כף זכות
מעשה שהיה באמת!
באחד מימי הקיץ, נכנס יהודי בשעה 10:30 בבוקר לבית הכנסת - בכדי ללמוד קצת לפני היציאה לעבודה. לפתע צדה עינו דמות של אברך המקפל את התפילין - תוך כדי שהוא ממלמל בשפתיו. עשה היהודי חשבון של "אחד ועוד אחד", והגיע למסקנה הבאה:
אם עכשיו הוא מקפל תפילין, כנראה שסיים הרגע להתפלל. והרי לפני שעה (בשעה 9:30), נגמר זמן תפילה! לפני שעתים ורבע (בשעה 8:15), נגמר זמן קריאת שמע! ממילא תפילה בשעה כזו, לא מראה על "עודף" יראת שמים - ואולי מראה אפילו את ההפך! בדרך כלל תפילה בשעה כזו - אינה "עם כוונה, קורבנות, הכנה", אלא זה משהו חפיף, כמו שרואים במניינים של המתפללים בשעה כזו - ה' ירחם.
ואם הוא מסיים להתפלל ב10:30, בטח הוא קם רק ב9:00. שהרי היהודי הזה "אברך", ובטח שהוא מקיים את "השולחן ערוך" שפסק שאסור לעשות כלום לפני התפילה - וצריך מיד להתפלל. ממילא החשבון מחייב שהוא קם בשעה 9:00 ומיד בשעה 9:30 כבר הלך להתפלל.
באותו רגע חש אותו יהודי "סלידה" מאותו אדם. הוא הביט עליו כעל "נחות ושחקן". אך החליט לדון אותו לכף זכות. למחרת, המעשה חזר על עצמו שוב פעם, וגם הפעם הוא דן אותו לכף זכות. עובר יום ועוד יום, והמעשה חוזר על עצמו כבר תקופה ארוכה, ובכל פעם - דן האיש את היהודי העצלן לכף זכות.
יום אחד הוא כבר לא יכל יותר! הוא רואה את השחקן הנ"ל עולה לתורה בשעה 10:15, ומברך כמו איזה "צדיק נסתר", לאט, בכוונה.
הפעם הוא כבר לא היה מסוגל לדון את "השחקן והבטלן" הזה לכף זכות. הוא החליט שהוא צבוע ממדרגה ראשונה. מתנהג כמו זימרי - ומציג את עצמו "צדיק כפנחס". הוא מיקד אליו את מבטו, "ובער" עליו משנאה ובוז.
כעבור כמה דקות ניגש אליו היהודי "העצלן" הנ"ל, וקורא לו הצידה - ואומר לו כך:
אני יודע שאתה מתבונן בי כל בוקר. אני "מרגיש במבטיך ותנועותיך" מה עובר עליך בראש באותו רגע - ובצדק. אלא שאני לא נבהל מכך, מפני שאני יודע בדיוק את מקומי.
אך בכל אופן החלטתי הפעם לגשת אליך ולהבהיר את עצמי, משום שבתורה נאמר (במדבר לב כב) וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל. אסור לאדם לגרום שיחשדו בו. וכיוון שכך, רצוני לגלות לך מספר נתונים על סדר היום שלי, ולמרות שיש מוסג הנקרא "ענווה, עבודת ה' בסתר", אני חושש שהפעם אין מקומה כאן - ועלי להיות גלוי, כדי שלא יתחלל כבוד שמים על יָדִי.
דע לך שאני קם כל יום בשעה 4:00 בבוקר.
הולך למקווה וטובל שם במים הקרים (לא במים החמים) כפי דקדוק החסידות. אחר כך יש לי חברותא - ואנו יושבים ללמוד עד "הנץ". כאשר מגיע הנץ - אני מתפלל.
אלא שיש לי שלושה בעיות:
א) אני מתפלל לאט, בחיתוך אותיות, ונזהר שלא לבלוע מילים ואותיות. ב) יש הלכה שהתפילה צריכה להיות "בתחנונים", להשתפך ולהתחנן "כעבד לפני המלך המבקש על חייו", ואני משתדל לקיים את זה כפשוטו. ג) צרכי עמך ישראל מרובים. יש צרות, אסונות, חולאים, ואני משתדל בברכת "שמע קולנו" להתפלל על צרותיהם של ידידי ומכרי.
מחמת שלושת הסיבות הללו, התפילה שלי מתארכת ואיני מספיק לומר "קדושה" עם הציבור, כמו כן איני מספיק לשמוע קריאת התורה.
לכן, אני הולך אחר כך לבית כנסת אחר שמתפלל מאוחר, לומד שם עד חזרת הש"ץ, ואז אני משלים את הקדושה ואת קריאת התורה. אחר כך אני ממשיך ללמוד עם הטלית והתפילין כמה שה' נותן בי כח. סוף סוף אני קם בשעה 4:00, ובסביבות השעה 10:30 אני כבר עייף ורעב. לאחר מכן אני הולך לבית, אוכל משהו, והולך לכולל. זה הסדר יום שלי בבוקר בדרך כלל.
ודע לך שאיני מחפש כבוד והערכה - ולעולם לא היתי מעיז לגלות לך את סדר יומי. אלא שהתנהגותך הסגירה אותך, ואני חושש לכבוד שמים שלא יתחלל על ידי, ורק משום כך הבהרתי וגיליתי את עצמי!
לכן, כל מה שעובר לך בראש שאני עצלן, קם מאוחר, מזלזל בזמן קריאת שמע ותפילה, שחקן וצבוע, תשכח מזה.
היהודי היה המום!!!
תוך רגע נהפכה מחשבתו על העצלן הנ"ל, מעצלן - לקודש קודשים. פתאום הוא גילה שהעצלן הנ"ל "עובר אותו" ביראת שמים ועבודת ה'. לפתע התברר לו שהעצלן הזה ירא שמים מופלג - המקפיד על קדושה וטהרה ומקווה כל יום, מתפלל כהלכה, "מתמיד" עצום המנצל את חייו לתורה, אדם שממיר את שנתו בלימוד עם חברותא מידי לילה, בקיצור - עובד ה' "מושלם".
ראה היהודי הצדיק את צערו ובושתו של אותו אדם - ומיד ניחם אותו. מחול לך, אל תדאג, מעולם לא הקפדתי עליך חס ושלום. אך רצוני רק שמכאן ולהבא תפקח את עיניך - ותזכה "לדון כל יהודי לכף זכות".
לא רק שתחשוב עליו שהוא "לא רשע", אלא תתחיל לחשוב חיובי. תתחיל לחשוב שהוא "צדיק וקדוש", שהרי כמו שהתברר לך עלי "ההפך" ממה שחשבת, כך יכול להתברר לך על כל אחד. תזכור שכל יהודי הוא בן של מלך וחביב על בורא עולם "כבבת עינו" - ולעולם אי אפשר לדעת מהו באמת.
חדרו הדברים לליבו, והבטיח לאמץ את המסר.
ומה איתנו? ......... האם גם אנו מפנימים את המסר?
