"השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (בראשית יט,כג-כד). '"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" וגו' (בראשית יט, כד). כְּתִיב (תהלים נח, ט): "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ" וגו', כְּהָדֵין כִּילֵי סִילֵי לִימָצָא, כַּשִּׁלְשׁוּל הַזֶּה שֶׁהוּא נִמְחֶה בְּצוֹאָה, כְּאִישִׁית זוֹ שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִרְאוֹת שֶׁמֶשׁ עַד שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת לֶעָפָר, כְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁזִּנְתָה וְהִיא מִתְבַּיֶּשֶׁת שֶׁלֹא תַרְאֶה עוֹבָּרָהּ וְהִיא מַשְׁלִיכַתּוּ בַּלַּיְלָה קֹדֶם שֶׁלֹא תֶּחֱזֶינָה שֶׁמֶשׁ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה"' (ב"ר נא,א). 'כהדין כיליי סיליי לימצא - שלשתם מיני שרצים הם, ופירש"י בחומש: החומט לימצא. [וכן בפ"ק דמו"ק במשנה: צדין את האשות. ודריש שבלול נוטריקון: סיליי כיליי לימצא. והרד"ק ורש"י במו"ק שם: שבלול זהו לימצא]. כשלשול - הוא שרץ קטן; ומצאתי באב"א שיוצאין ממנו רירין וצואה עד שהוא נמחה ונמס ומת. ורש"י פירש בפ"ק דמו"ק כי כן מנהג החומט כשהיא יוצאה חוץ מנרתיקיה, וא"כ הוא ג"כ מין שבלול דהיינו חומט. אישות - בריה שאין לה עינים, ודרש אשת כמו אישות, ועי' בפירוש רש"י בתהלים. כאשת איש - דרש "נפל אשת" נפל של אשת; כך הסדומיים נמוחו מן העולם עד שלא יצא השמש על הארץ, דכתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" וסדום ובנותיה כבר נימוחו' (מתנות כהונה). חז"ל דורשים על הרשעים שנענשים כעין גילוי של ארבעה: כִּילֵי סִילֵי לִימָצָא (שהם שלושה שרצים שנלמדו יחד כקיצור במילה "שבלול"), שלשול (שהוא מין שבלול, כך שנלמד במילה שבלול; או שדרשו "שבלול" שנשמע קצת דומה ל'שלשול', או שלמדו מהנאמר "תמס" כעין 'נמס' שזהו השלשול שכעין נמס - נמחה בצואתו), אישית, ואשת איש שזנתה שהורגת את עוברה. נראה שדרשו כך כדי לכוון ארבעה כרמז לכך שבסדום נענשו ונמחו ארבעה ערים. ונענשו בתחילת הבוקר, אולי זה גם המתגלה באותם ארבעה (ולא רק באשת איש), שהם מתרחקים מגילוי של אור השמש החמה, שזה מפורש באישית ובאשה מזנה, ואולי זה גם באחרים שהם מתרחקים משמש חמה, שזה גורם לשלשול להימחות מהחום, וכן השלושה הראשונים אולי ניזוקים מהשמש, שבתהלים פירש המצודות: '"כמו שבלול" - כשבלול הזה אשר דרכו להיות נמס והולך בזרוח עליו השמש', וכאן פרש העץ יוסף על הראשונים שאלו מינים שונים של שבלולים [ואומר עליהם מה שנאמר על השלשול שנמסים], כך שיוצא שכולם מתרחקים מאור השמש. אולי גם רמזו כנגד חטאי סדום: 'וכן אנשי סדום גסות הרוח היתה בהם, ובה נעקרו מן העולם, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאוד". "רעים" – בגזל. "וחטאים" - בגילוי עריות. "לה׳ מאוד" - בחילול ה׳. דבר אחר: "לה׳ מאוד" - שהיו מתכוונים