chiddush logo

רבי שלמה שטנצל מסכת ברכות טו עמוד ב

נכתב על ידי eix, 10/9/2014

 

ט"ו ע"ב

והלא דברים קל וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו

ט"ו ע"ב

והלא דברים קל וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.

 צ"ע הק"ו של הגמ', שאין ראיה מהרחם שיש תהליך התפתחות טבעית שנעשה לולד, לקבר שהוא להיפך שבשר המת נרקב, ואיך אפשר לידע בק"ו שאם מוציאין מהרחם ודאי שמוציאין מהשאול. וברש"י כתב שהקולות של השאול הוא בכי ומספד, ונראה שכוונתו לתפילה, שבקבר מכניסין אותו בתפילה שיזכה לקום בתחיית המתים, ומצטערין מאוד בכניסה לקבר. וזהו הקל וחומר, שברחם מכניסין בו בחשאי, שכמעט ואין תפילה וצער ולא משאירים שם דבר, ובכל זאת הקב"ה מוציא ממנו ולד, ק"ו בקבר ובשאול שהתפלה הבכי והבקשה גדולים עד שצועקים בקול ואנשים רבים, ועוד שמכניסים אדם שלם, ק"ו שתתקבל התפילה ויקום המת בתחיה.

 

תני רבי אושעיא קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות. וברש"י, וכתבתם, שתהא כתיבה תמה ושלימה, ואפילו צואות שבפרשה כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב בתפילין ומזוזות.

יש להקשות למה חיוב התפילין והמזוזה נחשב יותר צוואות מתחילת הפרשה שהוא שמע ישראל ואהבת, הרי גם הם צוואות, מצוות עשה של ייחוד ה' ואהבת ה' וקבלת עול מלכות שמים. ואם עיקר הק"ש היא קבלת עול מלכות שמים ולא עול מצות, הא גם התפילין נחשבים לקבלת עול מלכות שמים, וכמ"ש התוס' לעיל (יד: ד"ה ומנח).

ונראה לומר דצוואות היינו מצות מעשיות, ותחילת הפרשה אי"ז מצות מעשיות וזה נחשב קבלת עול מלכות שמים במחשבה ודיבור, אבל התפילין נחשבים לצוואות כיון שהם מצוות מעשיות. ויש להוסיף בזה, דהיה מקום לומר דדוקא עול מלכות שמים שאין בו מעשה, א"כ אינו נראה לעינים וצריך לכותבו, אבל התפילין שאפשר לראותם א"צ לכתוב, וע"ז קמ"ל קרא דוכתבתם שיהיה כתיבה תמה ויכתוב הכל.

 

ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים.

לכאורה דקדוק האותיות של ק"ש שייך יותר לושננתם שענינו להוציא את דברי הק"ש בפה, אבל ולמדתם הוא ענין של ידיעה ולא של דיבור. ונראה דמה שדורשין אותו מקרא דולמדתם, הוא משום שחיתוך האותיות בשפתים מועיל לעצם הידיעה. וכן פסק הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ג הי"ב) כל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח. ולכן במה שנותן ריוח בין הדבקים בחיתוך שפתים, הוה תוספת מעלה בלימוד ולא רק בשינון.

 

אמר רבי חמא ברבי חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם.

אין כתוב שנותנים גיהנום קטן יותר במדור נמוך יותר, אלא באותו מקום שהוא נמצא מצננים לו גיהנום.

בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.

 צ"ע הק"ו של הגמ', שאין ראיה מהרחם שיש תהליך התפתחות טבעית שנעשה לולד, לקבר שהוא להיפך שבשר המת נרקב, ואיך אפשר לידע בק"ו שאם מוציאין מהרחם ודאי שמוציאין מהשאול. וברש"י כתב שהקולות של השאול הוא בכי ומספד, ונראה שכוונתו לתפילה, שבקבר מכניסין אותו בתפילה שיזכה לקום בתחיית המתים, ומצטערין מאוד בכניסה לקבר. וזהו הקל וחומר, שברחם מכניסין בו בחשאי, שכמעט ואין תפילה וצער ולא משאירים שם דבר, ובכל זאת הקב"ה מוציא ממנו ולד, ק"ו בקבר ובשאול שהתפלה הבכי והבקשה גדולים עד שצועקים בקול ואנשים רבים, ועוד שמכניסים אדם שלם, ק"ו שתתקבל התפילה ויקום המת בתחיה.

 

תני רבי אושעיא קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות. וברש"י, וכתבתם, שתהא כתיבה תמה ושלימה, ואפילו צואות שבפרשה כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב בתפילין ומזוזות.

יש להקשות למה חיוב התפילין והמזוזה נחשב יותר צוואות מתחילת הפרשה שהוא שמע ישראל ואהבת, הרי גם הם צוואות, מצוות עשה של ייחוד ה' ואהבת ה' וקבלת עול מלכות שמים. ואם עיקר הק"ש היא קבלת עול מלכות שמים ולא עול מצות, הא גם התפילין נחשבים לקבלת עול מלכות שמים, וכמ"ש התוס' לעיל (יד: ד"ה ומנח).

ונראה לומר דצוואות היינו מצות מעשיות, ותחילת הפרשה אי"ז מצות מעשיות וזה נחשב קבלת עול מלכות שמים במחשבה ודיבור, אבל התפילין נחשבים לצוואות כיון שהם מצוות מעשיות. ויש להוסיף בזה, דהיה מקום לומר דדוקא עול מלכות שמים שאין בו מעשה, א"כ אינו נראה לעינים וצריך לכותבו, אבל התפילין שאפשר לראותם א"צ לכתוב, וע"ז קמ"ל קרא דוכתבתם שיהיה כתיבה תמה ויכתוב הכל.

 

ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים.

לכאורה דקדוק האותיות של ק"ש שייך יותר לושננתם שענינו להוציא את דברי הק"ש בפה, אבל ולמדתם הוא ענין של ידיעה ולא של דיבור. ונראה דמה שדורשין אותו מקרא דולמדתם, הוא משום שחיתוך האותיות בשפתים מועיל לעצם הידיעה. וכן פסק הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ג הי"ב) כל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח. ולכן במה שנותן ריוח בין הדבקים בחיתוך שפתים, הוה תוספת מעלה בלימוד ולא רק בשינון.

 

אמר רבי חמא ברבי חנינא כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם.

אין כתוב שנותנים גיהנום קטן יותר במדור נמוך יותר, אלא באותו מקום שהוא נמצא מצננים לו גיהנום.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה