'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א). תקיעת שופר קשורה לעקידת יצחק, אולי לפי זה אפשר להסביר מדוע בתקיעות השופר הסדר בתקיעות הם: תקיעה שברים ותקיעה; למה בתחילה ובסוף קול ישר, ובאמצע קול שבור? (מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר ['לזמן הזה', תשרי] שזה כרמז שהאדם נברא ישר ולכן בתחילה ישר, אבל בהמשך הדרדר, וזהו רמז בתרועה, אבל כיוונו הוא לתיקון – לחזור למקורו הישר, וזהו תקיעה ישרה בסוף. וכן התקיעה הראשונה כנגד שה' ברא את העולם טוב ביסודו, וכך גם יגיע לעתיד לבא לתיקונו להיות ישר, אלא שבאמצע יש דרך ארוכה של שבירה וכישלונות שזה מיוצג בתרועה שהיא קולות שבורים.) אולי זה כנגד העקידה, כרמז לנעשה בעקידה, שהשופר מרמז על האיל, ונאמר על האיל בעקידה: 'ר' זכריה אומ': אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק, והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו, ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות, שנ': "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". מה עשה אותו האיל? פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם אבינו ונאחז בשתי קרנותיו בין האילנות, שנ': "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר". והביט אברהם וראה האיל והלך והתירו והקריבו תחת יצחק בנו, שנ': "וילך אברהם ויקח את האיל" וכו'' (פרקי דר"א, לא). לכן כרמז שבעקידה היה האיל נאחז בקרניו שכך נשמר תפוס במקום בלא תזוזה, ואת ידו פשט (שלח) לאברהם כדי לסמן לו שהוא קיים; אז כנגד זה תוקעים ישר כעין שני קרניו שנאחז בהם בסבך שלא לזוז (שהשטן לא ירחיק אותו משם), ובאמצע תרועה שהיא תקיעה שבורה כעין רמז לברך שמתקפלת ונפשטת שכך הזיז את ידו לכיון אברהם כדי לסמן לו (כעין תרועה שהיא כעין קול זז, שמשתנה, פעם משמיע קול ופעם לא). והקרניים הם בשני צידי הראש (שיוצאים החוצה ממקום הראש) ולכן מסמנים בתקיעה ישרה משני צידי התרועה שהיא כעין רמז לראש, שחשב האיל כיצד לסמן לאברהם ועשה זאת ע"י הזזת היד; או שהיד היא בגוף עצמו ואילו הקרניים יוצאות מחוץ למקום הראש (שהוא החלק של הגוף שבו נמצא), ולכן זה כעין שהיד היא באמצע. אולי אפשר גם שרומז לנעשה בעקידה עצמה: ' ... והב"ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו, ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנ': "הן אראלם צעקו חוצה". ואמרו מלאכי השרת לפני הב"ה: רבון כל העולמים, נקראת רחום וחנון, מי שרחמיו על מעשיו רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה, אדם ובהמה תושיע ה', שנ': "צדקתך כהררי א'ל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'". ר' יהודה אומ': כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמ' לו: "אל תשלח ידך" נפשו חזרה לגופו, וקם ועמד יצחק על רגליו' וכו' (שם). שאפשר שאברהם ויצחק פעלו בלב שלם, ולכן כנגדם נרמז בתקיעה ישרה, כרמז ללב ישר ושלם ועשיה ישרה בתמימות, ואילו כנגד המלאכים שצעקו ובכו זהו התרועה שהיא קולות של בכי (וכן צעקה מחרידה, כעין מזיזה את לב האדם מרוב יראה [שכך זז, שפעם משמיע קול ופעם לא]), וכן צעקה מראה על שבר של הצועק ולכן מרמז לתרועה שהיא קולות שבורים). והתרועה באמצע כנגד שהמלאכים בכו רק בזמן העקידה, ואילו אברהם ויצחק היו בלב שלם גם לפני ואחרי. וכן אפשר כרמז שנשמתו של יצחק פרחה ממנו בזמן העקידה, ולכן כרמז בתרועה שהקולות נפסקים כעין הנשמה של יצחק שפרחה, שכך נפסק חייו, ואילו לפני ואחרי הנשמה היתה בתוכו, שכך האדם חי כשהנשמה בתוכו; לכן קולות ישרים בתחילה וסוף, כעין הנשמה שנמצאת ולא זזה מהגוף, ובאמצע קולות התרועה כנגד הנשמה שפרחה בעקידה. אולי אפשר שהתקיעות כרמז לדברי אברהם: "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (בראשית כב,ה), שהנערים נשארו עומדים במקום מתחילה ועד הסוף, וכן אברהם ויצחק הלכו הלאה, שזה בעמידה זקופה וישרה, ולכן בדרך הלוך וחזור שזה לפני ואחרי מתגלה קול תקיעה ישרה; ואילו האמצע כעין שאברהם ויצחק הלכו (כאילו) להשתחוות (שזה מה שאמרו לנערים) שזהו התכופפות בהשתחוויה, שאינם נשארים עומדים ישר, ולכן זה מרומז בתרועה שהיא קולות שבורים שאינם ישרים (שלא ממשיך ישר כל הזמן תקיעה שלא נפסקת; וכן שבור אינו עומד ישר), שזה הנעשה באמצע, כנגד הזמן שבו יגיעו למקום אליו הלכו, שזה אמצע הזמן (בין ההליכה והחזרה). אולי גם כרמז שאברהם עקד את יצחק ("ויעקד את יצחק בנו" [בראשית כב,ט]) כדי שלא יזוז: 'דבר אחר, אמר רבי יצחק: בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו: אבא, בחור אני, וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה. מיד: "ויעקד את יצחק"' (ב"ר נו,ח). ממילא יוצא שקודם השחיטה היה יצחק כפות היטב שלא יזוז, וכנגד זה התקיעה בהתחלה היא תקיעה ישרה בלא תזוזה; וכן לאחר שהיה שוחטו לא היה זז כיון שהיה מת, וזהו שתוקעים גם בסוף תקיעה ישרה, שלא זזה מהשמעת הקול (אלא ממשיך ברצף כל הזמן). אולם באמצע יש תרועה, קולות שמשתנים (שפעם משמיע ופעם לא), כעין זזים (בין השמעה להפסקה), כעין תזוזת הסכין בזמן השחיטה שזזה ולא עומדת במקום (וכן כנגד הזדעזעות הגוף מפחד הסכין); וכן כנגד בכי אברהם בזמן השחיטה ("וישלח אברהם את ידו", הוא שולח יד ליטול את הסכין, ועיניו מורידות דמעות' [ב"ר שם]) שזהו תרועה קולות של בכי.