בלעם מנסה שלוש פעמים לקלל את ישראל ונכשל, ולבסוף מציע לבלק להחטיא את ישראל בעריות. לכאורה לא מובן, מדוע ניסה שלוש פעמים ולא הפסיק לאחר הפעם הראשונה שנכשל? ראה ב'תורת המקרא' פרשת "בלק", שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר שישנם ארבעה דרכים לפגוע בישראל, ולכן בלעם ניסה שלוש פעמים ויעץ להחטיא שבכך ניסה לפגוע בכל אחת מהדרכים בהם אפשר לפגוע; כמו שמובא בתוך דברי בלעם כיצד ניסה להזיק בכל פעם; ראה שם בפרוט. אולי אפשר שבלעם בא לנסות לקלל ולפגוע בישראל שלוש פעמים כנגד הפעמים שה' אמר לו שלא לקלל, שניסה שוב ושוב לקלל אולי בכ"ז יצליח לשכנע את ה' (ובלק ידע מה שהיה עם בלעם ולכן היה שותף לשלושת הניסיונות לקלל), ולבסוף כשהוכח שה' לא מסכים שיקלל אז עבר לדרך אחרת, שלא מתוך קללתו יפגע בהם אלא ע"י שיחטאו בעצמם ויכעיסו בכך את ה' (שזהו העצה להחטיא). בפעם הראשונה ניסה לשכנע את ה' בכך שבא וניסה לקלל במחשבה שאולי ה' בכ"ז יסכים אע"פ שאמר לו בפרוש שלא ילך לקלל. לכן בא למקום ע"ז: "ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם" (במדבר כב,מא). '"במות בעל" - כתרגומו: לרמת דחלתיה, שם ע"א' (רש"י). שזהו ההבדל בין ישראל לאומות, שישראל מגלי שם ה' בעולם לעומת האומות שהם עובדי ע"ז, שבא לקלל ברמז שאין הבדל בין ישראל לעמים ולכן שה' יתן לו לקלל; שלא יחשב מה שאמר לו בפעם הראשונה: "ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב,יב). לכן כשלא הצליח ניבא בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה א'ל ומה אזעם לא זעם ה'" (כג,ח). '"מה אקב לא קבה א'ל" - (במ"ר) כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו; כשהזכיר אביהם את עונם: "כי באפם הרגו איש", לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט): "ארור אפם". כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז): "גם ברוך יהיה". במברכים נאמר (דברים כז): "אלה יעמדו לברך את העם", במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה לא רצה להזכיר עליהם שם קללה' (רש"י), שזהו שה' לא רוצה לקללם, כמו שנאמר לו שלא ללכת לקלל, וכך נשאר, שלא לקלל. בפעם השניה: "ויקחהו שדה צפים אל ראש הפסגה" (כג,יד). '"ראש הפסגה" - בלעם לא היה קוסם כבלק; ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה' (רש"י), שזהו כגילוי מכח ביטול משה נביא ישראל, שזהו נגד הפעם השניה שה' אמר לו שיכול ללכת אבל יעשה מה שיצווהו: "ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (כב,ב), שהמטרה בזה היתה שבלעם יברכם כיון שהיה נביא הגוים: 'כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים' (רמב"ן), ולכן התגלה כאן כעין משה נביא ישראל, כגילוי שבא להתנגד לדבר ה' השני אליו (ובלעם היה נביא גדול כעין משה: '"ולא קם נביא בישראל כמשה" - אבל באומות קם; ואיזה? זה בלעם בן בעור' [ספרי; דברים לד,י], ולכן מתגלה כאן שנאמר לו לברך, וזה כעין גילוי שקשור למשה). ולכן בנבואתו הזו אמר בלעם עניין ברכה: "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" (כג,כ). '"הנה ברך לקחתי" - אתה שואלני מה דבר ה' קבלתי ממנו לברך אותם. "וברך ולא אשיבנה" - הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו' (רש"י). בפעם השלישית ה' בא לעצור את בלעם מללכת לקלל ע"י המלאך שימיתהו בדרך, והיה בזה את סיפור האתון, שמנעה את עצירתו ע"י מותו בידי המלאך (בכך שהצילה אותו); לכן הפעם: "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן" (כג,כח). '"ראש הפעור" - קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה. אמר שמא הקללה תחול עליהם משם' וכו' (רש"י). שזהו גילוי של כח ערווה (שחטאו בבנות מדיין), כעין האתון של בלעם שהיתה באישות עמו ('ולא עוד אלא שאני עושה [לך] מעשה אישות בלילה, כתיב הכא (במדבר כב, ל): "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם (מלכים א א, ב): "ותהי לו סוכנת"' [סנהדרין קה,ב]). וכך בנבואתו אמר שישראל כשרים בעניין הערווה, שצנועים בפתחי אהליהם כדי שלא