"סדר ההגדה מלמדינו את ה-א' ב' בעבודת השם"

נכתב על ידי אברהם לוי, 10/8/2010

 

"סדר ההגדה מלמדינו את ה-א' ב' בעבודת השם"

("הרעיון" שבמאמר זה הוא מפי השמועה. אך זכינו לעבדו ולהרחיבו בס"ד)

קדש: אדם חייב לקדש את עצמו - ולשאוף לזה תמיד! ואין מספיק שהתקדש על ידי שיתרחק מדברים מגונים וכדו', אלא צריך גם להוסיף קדושה על ידי התנזרות מהנאות לא הכרחיות שאפשר גם בלעדיהם, וכמו שאמרו חז''ל: קדש עצמך "במותר לך".

ורחץ: הרחיצה נועדה להעביר הזוהמה, שהרי זה אחד מהטעמים שמחמתם תוקנה המצווה של נטילת ידיים, כך גם האדם חייב לרחוץ את עצמו מהעבר! מהזוהמה הרוחנית שדבוקה בו, וה"ורחץ" מלמדנו מספר דברים א. עלינו לרחוץ את עצמנו מין העבר ב. אין כזה מצב שאי אפשר לשוב בתשובה, שהרי מה שלא יהיה אפשר תמיד לשוב, וכמו שמים זה דבר שעולה מאוד זול ועם קצת מאמץ אפשר להשיגו וזה דבר שנמצא בכל מקום, כך גם התשובה, על ידי קצת מאמץ אפשר תמיד להשיגה בכל מקום {ג. התשובה היא על ידי תורה, שהרי ה"ורחץ" נעשה על ידי מים ואין מים אלא תורה - וה"ורחץ"  מלמדינו שעל ידי התורה אפשר לטהר את העבר}.

כרפס: מהכרפס אוכלים פחות מכזית ומטבילים אותו במי מלח, וזה בא ללמדנו את היסוד של המשנה באבות: פת במלח תוכל ומים במסורה תשתה, שזה היסוד לצמיחה ועליה בתורה ויראת שמיים, לכן, אל לא לאדם לחפש את הגשמיות והנוחות, שהרי לא כך היא דרכה של תורה.

יחץ: השבירה היא הבניה - אין מושג של שלמות בעולם כלל! שהרי בהתחלה לוקחים זרע שלם של חיטה ומכניסים לאדמה, ובסוף הוא נשבר ומרקיב ומתכלה ורק כך מתאפשרת הצמיחה של החיטה הבאה, וכאן אנו רואים את השבירה הראשונה, ואח''כ לוקחים את החיטה ודשים אותה ומפרקים ממנה את הקליפה, וכאן אנו רואים שוב שבירה, ואח''כ לוקחים את גרעינים השלמים וטוחנים אותם, וכאן רואים שוב שבירה, ואח''כ אנו אופים מזה לחם, ולכאורה נראה שהגענו בסוף לשלמות של משהוא, סוף סוף יש לנו לחם שלם, אבל זה אינו נכון, שהרי בכדי לאכול את הלחם אנו פורסים אותו לפרוסות, וא''כ אנו רואים שוב שבירה, ואח''כ שוב חותכים אותו בשיניים, ועד שהלחם מגיע לקיבה לא נשאר לו צלם של לחם, וכל זה מלמדינו, שאפילו לחם שזה דבר חיוני לאדם - כל כולו מיוסד על שבירה! וזה יסוד לכל החיים, שאדם צריך לדעת שאין מושג של שלמות, אלא בכל דבר יש שבירה מסוימת - וזה השלמות עצמה.

מגיד: מגיד מלשון להגיד ולספר, וזה בא לרמז לנו שאין כוחו של עם ישראל אלא בפה, וזה הרי עצם המילה פסח שהיא בנוטריקון פה - שח שפירושה הוא "פה מדבר", והרי ההבדל היחיד שמבדיל בן בני האדם לבעלי חיים הוא כוח הדיבור {כמו שכתוב (ב' ז') וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים - ומתרגם התרגום לרוח ממללא - שזה כוח הדיבור} ועל כן עלינו לממש את כוח הדיבור וללמוד בו תורה, ואם לא, אין אנו  ממשים את היותנו בני אדם! וחס וחלילה אנו מקימים בנו את הפסוק (קהלת י"ט ג') וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, ואת זה מרמזת לנו התורה במצוות והגדת. 

רחצה: למרות שכבר נטלנו את ידינו ב"ורחץ" אנו נדרשים להתקדש שוב, ושוב ליטול את ידינו. וזה בא ללמדנו שתמיד אנו צריכים להתקדש, ואפילו אם כבר התקדשנו בעבר והיינו בעליה - אין זה מספיק כיוון שתמיד צריך להוסיף קדושה, וזה יסוד גדול בחיים, שאין כזה דבר לעצור עליה ולומר הגעתי לפסגה בעבודת השם, ועל שם זה נקרא בן תורה בן עליה {וכמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי על אנשי דורו ראיתי בני עליה והם מועטים} שהרי הוא לעולם לא עוצר את העלייה, ואפילו שהוא כבר גבוה - עדיין הוא ממשיך לעלות.

