"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא יג,ב). 'דתניא, היה רבי מאיר אומר: מה ת"ל "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?- מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום, דכתיב "וביום הראות בו" אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומא, דכתיב "לכל מראה עיני הכהן" אף ריבים שלא בסומא, ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כ"ש? ת"ל "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים' (נדה נ,א) מצד אחד מדמים נגעים לדינים, ומצד שני בעניין פסיקה יש הבדל שאפילו כהן אחד קובע, למה?- בספרא כאן מובא '"והובא אל אהרן הכהן" אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר?- ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום?- ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים?- ת"ל "הכהנים" יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל?- ת"ל "או אל אחד". אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"?- אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד?- חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה "אמור טמא", והוא אומר טמא. "אמור טהור", והוא אומר טהור' יוצא שהקביעה היא דווקא בכח כהונה, שלכן אפילו אומרים לו מה לומר, ואין זה חל בחללים, סימן שזה חל ע"פ קדושת כהונה שיש בכהן, ולכן אין עניין של בי"ד שיקע כי זה לא הכרעה ממשית אלא הכרעה כשהדגש הוא על צד הרוחני כאן. אם כן מה העניין שלמדו מדינים?- מובא בטעם הצרעת 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב) הרי שדין הצרעת נעוץ בפגיעה בין אדם לחברו, ולכן יש דמיון לדינים שזה בין אדם לחברו, כיון שעכשיו בא לתקן בינו לחברו. ואף עונשו וכפרתו קשור בזה '..מה נשתנה מצורע שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"?- הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'. אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו?- אמר הקב"ה הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט' (ערכין טז,ב). וע"פ זה אולי גם זהו הטעם שהלכה שצריך ביום ולא סומא ולא קרובים, כיון שהמספר לשוה"ר בדר"כ מספר לקרוב שלו שמרגיש איתו חופשי לספר על אחרים, וכשרואה שלא רואים אותו אז מספר ולכן ביום מסתכל לצדדים, מה שעיוור לא יכול, ומספר כעין בלילה שלא רואים שמספר. אולי לכן סימן הצרעת בגוף הוא בצבע לבן, כעין הלבנת פני חברו, וצריך שהנגע '"והיה בעור בשרו...[נגע]" מלמד שהוא מצטער ממנו. ומנין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו? ת"ל "לנגע"' (ספרא כאן). שכיון שמעשיו מצערים את חברו אז גם עונשו בא בצער, עד שחברו רואה. והנגע הוא "שאת" שזה גבוה או "בהרת" שהיא עמוקה (שבועות ו,ב), כיון שאדם מדבר על חברו או כי מרגיש חשוב ממנו (גבוה) או כי רוצה להשפילו (נמוך). ניראה שמזה שנאמר "אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו" שמשמע שהעיקר הוא אהרן, בפשטות ניראה שזה מטעם שאהרן הוא היפך לשוה"ר, שהוא 'אוהב שלום ורודף שלום' (אבות א,יב). אולם ניראה שאפשר שהמצרע שהוא על לשוה"ר קשור בכפירה, כיון שלשוה"ר זה כעין כפירה 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר' (ערכין טו,ב) שבפשטות זה משום שמספר לשוה"ר כאילו שה' לא שומע, אולם ניראה שקשור גם לעגל שהיה שיא הכפירה שבנ"י עשו (שעבדו ע"ז אחרי שראו את כל הניסים הגדולים ושמעו בסיני..) וזה נעשה ע"י הדיבור בפה "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,א) ולכן כשחוטאים בפה זה מזכיר את העגל, זה מאותו שורש, ולכן כמו שכופר בה'. והעגל נעשה ע"י אהרן, שעשה זאת כדי שיהיה כפרה לבנ"י 'נתיירא מהזבוח לפניו אמר אהרן מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותו שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ומיד הם גולין. ד"א "וירא אהרן" מה ראה אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד ומעבירה לע"ז, ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה, הה"ד "ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר. ד"א "וירא אהרן" מה ראה אמר אהרן אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל' (וכן ראה בסנהדרין ז,א). ובזכות זה יש לו מעלת כהונה 'אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]" אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלֹקיךָ" אמר