יביטו לאהל אחר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה). '"מה טבו אהליך" - על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה' (רש"י). עוד נראה שבשלושת הפעמים שניסה לפגוע בקללתו כיוון כנגד שלושת העברות החמורות שבתורה, לרמז שישראל חטאו (בעגל בשלושת החטאים [רש"י; שמות לב,ו]) ויחטאו בזה גם בעתיד, ולכן לא מגיע להם שה' יגן עליהם. בפעם הראשונה ניסה בגילוי ע"ז, ולכן ניסה בבמות בעל שהוא מקום ע"ז. ולכן כשבא לקלל נאמר: "ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" (כג,ד), שבלעם מציין את שבע המזבחות, שאותם עשה כעין תחליף לקרבנות האבות: '"את שבעת המזבחת" - שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא "את שבעת המזבחות". אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן' וכו' (רש"י), כביטול לגילוי האבות שנלחמו נגד הע"ז בעולם. וכן בנבואתו אמר על האבות והאמהות, שהם היו ראשוני מגלי שם ה' בעולם, היפך מע"ז, ואנו המשכם: "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (כג,ט). '"כי מראש צרים אראנו" - אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות. "הן עם לבדד ישכון" - הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד; כתרגומו' (רש"י). ואף מתגלה שאינם כלים כאומות עובדי הע"ז, ואף ה' משמחם כך שמתגלה שהם דבקים בה' ולא בע"ז: '"ובגוים לא יתחשב" - כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות עו"ג, שנאמר (ירמיהו ל): "כי אעשה כלה בכל הגוים" וגו', אינן נמנין עם השאר. ד"א: כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם, שנאמר (דברים לב): "ה' בדד ינחנו"' וכו' (רש"י שם). וכן מתגלה בהם ארבעת הדגלים ומצוות: "מי מנה עפר יעקב" (כג,י). '"מי מנה עפר יעקב" וגו' - כתרגומו: דעדקיא דבית יעקב וכו', מארבע משריתא, ארבע דגלים. ד"א: "עפר יעקב", אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר (דברים כב): "לא תחרוש בשור ובחמור", (ויקרא יט) "לא תזרע כלאים', אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם' (רש"י). שהדגלים מראים שאנו כמרכבה לשכינה (לקח טוב; במדבר ב,ב וכו'), הרי שאנו מגלי שם ה' ולא ע"ז ח"ו, וכן ריבוי המצוות מרמז היפך מע"ז, שהתורה כולה נגד ע"ז ('כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי דברים יא,כח]). כנגד שפיכות דמים בא ל"שדה צפים אל ראש הפסגה" שם מת משה (רש"י), שזהו גילוי של מוות בישראל; וגם משה היה מגנם של ישראל ממוות, שעמד לפני הקב"ה וכיפר מכליה ומוות (בעגל וכדו'), שזהו גם שהמקום קשור לשומר העיר כעין משה שהיה שומר על ישראל: '"שדה צופים" - מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר' (רש"י; כג,יד). לכן בנבואתו אומר בלעם על יציאת מצרים, כגילוי ביטול ממוות שנעשה לישראל במצרים: "א'ל מוציאם ממצרים" (כג,כב), וכן הריגת השונאים (פס' כד) כרמז לביטול גילוי מוות בישראל (וכן ישראל הורגים את האויבים ולא ישראלים). כנגד גילוי עריות בא בפעם השלישית לראש הפעור, כגילוי שישראל חטאו ויחטאו בעריות; וכך בנבואתו אמר שישראל טהורים מעריות: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה). אולי אפשר גם שבלעם ניסה לקלל בגילוי קלקול בישראל. לכן בהתחלה ניסה לומר בגילוי מהאבות, שישראל מנותקים מהאבות (וכן שהוא כתחליף לאבות שלכן אומר שהקריב בשבעה מזבחות), ולכן אומר בנבואתו על כח האבות והמשכם בנו: "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (כג,ט). אח"כ ניסה לקלל ע"י גילוי שבזרעם, שבמשך הדורות יתגלו חוטאים (וניסה קודם בגילוי בצאצאים כיון שה' אמר לו לא לקלל את ישראל שמולו, אז חשב שאולי יוכל ע"י גילוי מאותם שאינם לפניו, שזהו זרעם). לכן אומר בנבואתו על מעלתם בעתיד: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל" (כג,כג). '"כעת יאמר ליעקב" וגו' - עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת. והם ישאלו להם: מה פעל א'ל?. וזהו שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך"' (רש"י). בפעם