והולכים וחוטאים, וכשהיה לוט מדבר עמם דברים שהם כדרך הארץ אמרו לו: גש הלאה. וכשהיה מדבר עמם דברים שאינם כדרך הארץ אמרו לו: האחד בא לגור, שנאמר: "ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט" (בראשית יט,ט). וכו' (תנא דבי אליהו רבה; לא). הרי שחטאו בארבעה דברים: גזל (שזה כולל שלא עזרו לעניים, שהרי אם לקחו מאחר ודאי שלא נתנו לאחר), גילוי עריות, חילול השם, וגסות הרוח (שהיו חוטאים בכוונה מרוב גסות רוחם, וענו ללוט בצורה גסה כשהעיר להם). השלושה הראשונים כעין רמז ל'גזל' שזה שלוש אותיות (כנגד שהם שלושה שרצים / סוגים של שבלולים); והם ניזוקים ונמסים, כעין גזל שגוזלים אחד מהשני, שבזה מזיקים לאחר וניזוקים  מהאחר (וכעין נמס, זהו שיוצא ממנו החוצה, שזה כעין כשהאדם נגזל אז יוצא ממנו החוצה לאחר), וזה כשיש כמה אנשים (שלא שייך גזל באדם אחד, שלא שייך לגזול את עצמו), וזה מתגלה בשלושה (שרצים) כעין רמז שהגזל מתגלה כחטא בין אדם לחברו שמזיקים זה לזה, שזה מצד אחד בגזל מאדם אחר, ומצד שני שלא החזיקו עניים (שלא נתנו) כעין שגזלו את הצדקה (שנתנה להם משמים לתת לאחר), ולכן זהו כעין גילוי של שלושה – כאדם אחד שגוזל מאדם אחר (שיש לו) ולא נותן לעני (שאין לו) שזה אדם אחר, כך כעין שיש כאן שלושה (אולי כרמז בשמותם – 'כִּילֵי סִילֵי לִימָצָא'. כילי – רומז בשמו לאדם כילי: '"ולכילי" - רמאי נוכל חורש רעים' [רש"י; ישעיהו לב,ה], שזהו האדם האחד שגוזל ולא נותן לעני, שהם נרמזים ב'סילי' כרמז שהממון הנגזל שייך לאדם השני, שאומר שזה 'שלי' [שנשמע כמו 'סילי'], ו'לימצא' כעין 'לי מצא' שהעני מבקש מה' שימצא לו צדקה, שה' ממציא לאחר כסף כדי שיתן לעני צדקה: 'ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (משלי כא, כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה' [ב"ב ט,ב]; או שהעני אומר לנותן הצדקה שיחפש וימצא מה לתת לו צדקה). שלשול שנמחה בצואתו כעין רומז לחילול השם, שנאמר עליו: 'תנן התם: אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. מאי אין מקיפין? אמר מר זוטרא: שאין עושים כחנווני' (קידושין מ,א). 'אין עושין לו כחנווני - המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד, אין עושין כך מלמעלה למחללי השם אלא נפרעין מיד' (רש"י), שזהו כעין רמז שיוצא ומיד מתחיל לצאת ממנו ריר וצואה עד מת בצואתו; ונרמז בשמו 'שלשול' כעין שיש השתלשלות של גילוי שם ה' מהעליונים עד שמתגלה בכיסוי בעולם (שהאדם לא נפגש ישירות עם גילוי ה' אלא דרך העולם הזה שהוא עולם ששם ה' מתכסה בו), ולכן אדם יכול להגיע לכך שיחלל שם שמים ולא יחרד מכך. אישית (כנראה הכוונה לחפרפרת) זה כעין רומז על חטא גסות הרוח, שהיא נכנסת לתוך האדמה ('לעפר') שזהו כעין רמז לגסות הרוח, שאפילו את הרוח הוא הופך לגס כעין חומרי עכור, כעין עמוק בתוך החומריות (כבתוך האדמה). אשת איש שמזנה ואח"כ הורגת את עוברה, זה כנגד שחטאו בגילוי עריות.