מוציא מצה: מצה היא דבר שאין בה שמרים ואין בה חומרי הטפחה - וזה אחד התנאים הבסיסיים לכשרותה! וזה בא ללמדנו שהתנאי הבסיסי לשלמות האדם וכשרותו - הוא שיהיה נקי מגאווה וממידות רעות! וכמו שבמצה האוויר פוגם בה, כך גאווה שהיא אויר בלבד פוגמת בצלם האדם, והלשון "מוציא" מצה בא ללמדנו שעלינו להוציא זאת מהכוח אל הפועל ולדרוש זאת מעצמנו!

מרור: המרור מלמדינו שלמרות שהחלטנו לצעוד בדרך הנכונה ואנו משתדלים להיות טובים ומתוקנים, עדיין נכונה לנו מרירות, ודרכינו לא תהיה סוגה בשושנים - אלא כשושנה בין החוחים - כשושנה בשדה קוצים, וזה וטבע הוא שטבע הבורא בעבודת השם, שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

כורך: הכורך נסמך למרור מיד, כדי ללמדנו שלמרות המרור הנ''ל עלינו לכרוך אותו עם המצה - עם העבודת השם הנקייה ולדאוג שזה לא ישפיע עלינו בעבודת השם שלנו.

שולחן עורך: השולחן עורך בא מיד לאחר הכורך, כדי לעודד אותנו ולחזק אותנו שנדע שיש תכלית לטרחתנו ואיננו יגעים לריק, אלא צפוי לנו מתן שכרינו בבא העת. והמתבונן היטב רואה שמיד לאחר המרור סידרו את הכורך ומיד לאחריו סדרו את השולחן עורך, וזה בא ללמד את האדם שכמו שהוא מרגיש את המרור בעולם הזה, כך גם את השולחן עורך יתנו לו להרגיש קצת בעולם הזה, וכמאמר חז"ל שישנם דברים שאדם אוכל פרותיהם הזה והקרן שמורה לו לעוה"ב.

צפון: הדבר שהיה עד עכשיו בגדר נסתר ונעלם - מתגלה פתאום וזוכים לאוכלו וליהנות ממנו. וזה בא ללמדנו שלמרות שלפעמים לכאורה לא רואים תוצאות מיד בעבודת השם, אל לנו להסיק מזה מסקנות ולהישבר, אלא עלינו לדעת שמה ששברנו בהתחלה ב"יחץ" את המידות והתכונות שלנו, בסוף יתגלה שזה לא הייתה סתם שבירה שהקרבנו לריק, אלא הכל חוזר אלינו בבא העת וזה נצפן בשבילנו לשעת הצורך, ובסוף נזכה עוד לאכול מזה וליהנות מזה "עוד כאן בעולם" {וכמו שכתוב בקהלת (ה' י"א) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד וברש''י על המקום כתב בזה''ל: מתוקה שנת העובד את האלוקים, אם מעט ימי שניו ואם הרבה ימי שניו, יאכל שכרו המועט כמרובה}.

ברך: הברך מלמדנו שעל כל דבר שקורא לאדם בחיים עליו לברך ולהלל את השם, בן אם קיבל טוב ובן אם קיבל רע, וזו הלכה פסוקה מן התלמוד (ברכות ל"ג:) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שהרי אפילו אם לנו זה נראה כרע - ברור שזה לא רע! שהרי כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד! וכל בריאת העולם ותכולתו נבראה רק בכדי להטיב לאדם! {וכדברי הרמב''ן הידועים: הקב''ה הוא טוב, ומדרך הטוב להיטיב, ובשביל להיטיב צריך שיהיו מקבלי הטבה, לכן ברא הקב''ה ברואים בעולמו כדי שיוכל להיטיב עימהם} ועל כן ברור שאין רע בעולם והאדם חייב לברך את השם על כל מה שמתרחש עמו בחיים.

הלל: אדם שאכן מברך על הרעה כמו שמברך על הטובה מתוך ידיעה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, מגיע בסוף מברכה להלל ושמחה מכל מה שקורה איתו בחיים וחייו נהפכים למאושרים ומעושרים {וכמו שכתוב בקהלת: (ה' י"ט) כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹקִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ: - פירוש הדברים הוא שאדם שתמיד חושב על השם וזה תמיד נמצא וחקוק בליבו, השם משמחו ומסיר מעליו את העול והצער שנוצרים לו בימי חייו}. 

נרצה: אם אדם פועל לפי המתכון הזה יכול הוא להיות בטוח שהוא רצוי ואהוב לפני השם.                                             

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע