"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה” (בראשית ז,י-יג). "בעצם היום הזה" – למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום' (רש"י). המבול החל לאחר שבוע של אבל מתושלח כדי לתת להם זמן לשוב בתשובה, ובנוסף היה בזה כעין אבלות שבעה של הקב"ה על העולם: '"ויהי לשבעת הימים ומי המבול", מלמד שתלה להם הקדוש ברוך הוא ז' ימי אבילות של מתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה, ולא עשו. ד"א: "ויהי לשבעת הימים", א"ר יהושע בן לוי: ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שיבא מבול לעולם, מאי טעמא? (בראשית ו, ו) "ויתעצב אל לבו", ואין עציבה אלא אבילות, שנאמר (ש"ב יט, ג): "נעצב המלך על בנו"' (ב"ר לב,ז). גם נראה שזה כעין כנגד שבוע הבריאה, כעין שה' התאבל על עולמו שנברא בשבעה ימים, ולכן התאבל דווקא שבוע אע"פ שמהתורה האבלות היא יום אחד ('מצות עשה להתאבל על הקרובים. שנאמר: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'”. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה; אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה' [רמב"ם; הל' אבל א,א]). וכן אולי כרמז (בשבוע אבל ולא רק יום של אבל) שזה יהיה מרמז על תקנת שבעת ימי אבלות שתיקן משה, כעין רמז שהחורבן (עליו האבל) הוא בשל ריחוק מגילוי קדושה בעולם, שהחיבור של התורה לעולם נעשה ע"י משה במתן תורה (שבת פח,א), לכן שבוע כרמז לכח משה שכעין משלים את החיבור לקדושה שהחל בנח לאחר המבול (ראה 'תורת המקרא' “נח", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמסביר [ע"פ הזוהר] שביציאה מהתיבה היה כעין מעמד מתן תורה, שקיבלו על עצמם שבע מצוות בן נח, ובזה חיברו קדושה לעולם). לכן גם: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", כעין הנאמר אצל משה בסיני: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות לד,כח). לכן גם: “בשנת שש מאות שנה לחיי נח", כעין שעכשיו בא העולם הגשמי להחרב בשל ניתוקו מהקדושה ולכן בגילוי של שש, כעין ימי הבריאה של הגשמי (ששבת זה גילוי קדושה בלא שנברא דבר גשמי); וכן שש מרמז על ששה סדרי משנה, התושב"ע שזה גילוי של התורה באדם, כעין שנח הוא הצדיק שבו יש גילוי חיבור לה' ורצונו, ולכן הוא ניצל וממנו יבנה העולם; וכן כרמז לשישי בסיון שניתנה התורה וכך העולם ניצל מחורבן (שבת שם), שאצל נח זה לא היה ולכן נחרב במבול. "בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש", חודש שני כרומז לשני לוחות הברית, שבהם עשרת הדברות (שנאמרו במתן תורה), זהו רמז למתן תורה שנעשה בעולם והצילתו מחורבן, שלא כמו אצל נח שהיה רק הוא צדיק ולכן רק הוא ניצל משאר העולם. והתאריך י"ז רומז לתורה, שזהו בגימטריה 'טוב', 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג). (ו"ביום הזה" כעין כנגד: “ביום הזה באו מדבר סיני" [שמות יט,א]). התורה מציינת שנכנסו לתיבה נח, אשתו, שלושת בניו ונשותיהם, שהם שמונה אנשים, כרמז שניצלו בנס מעל הטבע, שהרי במציאות הטבעית היה מבול שהחריב את הכל (אפילו את אבני הרחיים [ב"ר ל,ח]), כך שגם התיבה היתה אמורה להחרב, אלא שה' שמר עליה בנס, כך שניצלו בנס על טבעי ולכן זהו כרמז שה' השגיח עליהם מעל הטבע, וזהו שמונה (מספר הרומז למעל הטבע [שהטבע נרמז בשבע כימי הבריאה]). גם נראה שנח הוא העיקר שבזכותו ניצלו, שהוא היה