"אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'"  (ויקרא כג,כז). ביוה"כ נצטווינו על עינוי, מהתורה הכוונה לאיסור אכילה ושתיה, אולם מדברי קבלה (- דברי נביאים) גזרו על חמשה עינויים ביוה"כ (ויש דעה שכל החמשה מדאורייתא) ורמזו זאת בפס': 'יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה' (משנה; יומא ח,א). 'לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור, אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ואמר "שבת שבתון" (ויקרא טז, לא), ואמר "ובעשור לחדש" (במדבר כט, ז), ואמר "אך בעשור לחדש" (ויקרא כג, כז), ואמר "והיתה זאת לכם" (ויקרא טז, לד), ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף. והם: האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר איסורם קבלה' (פירוש המשניות לרמב"ם). אולי צום יוה"כ חל בעשרה בתשרי ובו מתגלה חמשה עינויים, כשהעינוי מהתורה הוא אכילה ושתיה (שנחשבים כעינוי אחד). אולי זה כנגד השורש של יוה"כ, שיסודו בשני דברים – בהורדת הלוחות לישראל ביוה"כ ובמילת אברהם (כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', 'ר"ה יום הדין האוניברסלי', שלכן מעמיד שיוה"כ [להבדיל מר"ה] הוא יום דין רק לישראל, שהרי שני אלו שייכים דווקא לישראל [להבדיל מר"ה שהוא יום בריאת כלל האדם]). ביוה"כ ירדו הלוחות השניים ולכן נקבע אז צום יוה"כ: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב [ראה בהרחבה ברש"י]). לכן זה מתגלה ביום זה, ויוצא בעשירי בתשרי כעין כנגד עשרת דברות שחקוקים בלוחות; ובכל לוח יש חמשה דברות, שכך מתגלה כעין כנגדם חמשה עינויים. ואכילה ושתיה הם אחד כעין שיש שני לוחות הברית אבל הם בעצם באים יחד כאחד; וכן הלוחות השניים הם כמו הלוחות הראשונים (אמנם לא חקוקים בדיוק באותו נוסח, אבל מדובר באותם הדברות, וכן שני הנוסחים נאמרו יחד במתן תורה [ראה 'תורת המקרא' פרשת "יתרו", וכן בפרשת "ואתחנן", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), ולכן כנגד זה אכילה ושתיה באים כאחד. בנוסף, בלוחות יש את כל התורה שנתנה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), לכן כנגד זה מתגלה בעשרה בתשרי, כעשרת הדברות, גילוי של חמשה עינויים כעין חמשת חומשי התורה. עוד יש ביסוד קביעת יוה"כ ביום זה, משום שבו נימול אברהם אבינו: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). נראה שלכן מתגלה שיצא בעשרה בתשרי כעין רמז שברית המילה קשורה עם הולדת יצחק בהמשך, וזה (הולדת יצחק) גם קשור בשינוי השמות של אברהם ושרה, מאברם לאברהם ומשרי לשרה (לכן זה נאמר בפס' יחד עם הציווי לברית המילה, בבראשית יז), שהאות י' של שרה התחלקה ביניהם: 'אמר רבי יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי, נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם' (ב"ר מז,א). לכן זה מתגלה בעשרה בתשרי כעין האות י' של שרי, ומתגלה בחמשה עינויים כעין שנעשה לאותיות ה' באברהם ושרה (שהוחלפו אז שמותם). ואכילה ושתיה הם כאחד, כעין שאברהם ושרה הם שנים שהם יחד כאחד; וכן כרמז שהאות התחלקה לשנים. אולי לכן מתגלה במילה חמשה פס' בציווי ובעשיה. בציווי נאמרו חמשה פס': "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, י-יד) [אמנם נאמר בפס' קודם: "ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם", אולם לא נאמר בו מצוות מילה במפורש]. וכן חמשה פס' בעשיה: "ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים. ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו. וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו. בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו" (שם, כג-כז). נראה שיש חמשה עינויים כעין כגילוי מהמילה, שאדם לאחר הברית בשל הכאבים אינו מתאווה לאכילה (ושתיה) [וכן בעשיית הברית חותך בבשרו כעין מאבד מקיומו, ולכן כנגד זה ביטול אכילה ושתיה שמקיימים את האדם]. ולאחר הברית היו רוחצים (משנה; שבת ט,יג. רמב"ם הל' מילה ב,ח), וכן היו נותנים שמן וסממנים (רמב"ם שם,ז), שכך כנגד זה מגלים גילוי ברחיצה ובסיכה – לאסור אותם ביוה"כ (אמנם במילה כן עושים זאת, אבל ביוה"כ שזה עניין של עינוי – מניעת הנאה, כעין צער [שהוא היפך מהנאה] במילה, אז זה מתגלה באי עשיה). אדם לאחר מילה קשה לו ללכת (כעין שהתגלה שאברהם עשה מעל ומעבר בהכנסת האורחים שרץ לקראתם על אף כאביו, שהיה אמור לשבת בביתו ולנוח לאחר המילה), ולכן זה מתגלה באיסור נעילת סנדל שמיועד להליכה בחוץ. ולאחר המילה אדם לא יכול לעשות תשמיש המיטה, ולכן גם זה נאסר.