהעולם הרוחני גופו מהעולם החומרי. האדם צריך

לשמש כגשר להעביר את הרוחניות לגשמיות, ובכך לעלות אותה. המשכן שבנה משה

נשאר נצחי מפני שהיו בו ארבעה מרכיבים של רוחניות. מקדש שלמה היה בדרגה

פחותה מזאת, המקדש השני פחות ממנו. קדושת בית כנסת וישיבה, תלויה במי שבנה

אותם ובמי שעומד מאחריה.