תצוה

כח,לה: ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו, ולא ימות: תובנה: ה' משתמש בקולות בקביעתו מי יחיה ומי ימות. רק הכהן הגדול לבש את מעיל האפוד שעל שוליו עשויים פעמוני זהב ורימונים המשמיעים קול בעת הליכת הכהן (פסוקים לג-לד), והוא לבש את המעיל רק בשרתו ("והיה על אהרן לשרת"). קולות אלה שמשו את ה' לקבוע אם הנכנס לשרת בקודש הוא אכן הכהן הגדול, כי רק לו, כאמור, היה מעיל כזה.

כח,מ: ומגבעות תעשה להם: תובנה: רק בני אהרן הכוהנים, והכוהנים שעבדו במשכן או במקדש בתקופות מאוחרות יותר, חבשו מגבעות וכיסוי ראש, כדי לכבד את מעמד עבודתם ("לכבוד ולתפארת"). לפי הפיסוק (המובע על ידי טעמי המקרא) ניתן להבין שכותנות ואבנטים היו לבוש נפוץ ומוכר לכל אדם, אך המגבעת (כובע מוגבה בצורת גבעה, מעין כיפה) לא הייתה לכל אדם, אלא היא הייתה הלבוש המיוחד, "לכבוד ולתפארת", לכהן בעת עבודתו. אהרן והכוהנים הגדולים שאחריו שמו מצנפת על ראשם (כט,ו). חבישת המגבעת, כמו יתר בגדי הכהונה, נצרכה רק בעת עבודתם: וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (פסוק מ"ג). יתר העם לא עבדו במשכן ולכן גם לא חבשו מגבעות או כיסוי ראש אחר.