לו חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויקרא רבה י,ג). לכן כאן בלושה"ר שזהו בנטוע בשורש העגל, יש חשיבות לכהן לקבוע, ואפילו רק באמירה (כשאחד מודיעו מה לומר) והעיקר הוא באהרן ולכן מודגש אהרן בפס' ("אל אהרן הכהן" שזהו במהות עניין הכהונה, שזהו ממעשיו בעגל, ובזכותו חל גם ב"או אל אחד מבניו") ולכן "שאת" שהיא גבוה נילמד מ"על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" (שבועות ו,ב) כרמז לסיני שהיה נמוך (ובהרת עמוקה, גם שסיני היה נמוך אבל לא עמוק באדמה) וספחת היא טפלה 'אין ספחת אלא טפילה, וכן הוא אומר "ואמר ספחני נא"' (שם) הפס' הזה מובא בשמואל (ש"א. ב,לו) במובן שמביתו יהיה טפל לכהן הראוי, כעין רמז כאן שאהרן הוא הטפל למשה העיקר. ואולי לכן גם יש 4 צבעים בלובן, שעצם הלובן זה כרמז למת שפניו מלבינים, כמו שטענו שמשה מת. ו-4 הצבעים הם: כשלג, כצמר נקי, כסיד ההיכל, כקרום ביצה. כשלג זה כמו מה שראו בסיני "ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד,י) ופרש שם האב"ע 'וטעם וכעצם השמים לטוהר, תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל' ושלג זה סוג של קרח. (ועל הנאמר "לבנת הספיר” הביא האב”ע בשם הגאון שזה צבע לבן, כך שקשור לכלל הנגעים- אם כי האב”ע חולק על פירוש זה). צמר נקי של כבש (בן יומו כדי שיהיה נקי) זה כנגד קרבן התמיד שהוא כבש, שהמשכן בא בגלל חטא העגל שצריך משכן כדי שהשכינה תחול בעולם (ראה בדברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' פרשת “תרומה") כך צבע צמר נקי של כבש מרמז על תיקון לעגל. סיד ההיכל זה כנגד המקדש שהוא בעקבות העגל כמו שאמרנו, ועוד בפס' שראו בסיני 'לבנת הספיר.. כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה ההוא דמות כסא' (אב"ע,שם) וכסא ה' בעולם זהו המשכן. וכקרום ביצה שהיא עגולה ולכן רמז לעגל שבגללו בא מוות לעולם (ע”ז ה,א) שנותנים מאכלים עגולים לאבלים, ועוד שהעגל נעשה ע"י 'ויש אומרים: שמיכה היה, שנתמכמך בבניין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה, עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע. התחילו אומרים: אלה אלהיך ישראל' (תנחומא "כי תשא" סימן יט) הרי שהלוח הוא הזרז לעגל (גם שיצא העגל וגם שראו בו אלהים כי ראו שעושה קולות וזז) והנה בעשיה של משה להעלאת ארונו של יוסף נאמר 'בא משה ועמד על נילוס, נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר: יוסף יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו' וכו' (תנחומא "בשלח" סימן ב) הרי שמדמים זאת לצרור, שהוא עגול, לכן כניראה היה לוח (שטוח) בצורה עגולה, ולכן כיון שזה קשור לעגל זה גם נחשב למצורע, ולכן יש אפשרות של צבע של ביצה, שהיא עגולה. עוד ניראה שלכן הכהן רואה דווקא ביום, כיון שעיקר החטא היה במשך היום (“וישכימו ממחרת" וגו'. שמות לב,ו) וכן לא סומא כיון שחטאם התחיל שלא ראו את משה יורד (ואף ראו מיטתו שלכן חשבו שמת) ואף אמרו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב,ד) ש"אלה" זה כמצביע באצבע לעבר הדבר כדי שיביטו ויראו. ולא קרובים כרמז על שבט לוי שלא חטאו בעגל, 'ר' יהודה אומ': אף שבט לוי לא שתף עצמו במעשה העגל' (פרקי דר"א פרק מה) שהם כעין קרובים, וכן משה ואהרן קרובים, ולכן כנגדם קרובים אינם רואים את הנגעים. ולמדו בהיקש מדינים כיון שהרגו את חור, שזה בין אדם לחברו, ודנו את החוטאים בעגל למוות. ולראית החטא מספיק כהן אחד כיון שאהרן הוא שעשה את העגל, עשיית יחיד. ומצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב) כמו שה' רצה להשמיד את כל בנ"י בעקבות מעשה העגל. וצרעת יכולה להיות גם בביתו ובגדו, שהם ממונו, כיון שחטא העגל ניגרם בשל השפע הממוני '..אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' (ברכות לב,א). ואהרן ניסה למנוע את העגל ע"י אמירתו שיביאו את הנזמים של הנשים, וכן כשיצא העגל אמר שיחכו למחר כדי למעט את החטא, לכן גם עניין הצרעת באה ע"י האמירה של הכהן (אפילו אם אחר אומר לו מה לומר) ובפרט שגם חטאו של המצורע הוא בפה (לשוה"ר) ולכן קביעת מעמדו (טהור או טמא וכו') נעשה בפה. ומורחק מהמחנה, כנגד שמשה עלה לסיני שיצא מהמחנה, והם חטאו במחנה, שיהושע זיהה "קול מלחמה במחנה" (שמות לב,יז) שעשו קולות בכל המחנה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.