השלישית ניסה לקלל ע"י חטאי ההווה, דור המדבר ואלו שעומדים לפניו, ולכן זה היה בראש הפעור שמרמז שהם יחטאו בבנות מדיין, וכן כיון להזכיר את העגל: 'וְשַׁוִי לָקֳבֵיל עֶיגְלָא דַעֲבַדוּ [דְחַבוּ בֵּיהּ] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי' (אונקלוס; כד,א) [שעשו במדבר ועכשיו באים להיכנס מהמדבר; וכן עדיין היו בישראל כאלו שחטאו בעגל, שהיו בני פחות מעשרים בזמן חטא המרגלים], ולכן התנבא ואמר על הווה: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (ה), שעכשיו מתנהגים כראוי. אולי גם אפשר שבלעם בא לקללם ברמז שאינם ראויים לקדושה ולכן שינתן לו לקללם. בפעם הראשונה בא לרמז שהם אינם קדושים, ולכן הלך למקום ע"ז, כרמז שבנ"י אינם באמת מגלי שם ה' בעולם, ולכן אמר שהקריב קרבנות כעין שה' יחליף בו את הגילוי שמהאבות כיון שעכשיו לא ראויים כאבותם. לכן נאמר בנבואתו על האבות ובנ"י: "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (כג,ט-י). בפעם השניה ניסה מכח חטא המרגלים לומר שאינם ראויים להיכנס לארץ, לכן זה היה במקום של שומר העיר, כעין שלא ראויים להיכנס לארץ, ובפרט (רמז) שחטאו במרגלים שנכנסו לארץ (וכן ריגלו בשביל כניסת ישראל). לכן התנבא שיכלו את האויבים בארץ, כרמז שכעין נמחל עוון המרגלים שבגללו לא נכנסו עד עכשיו לארץ: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כד). 'הָא עַמָּא כְּלֵיתָא שְׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטַּל לָא יִשְׁרֵי בְּאַרְעֵיהּ עַד דְּיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עַמְמַיָּא יֵירָת' (אונקלוס ['זה העם כלביא יחנה וכאריה יסע: לא ינוח בארצו עד שיהרוג הרג ונכסי עמים יירש']). (והזכיר שה' הוציאנו ממצרים: "א'ל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו" [כב], שהוציאנו כדי להיכנס לארץ, כמו שנאמר בלשון החמישית של גאולת מצרים: "והבאתי אתכם אל הארץ" וגו' [שמות ו,ח]). בפעם השלישית בא להזכיר את חטא העגל (אונקלוס; כד,א) [וגם מזכיר ברמז את בית פעור, כמו שבעגל חטאו גם בעריות (רש"י; שמות לב,ו)]. לכן בנבואתו מזכיר את המשכן: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה). 'ד"א: "מה טובו אהליך", מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם' (רש"י). שהמשכן הוא חלק מכפרת העגל (ראה 'תורת המקרא' פרשת "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). וכן מזכיר את החורבן: '"משכנתיך" - אף כשהן חרבין; לפי שהן משכון עליהן וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר: "כלה ה' את חמתו", ובמה כלה? "ויצת אש בציון" (רש"י שם). והחורבן קשור גם בחטא העגל: 'אמר ר' יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר (שמות לב, לד): "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". אמר רבי חנינא: לאחר עשרים וארבעה דורות נגבה פסוק זה, שנאמר (יחזקאל ט, א): "ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו"' (סנהדרין קב,א). ' ... לאחר כ"ד דורות - למעשה העגל: פסוק זה - דכתיב בעגל: "וביום פקדי", והכא בימי צדקיה כשחרב הבית כתוב: "קרבו פקודות העיר", קרב אותו מעשה שנאמר "וביום פקדי", וממעשה העגל עד צדקיה כ"ד דורות' וכו' (רש"י). (ומזכיר את יציאת מצרים [כד,ח], שכיון שיצאו ממצרים שסימנה הלאומי הוא עגלה לכן עשו את העגל [ראה 'תורת המקרא' פרשת "כי תשא", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], שמברכתו שהתהפכה אפשר למצוא רמז איך ניסה לקלל). ומנבא גם על הישיבה בארץ: '"כרע שכב כארי" - כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה' (רש"י; כד,ט), כיון שלחטא העגל היה חלק בעונש שלא יכנסו לארץ: ' ... לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב): "וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם", ואף כאן נא': "תשאו את עונותיכם", ולא עונכם, שתי עונות - של עגל ושל תלונה' וכו' (רש"י; במדבר יד,לג). וכיון שלא הצליח לקלל את ישראל בכך, אז יעץ להחטיאם בפועל, ובזה יפגעו ...