הצדיק (“ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה” [בראשית ז,א]), ולכן הוא כגילוי השמיני שמעל הטבע, שלא התדרדר כשאר העולם, אלא היה מעל הטבע שהתגלה בעולם, ולכן מגלה שמיני, וממנו המשיך העולם, ולכן זה מתגלה בעוד שבעה שהיו אתו, כנגד שבעה ימי הבריאה. ונאמר (בנוסף לנח שנאמר ראשון): “(נח) ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו", כעין שלושה בנים מצד אחד של אשת נח, ושלוש נשותיהן לאחריה, כעין גילוי של שבת שהיא מרכז השבוע, שיש שלושה ימים לפני השבת ושלושה ימים אחרי השבת (גיטין עז,א); שכך במרכז אשת נח כיון שאשתו של אדם כגופו, וכן: 'אשת חבר הרי היא כחבר' (שבועות ל,ב), ולכן מרמזת על נח שהיה צדיק וקדוש כעין גילוי של שבת קודש. יפת היה הבכור ואחריו שם ולבסוף חם (רמב"ן; בראשית ו,י), לכן ההתחלה – יום רביעי, כנגד יפת שהוא הבכור ולכן רומז להתחלה. יום שישי כנגד שם כיון שממנו יצאו בנ"י הקדושים, ולכן כשישי שבו יש תוספת לשבת קודש. וחם כנגד יום חמישי כעין שבפס' מובא באמצע בין אחיו, שכך הוא כחמישי בין רביעי לשישי. ואשת נח כשבת. ונשותיהם כחזרה והתרחקות מהשבת, אשת שם כיום ראשון שיש בו, במוצ"ש, תוספת שבת. אשת חם כיום שני שיש בו ניתוק שמים וארץ, כחם שהיה רשע, וכן בצאצאיו מצרים וכנען הרשעים (שמצרים והעמים בא"י היו מרכזי הכפירה בה'), שזהו ניתוק משמים. אשת יפת כיום שלישי, כמו שבפס' של בני נח מובא יפת השלישי. אולי גם אפשר כרמז כעין גילוי של ימי השבוע של הבריאה: שם כנגד יום ראשון בו נברא האור, שממנו יצא אברהם שנאמר עליו "אור", וכן על יעקב: '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם", זה יעקב' (ב"ר ב,ג). ואשתו שכגופו מתגלה כנגד זה ביום רביעי בו נתלו המאורות שהם עושים אור. חם כנגד יום שני בו נפרדו שמים ומים – הפרדה מעלה ומטה, כעין שלהבדיל מאביו ואחיו הוא היה רשע (כמו שמתגלה בהמשך כשנח השתכר), כך שהוא כמנותק מגילוי שמים של השאר, ולכן זהו שני בו נעשה ניתוק שמים וארץ. ואשתו כגופו זהו גילוי של יום חמישי בו נבראו עופות ודגים, שהעופות עפים למעלה כעין גילוי של שמים, והדגים חיים במים של מטה. יפת כנגד יום שלישי בו התגלתה היבשה בה האדם נמצא, ונבראו העצים, שכך כעין רמז שיפת קשור לתורתו של שם: 'וא"ר יוחנן: מ"ט דרשב"ג? אמר קרא: (בראשית ט, כז) "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם", דבריו של יפת יהיו באהלי שם' (מגילה ט,ב), והתורה נקראת "עץ החיים": "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר” (משלי ג,יח), לכן גילוי עצים מרמז על תורה שיש בגילוי של יפת, שבכך הוא "וישכן באהלי שם", שזהו כרמז לגילוי האדמה עליה האדם שוכן. ואשתו כגופו ולכן נרמז ביום שישי בה נברא האדם, שיש בו מעלה של מדבר, שזהו הגילוי של יפת באהלי שם, שהותרה התורה להיכתב בלשון יוונית בשל יופיה, שדרשו: ' … א"ר חייא בר אבא: היינו טעמא: דכתיב "יפת אלקים ליפת", יפיותו של יפת יהא באהלי שם' (מגילה שם). 'יפיותו של יפת - הוא לשון יון, לשונו יפה משל כל בני יפת' (רש"י). (וכן התורה נכתבת על עור בהמה, והבהמות נבראו בשישי). שבת זה כנגד אשת נח שכעין נח (בהיותה כעין כמותו) מגלה גילוי שם ה' בעולם (ובשבת נאמר זכור ושמור, כעין שני גילויים, כעין כנגד נח ואשתו). כך זכו להינצל מהמבול ולהיות בונים מחדש את העולם כעין בריאה מחדש ובגילוי כנגד ימי הבריאה.